אני אמורה לעבוד עכשיו.

לא שזה משנה משהו. ולא שזאת פעם ראשונה שאני עושה את זה. אני מעדיפה להיות בבית כשדברים כאלה קורים, אבל למרבה המזל אפילו במשרד יש לאן לברוח כדי להיות לבד ולא לראות אף אחד. לא שלמישהו פה אכפת. הייתי כאן לבד כמעט כל היום ואת אף אחד זה אפילו לא מעניין. אבל בסדר, כרגע לא באמת אכפת לי מזה. אני רוצה להיות לבד.

אז אני אמורה לעבוד עכשיו. במקום זה אני מחוברת לישרא מחלון incognito כי גם ככה אין לי שום דבר חשוב או דחוף לעשות (היה הרבה יותר נחמד לעבוד מהבית, גם אתמול וגם שבוע שעבר. לפחות התקדמתי עם האפליקציה) וכותבת את זה. כיביתי את ההתראות של העבודה. לא אכפת לי משום דבר מזה.

זה מעניין, כנראה (או שלפחות אני של מחר תמצא את זה מעניין, כרגע לא ממש אכפת לי), אבל בדרך כלל אני מצליחה לצאת מזה אחרי כמה זמן. החלום עליו יוצא מפוקוס, המציאות מתערבת ואני יכולה לחשוב על משהו אחר. אם הייתי בבית נראה לי שהייתי מצליחה לצאת מזה. הייתי עובדת על משהו משמעותי. זה העניין, נכון? היה משהו כדי למשוך אותי מזה. אבל לא באמת אכפת לי מהעבודה כרגע, ואני חייבת להתרחק מזה כי אחרי חודש של לימבו כבר בא לי לירות בעצמי, וגם ככה אני לא עושה שום דבר שדורש יותר מ5% מתשומת הלב שלי. ואפילו אין יתרון ללהיות פיזית במשרד, כי אף אחד לא שם לב / לאף אחד לא באמת אכפת שאני יושבת בצד ובוכה. אז... אני עדיין שם.

ואם זה היה רק זה שסופסוף קיבלתי את הקלוז'ר שאני צריכה בחלום אז מילא, אבל זה לא רק זה, נכון? כי אני עדיין מתגעגעת. במיוחד ברגעים כאלה. הוא ידע מתי אני צריכה אותו. ואם הוא היה פה עכשיו, היה מספיק מבט אחד בשביל שהוא יוציא אותי החוצה וישאל מה קרה. והעובדה היא שלמרות שהוא ריסק לי את הלב, ולמרות הפוסט-טראומה, אם היינו יכולים להתחיל מההתחלה שוב... הייתי עושה את זה בלי להסס.

לפעמים אני חושבת שהלוואי שיכולתי פשוט להישאר בחלומות ההרבה-יותר-מדי-מציאותיים האלה. לפחות היה יוצא מזה משהו.

לפחות שם יש איזשהו משהו חיובי.

אולי זה יספיק שאני אשרוד את השעתיים וחצי הקרובות איכשהו. אז לפחות אני אהיה בדרך הביתה וכל זה. לא שיש לי מושג איך אני אמורה לשרוד את שאר השבוע כשממש לא אכפת לי מהעבודה. אני רוצה הביתה.

*אה כן וההבדל המאוד דרסטי בין כמה כיף היה לי בשלושת הימים שלי בקופרטינו לעומת מה שקורה במשרד בשבועיים האחרונים ממש לא עוזר. גורם לי קצת להתחרט שחזרתי. לא שהיו לי הרבה אופציות אבל עדיין.

אני קצת צריכה אותך.

מתסכל לי בעבודה. לא הרבה, אני עדיין אוהבת לעבוד עם ד' וא', אבל אתמול כשדיברתי עם א' (הcatch up השבועי שלנו) הרשיתי לעצמי להודות שקצת משעמם לי כרגע, ומאז... אני כאילו מודעת לזה. שזה טוב, בסך הכל, כי זה עדיף על סתם תחושת תסכול לא ברורה שמגיעה משעמום ותסכול שאני לא מרשה לעצמי להרגיש, אבל עדיין, זה לא בדיוק כיף. והקטע זה שאני די יודעת למה. לא, אני לא די יודעת למה. אני יודעת בדיוק למה.

אנחנו לא באמת זזים לשום מקום בזמן האחרון. כשאמרתי לא' אתמול שמשעמם לי הוא אמר שכל האחרים גם אמרו את זה, אז כנראה שזאת בעיה שהוא וד' צריכים לטפל בה. לפחות זה באמת קיים במציאות האובייקטיבית, אני מניחה. אבל זה לא בדיוק עוזר לי להרגיש יותר טוב כרגע. במיוחד לאור זה שעושה רושם שדברים ממשיכים בדיוק באותה צורה. וסבבה, אני מבינה שיש פרויקט חדש והכל, אבל... קצת מיציתי את הקטע הזה של לפתח "לאינטרנט". אני רוצה ללמוד. להתקדם. אתה יודע?

ואם זה היה הכל אז מילא, הייתי עוד יכולה להתמודד עם זה, אבל זה גם לעשות את אותם הדברים וגם להתמודד עם השאלות המטומטמות של אחד מחברי הצוות (שאמור לכאורה ללמוד אבל מהשאלות שלו זה נראה כאילו הוא לא לומד כלום ואיכשהו נהיה גרוע יותר עם הזמן) וגם code review שאני מרגישה שאני כותבת בו את אותם דברים בלופים (הוא פאקינג לא לומד). וזה ככה כבר איזה שבועיים או שלושה, וזה מתחיל להיות... יותר מדי. (וזה שאני ישנה זוועה בימים האחרונים בטוח לא עוזר.)

דיברתי על זה עם אמא קודם ונזכרתי מה אמרת לי כשבאתי אלייך להתבכיין בשבוע הראשון בבסמ"ח, לפני שהקורס התחיל. זוכר? זכרתי את המשפט הספציפי ההוא מילה במילה אפילו. ידעת שאני לומדת ממך. תמיד ידעת את זה, בגלל זה לא היה לך אכפת ששאלתי אותך עלייך בי"א/י"ב. אז אמרת את זה. וזה עזר. בכללי, כל השיחה ההיא עזרה. ואני חושבת שלפחות חלק מהתסכול שלי אז בכלל לא הגיע מהנסיבות החיצוניות, אולי אפילו רוב התסכול שלי (זה היה שבוע גרוע בכללי, מהרבה סיבות), אבל כן, חלק ממנו הגיע גם מזה שהרגשתי לא שייכת ולבד. ואתה... נתת לי על הראש. אבל לא בצורה הנוזפת של "את לא בסדר" כמו שההורים שלי עושים את זה, אלא בצורה שלנו, של "תפסיקי לעשות לעצמך את זה כי את מסוגלת ומגיע לך יותר מזה והנה ככה עושים את זה". קצת כמו רפיקי שנותן לסימבה מכה על הראש עם המקל שלו כדי להעביר פואנטה. תמיד נתת לי הרגשה שאני מסוגלת ליותר ושהעולם לא גרוע כמו שהוא נראה קודם, אפילו כשהתווכחנו. אני חושבת שאפילו כתבתי על זה באיזשהו שלב, על איך שהכל נראה יפה יותר וירוק יותר ואופטימי יותר אחרי שאנחנו מדברים. וגם אז, אחרי שהתווכחנו אז (טוב, בסדר, אני ניסיתי להתווכח ואתה הגבת למה שעוד לא הספקתי להגיד ואמרת בדיוק את מה שהייתי צריכה לשמוע), אני זוכרת שהרגשתי טוב יותר. הרגשתי שלווה ואופטימיות.

But I digress.

הפואנטה היא שדיברתי על כמה שאני מתוסכלת, ונזכרתי פתאום במשפט ההוא שלך, על מה שאתה עושה (ואמרתי ש"אולי הוא דביל, אבל הוא לא טועה", כי מגיע לך ואתה באמת דביל). ואני קצת תוהה... מה היית אומר לי עכשיו? בשבוע שעבר חשבתי שאולי כל מה שאני צריכה זה פשוט סופ"ש והפסקה מהכל, אבל זה לא באמת עבד, כי בשני כשחזרנו לעבודה... עדיין לא היה לי כוח. אפילו שבראשון התקדמתי מלא. האמת שהדבר הכי כיף שעשיתי השבוע היה להיות בכנס הזה של Vue (ואני מדברת עם ד' תוך כדי והוא מצחיק אותי). וניסיתי להתרחק קצת ולהירגע לפני שאני עונה להודעות (למרות שהשאלות האלה כל כך מטומטמות שבא לי לחנוק מישהו), וזה קצת עוזר (נראה לי שחלק מהתסכול הממש חזק שלי עכשיו נובע מזה שקודם פשוט הייתי שעות איתו על הדברים הכי קטנים ומטומטמים ופאקינג יש גבול). אבל... אני עדיין מתוסכלת. ממש. ומשעמם לי. ואני קצת עצובה פה לבד. ואני יודעת שככל שהסיוט הזה ימשך יותר, ככה הסבלנות שלי תיגמר מהר יותר. לא היית פה כשזה קרה לי בצומת, אבל זה קרה. ואז עוד הייתי קיצונית (כמו שהזכרת לי שנתיים לפני כשבאתי להתבכיין לך); עכשיו אני חושבת שאני טובה יותר עם זה. זה שביליתי איתו שעות בשיחות וידיאו כשהוא מנסה להבין דברים אומר הכל. אבל זה מתחיל להיות יותר מדי. והאמת שאני עייפה מזה.

ואני זוכרת חלק מהתגובות שלך לפעמים כשילדים בכיתה שלי תסכלו אותך, ונראה לי שאותנו עוד נהנית ללמד. הסרקזם שלך היה אחד הדברים שממש אהבתי (והזדהיתי איתו). אבל אנחנו היינו השכבה הראשונה שלך. איתנו נתת לעצמך להגיד דברים שנראה לי שלא נתת לעצמך להגיד אחרי. אז איך אתה מתמודד עם זה? מה אתה עושה כשהפטנט של לקחת הפסקה ולחזור לזה מאוחר יותר לא עובד? (On a side note, אתה תמיד היית סבלני ורגוע יותר ממני, אז אני בטוחה שגם זה משפיע. אבל אני קצת מגיעה עכשיו לשלב שאני כבר לא מסוגלת לראות את הבנאדם, אפילו שהוא נחמד, כי פשוט בא לי לחנוק אותו. זה בטוח קורה גם לך. איך אתה מתמודד עם זה?)

מה היית אומר לי?

אני יודעת שהיית מבין. במיוחד עכשיו כשמדובר בללמד אנשים אחרים, ולא בסתם לדבר איתם (כמו שהיה אז בבסמ"ח). זה ליטרלי מה שאתה עושה. כמו שאני מכירה אותך, היית מזכיר לי את מה שאמרת אז. "תפסיקי להגיד 'אני יודעת' ותתחילי לעשות" וכל זה. בטח היית מבין מה בתוך זה ממש מציק לי והופך את הכל לבלתי נסבל כמעט, אפילו שאני בעצמי לא בטוחה כרגע (אני רק יודעת שכל הדברים האלה ביחד זה יותר מדי). אבל בטח גם היית נותן לי משהו פרקטי לעשות. איזושהי דרך להסתדר עם זה בלי להרוג אף אחד.

הלוואי רק שידעתי מה.

זוכר שדיברנו על עבודות ואמרת לי שבעבודות הקודמות שלך אמרו לך שאף אחד לא יכול להחליף אותך, אבל אף פעם לא הרגשת ככה, עד שעברת להוראה? אני קצת מתחילה להרגיש ככה פה. זה לא הרגיש ככה שנה שעברה, אבל עכשיו... זה בטח קשור לזה שאני מרגישה שאני לא עושה שום דבר מועיל ולזה שמשעמם לי. הם אומרים שאני עושה עבודה טובה והם מרוצים ממני, אבל אני לא מרגישה ככה. וזה אירוני כי בקיץ דיברתי על זה שאני מפחדת שאם האחרים ילמדו web dev כבר לא יצטרכו אותי (אמרתי את זה לא' אתמול והוא אמר שזה ממש לא מפתיע אותו שאני הולכת ישר לrabbit holes האלה סביב זה), אבל מסתבר שגם זה שאנחנו לא מתקדמים עם "ללמד את כולם את זה" משיג בערך את אותה מטרה. אני לא עושה משהו מעניין, אז אני מרגישה שאני לא עושה שום דבר משמעותי. הגיוני האמת (גם את זה א' אמר אתמול, הוא אמר שכדאי להסתכל על זה אחרת: אם כולם ילמדו לעשות את הbasics, יתנו לי דברים מעניינים ומאתגרים יותר, כי האחרים יוכלו לטפל בדברים הרגילים). בשבועות האחרונים הייתי עסוקה בכתיבה יותר מאשר בעבודה, אפילו בשעות שאני "בעבודה". אני לא באמת עושה שום דבר מועיל או מיוחד. לא באמת. ואני שונאת את ההרגשה הזאת.

איזה כיף לך שהשינוי קריירה שלך בא בדיוק בזמן.

אוף, אני לא יודעת מה לעשות. אני כנראה אולי אנסה מחר לדבר עם א'/ד' על משהו מזה, נראה. זה קשה יותר דרך מסך. זה פשוט... לא כזה עובד, אתה יודע? אם לא מחר, אז בשני/שלישי, אחרי שאני אדבר איתו. כל מה שאני יודעת זה שאני מתוסכלת ועצובה וזה זולג לחיים האישיים שלי. לא באמת מפתיע, אבל עדיין. הלוואי שהיית פה. אין לי מושג מה היית אומר לי, אבל איכשהו אני בטוחה שזה היה עוזר.

מתגעגעת,

אן.

ראיתי את מלך האריות הרבה.

כשהייתי ילדה, זה היה בעיקר סרט חמוד שממש אהבתי על גור אריות שמתבגר ולומד להתמודד עם דברים (ברצינות, כמות הפעמים שראיתי את הסרט הזה כילדה מגוחכת). ממש לפני שסבא נפטר, מר ג׳ (מרגיש מוזר לקרוא לו ככה) אמר לי לראות אותו שוב, כי הוא יעזור לי. חשבתי שהוא צוחק, אבל כשראיתי אותו במרץ, באזור ערב פסח, הבנתי למה הוא אמר לי את זה (וגם כתבתי על זה). מאז זה פחות או יותר חזר להיות הסרט האהוב עליי, וראיתי אותו שוב לא מעט פעמים בשנים האחרונות. בעיקר בנקודות שממש הייתי צריכה משהו שיגרום לי לחייך.

בצורה מוזרה כלשהי, מסתבר שעד היום לא באמת ראיתי אותו במחשבה על מר ג׳.

זה ממש מוזר, כי זה לא שאף פעם לא חשבתי על זה או קישרתי את שני הדברים. אני לא חושבת שחשבתי על זה עד שהבנתי כמה קשה האובדן הזה היה, אבל מאז... כן, זה עלה כמה פעמים, בעיקר כשנזכרתי באיך שהוא אמר שאם אני צריכה משהו הוא שם (״אמרת שתמיד תהיה לצדי, אבל אתה לא״), או כשכאב לי והתאבלתי (לא בהכרח עליו/בגללו) ונזכרתי שהוא אמר לי לראות את הסרט. אפילו חשבתי על הסרט לפני כמה שבועות (נראה לי, הזמן קצת מאבד משמעות כשתקועים לבד) כשחשבתי על הספר שאני כותבת (שכמובן קשור אליו).

ועדיין, מסתבר שלא ראיתי את מלך האריות בזמן שחשבתי עליו, כי היום... it hit me. ממש אבל.

איכשהו לא ציפיתי לזה, כי זה אף פעם לא היה ככה. אני לא יודעת למה הפעם זה כן קרה. אולי זה בגלל שגם ככה חשבתי על זה היום, כי כתבתי את הסצינה האחרונה והיא ממש העלתה דברים. אולי זה סתם בגלל שאני במקום הזה כרגע. אני לא יודעת. אבל כשהגיע הרגע הזה (״אמרת שתמיד תהיה לצדי, אבל אתה לא״)... פשוט התחלתי לבכות. (לא שאני לא בוכה בסרט הזה גם ככה, אני לא מסוגלת לראות את המוות של מופסה בלי לבכות, אבל זה היה משהו אחר לגמרי.)

ואז לראות את כל הקטע עם רפיקי, שמזכיר לו מי הוא ומה העבר שלו, לשמוע את אבא שלו מזכיר לו מי הוא ואת הכאב של סימבה כשהוא מבקש ממנו לא לעזוב אותו... חשבתי שהזדהיתי עם זה אז ב2013 כשכתבתי את הפוסט ההוא. רק היום כשראיתי את זה הבנתי שלא היה לי מושג כמה באמת אני יכולה להתחבר לרגע הזה.

וזה לא שאני לא יודעת למה. הוא אמר שאני יכולה לסמוך עליו, שהוא שם בשבילי, ואז הוא הלך. וכל כך כאב לי, כל כך האשמתי את עצמי, שניסיתי לשכוח. להעמיד פנים שזה לא משפיע עליי. כשהעולם מפנה לך את גבו, הפנה אתה את גבך לעולם, נכון? אבל אין מה לעשות, אפילו שניסיתי נואשות לשכנע את עצמי שזה כבר לא בראש שלי, שאני לא זוכרת, זה עדיין היה שם. ועכשיו אני בדיוק במקום הזה.

היתה לי תובנה, בערך בזמן שעברתי לכאן, שבשנים האחרונות ניסיתי להרוג את עצמי (נפשית/מנטלית). ניסיתי לשכוח מי אני, מה הוא לימד אותי, איך הוא השפיע עליי, הכל. ועכשיו אני מתחילה להיזכר, אבל אני מרגישה לא פחות אבודה משהייתי כשהוא נכנס לחיים שלי, אולי אפילו יותר במובנים מסוימים. אין לי מושג מי אני (״השאלה היא מי אתה״ ״פעם ידעתי. עכשיו אני לא בטוח״). ואני אמנם מרגישה שאני לא יודעת כלום, אבל יש משהו אחד שאני (כמעט) בטוחה בו, איפשהו עמוק בפנים: אם אני אצליח למצוא שוב את הקול שלו שהיה בתוכי, אני אדע לאן אני אמורה ללכת. לא יודעת למה אני חושבת ככה או איך אני יודעת את זה. אינטואיציה, אולי. אזור הרגש בין הרגש להיגיון, כמו שאמר לי *מישהו* פעם.

״הוא חי בתוכך״. זה מה שרפיקי אומר לסימבה. זה מה שהוא מבין, לאט ובזהירות, כשהוא מדבר שם עם הדמות של אבא שלו. כשהוא שומע את הקול שלו. הפנמה, ככה קוראים לזה בפסיכולוגיה. אנחנו מפנימים דמויות בחיים שלנו. ככה אנחנו מתמודדים עם אובדן. וגם הדמויות בעולם של מלך האריות, מסתבר. סימבה נזכר מי הוא דרך ההבנה שאבא שלו עדיין שם, בתוכו, וכל מה שהוא אמר לו, כל מה שהוא לימד אותו... הכל עדיין נכון. וזה אמנם כאב להיזכר בזה, אבל זה עדיין שם, זה עדיין חלק ממנו, והגיע הזמן שהוא יפסיק לברוח מזה ויקבל את זה כחלק ממנו.

אני לא מרגישה קרובה יותר לנקודה הזאת. עדיין לא. זאת אחת הסיבות שאני כותבת את הסיפור הזה. ולראות את סימבה במקום הזה שבו אני נמצאת... זה העלה הרבה כאב. יותר משחשבתי שזה יכול להעלות, למרות שידעתי שבמובן הזה המסע שלי די דומה למסע של סימבה. מתאים לי לא להעריך נכון את העוצמה של הרגשות שלי. אבל אולי, אם סימבה נזכר ומצא את הקול של אבא שלו, גם אני יכולה.

הלוואי שהיה פה בבון חכם שייתן לי מכה על הראש עם מקל. יש לי תחושה שאני צריכה את זה.

(כן, אי אפשר לראות אותו פה וזה ממש מבאס, אבל זה שווה את זה)

התחלתי לדבר על PLL כי נטפליקס (שימותו) הציעו לי את הסדרה ביום רביעי והכל עלה פתאום כאילו לא עברו שמונה שנים מהפעם האחרונה שראיתי פרק. אולי כי גם ככה היה לי בוקר ממש גרוע והבנתי שק' באמת עברה הלאה הפעם, וזה עדיין כואב לי כאילו לא עברו שנתיים (למרות שבאמת לא עברו שנתיים, כי היא חזרה לרדוף אחרי בערך חודשיים אחרי שהיא הלכה). אולי בגלל הספר, וזה שעכשיו הכל ממש מתחת לפני השטח. אולי פשוט כי המצב על הפנים ואני כל כך מתגעגעת אלייך. לא יודעת. אבל מיום רביעי בערך אני בזה.

וכתבתי לך עוד באותו היום, אבל בnotes בטלפון, אחד מתוך כמה עשרות מכתבים שיש שם. לא פרסמתי את זה. חשבתי שאני מעדיפה שלא. הקשר של עזריה... היה שונה משלנו במובן מסוים. הם היו מאוהבים, אנחנו לא. אבל הם תמיד מזכירים לי אותנו. וחשבתי לעצמי שלא רציתי שתחשוב שזה מה שהרגשתי כלפייך. למרות שאני יודעת שאתה לא קורא את זה, וכבר כתבתי עליהם פה (ראה ערך הלינק למעלה), ולמרות שאני יודעת שאתה יודע שלא הייתי מאוהבת בך (וגם דיברנו על זה יותר מפעם אחת)... לא רציתי שתלך לשם. חשבתי לעצמי שאם אני אצליח להוציא את זה במכתב "פרטי" והיום, אז אני אוכל לעבור הלאה מזה למרות שזה מה שאני מתעסקת בו מאז יום רביעי.

ואז במקום להבין שאני צריכה לדבר על כל מה שהיה ולהרגיש את זה הוא התחיל להתווכח איתי על אריה ועזרא ועל מה שהיה בינינו, והאם זה היה בסדר או לא היה בסדר, ועם גבולות או בלי גבולות (בהתחלה זה היה בלי, שנינו ממש נסחפנו), והאם זה היה מיוחד או לא היה מיוחד (עבר כל כך הרבה זמן, אבל אני עדיין מוכנה להרוג את כל מי שיגיד שזה לא היה מיוחד, כי מי שלא היה לו את הבנאדם הזה בחיים שבאמת מבין אותו עד הסוף לא מבין כמה מדהים זה באמת), ושוב לטחון לי בשכל שאני צריכה לעבור הלאה ולהבריא ודי כבר וזה לא בסדר וכל הבולשיט הזה. שזה בערך הדבר האחרון שהייתי צריכה, וזאת בדיוק הסיבה שלא אמרתי לאמא מה מפריע לי כשהיא שאלה בחמישי, כי ידעתי שלשם זה יילך. ושיא האירוניה זה שידעתי שאם הייתי מספרת לך את אותו הדבר, היית מבין בדיוק מה כואב לי בזה. וגם היית מבין למה אני צריכה את זה עכשיו. למה אני מתגעגעת אלייך.

היינו יושבים במקום הקבוע שלנו מול חדר מורים, עם התיק שלך ליד הרגל שלך וכוס הקפה הנצחית שלך מולנו, ליד הטלפון שלך שבדיוק הוצאת מהכיס לפני שהתיישבת. היית שואל מה קרה, כי היית רואה מיד שקרה משהו ואני לא בסדר, והייתי מספרת לך. הכל. אפילו על עזריה, שזה משהו שחשבתי שאני בחיים לא אספר לך. גם כי לא רציתי שחשוב שאני מאוהבת בך או משהו (מאז שהיועצת המטומטמת הזאת אמרה את זה, זה שם כל הזמן, למרות שכל פעם שאמרתי לך את זה אמרת שאתה יודע ואפילו לא חשבת את זה, ואני יודעת שאתה לא היית משקר לי), וגם כי האמת שלא באמת הייתי צריכה (כי אתה יודע כמה זה מיוחד, מה שהיה בינינו), וגם כי מאז סוף עונה 3 כאב לי אפילו לחשוב על זה. במיוחד עם איך שדברים נגמרו בינינו בסופו של דבר. (ראיתי לפני יומיים או שלושה וידיאו שמישהו הכין עם נקודות מפתח בקשר שלהם וכשהגעתי לסוף עונה 3 פשוט התחלתי לבכות כי זה כלכך כאב וזה כלכך הזכיר לי אותך.)

הייתי מספרת לך על הקשר הזה שהיה עמוק ומיוחד ולא היה אמור לקרות אבל בכל זאת קרה, כי הם פשוט מצאו את הבנאדם הזה שמבין אותם בצורה שאף אחד אחר לא מסוגל, ומקבל אותם ואוהב אותם לא משנה מה. והם ניסו לא להיכנס לקשר הזה, והם גם ניסו לא להמשיך אותו, בכל כך הרבה מקרים, אבל כל פעם הם גלשו בחזרה לשם. בדיוק כמונו. כי זה דרש כל כך הרבה עבודה לא לחזור לשם. כי זה הרגיש נכון, אפילו כשכולם מסביב אמרו להם שזה לא נכון. ואני יודעת שאמרו לך בביה"ס שזה לא נכון, מה שהיה בינינו. גם לי הם ניסו למכור את הבולשיט הזה. ההורים שלי גם ניסו. בערך כל המבוגרים סביבי אמרו את זה. אבל זה היה נכון. אתה לא היית חוזר לזה כל כך הרבה פעמים אם היית חושב אחרת. לא היית ממשיך לדבר איתי כאילו אנחנו שווים בסוף י"א ובי"ב וכשהתגייסתי אם היית חושב אחרת.

ואני יודעת שהיית אומר שזה לא לגמרי הגיע מבחוץ, ושמה שהשפיע יותר זה העומק שהגענו אליו, וזאת היתה החלטה שלך, לא שלהם (איך אני אוהבת את כמה שאכפת לך מהאנשים שסביבך), והייתי אומרת לך שזה נכון, זאת היתה החלטה שלך, ובאמת הגענו גם לעומק שלא היינו אמורים להגיע אליו, ואני עדיין כועסת עלייך על זה שברחת, אבל זה לא הגיע רק ממך. הם אמרו לי את זה. אפילו אתה אמרת לי את זה אחרי שהתגייסתי, למרות שאני לא בטוחה שאתה זוכר את זה. זה לא היה נראה להם נכון. וול, הם לא היחידים. אבל לי זה הרגיש נכון. ומאיך שדיברת איתי, אני חושבת שגם לך. אני יודעת שנהנית מזה.

והקטע הוא שאני לא חושבת שהייתי צריכה להגיד לך את כל זה. לא, scratch that, אני יודעת שלא הייתי צריכה להגיד לך את כל זה. אני כותבת את זה כי אני בשטף, אבל אם היינו מדברים, ברגע שהייתי מתחילה לספר לך את זה, ברגע שהייתי עוברת את המשפט הראשון של הפסקה-שלפני-הקודמת, היית מבין. היית אומר שזה באמת היה מיוחד, ונדיר, ואתה מבין למה אני עדיין צריכה את זה, עם איך שדברים נראים כרגע. כי הכל כל כך גרוע, וזה מרגיש כאילו שום דבר בחיים לא ישתפר. באמת. לא היית צועק עליי או מתווכח איתי. היית מבין. ובגלל שהיית מבין ומחבק, הייתי אומרת לך שאני יודעת שזה לא טוב בשבילי, לראות את הקטעים האלה שמזכירים לי אותך ואת זה שאתה כבר לא פה, ואלוהים כמה שאני מתגעגעת אלייך, ואני יודעת שזה בערך הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו, לענות את עצמי עם זה, אבל... אני לא מסוגלת להפסיק. זה כל כך כאב לי ברביעי, ובכל זאת ישבתי וראיתי קטעים ביוטיוב במשך שעתיים. עדיין הייתי בתוך זה בחמישי. ובשבת שוב ראיתי קטעים ביוטיוב. ואתמול סופסוף היה לי יום פרודקטיבי, אבל בלילה לפני שהלכתי לישון ראיתי עוד כמה קטעים (כי חשבתי שאז היום נדבר על זה ואני אוכל לעבור הלאה, ובמקום זה זה היה כמו לדבר עם ההורים שלי). וזה כואב, להתגעגע אלייך ככה, או לראות את איך שהם מדברים ולהיזכר שבערך ככה אנחנו דיברנו (מינוס החלק הרומנטי), וזה גם כואב לראות שבסופו של דבר, הם בחרו אחד בשניה. הדבר היחיד שרציתי שיהיה אחרי התיכון. שנישאר בקשר והכל יהיה כרגיל. כמו שהם הצליחו. וזה עדיין כואב, ואני יודעת שזה לא טוב לי, אבל אני באמת לא מצליחה להפסיק, אני לא מצליחה להוציא את זה ואותך מהראש שלי. ואתה היית מבין. היית אומר שאתה יודע כמה קשה לי כרגע, ואתה יודע שחזרתי להתמכרות הזאת לדיכאון, אבל זה הדבר האחרון שרצית שיצא מהקשר שלנו. היית אומר שזה באמת משמעותי, ואתה יודע למה אני צריכה אותך כרגע, למה אני צריכה את הקול שלך כרגע. אבל הכל עדיין שם. כבר ראית אותי יוצאת מכזה מקום נוראי, אז בי"א, אז אתה יודע שאני מסוגלת לנצח את זה גם הפעם. הייתי אומרת לך שהצלחתי רק בזכותך, כי אתה היית שם, אבל היית אומר לי (בפעם המיליון בערך) שאני זאת שעשתה את זה, לא אתה. וכמו שאמרת לי אז שאתה יודע שהכל יהיה בסדר אם אני אבחר להילחם בזה, אם אני אבחר לחייך ולמצוא דברים טובים, ככה אתה יודע גם היום שהכל יהיה בסדר אם אני אעשה את זה. וזה בסדר שאני חוזרת אחורה מדי פעם, כי רגרסיה זה חלק מהחלמה, ובמצב הנוכחי גם אנשים שבחיים לא היו בדיכאון כנראה הגיעו לשם. וזה בסדר. ואני בסדר, אפילו שלא נראה לי שאני בסדר. ואתה מבין. הכל. וזה לא משנה את מה שאתה חושב עליי, או את איך שאתה רואה אותי ואת הקשר שלנו.

אלוהים, כמה שאני מתגעגעת אלייך. מה לא הייתי עושה בשביל לדבר איתך שוב.

ישנתי זוועה הלילה, אז נראה לי שאני אחזור לישון (הודעתי בעבודה שאני לא מרגישה טוב ואני לא אעבוד היום. יום מחלה ראשון ב9.5 חודשים שאני עובדת פה), ואז אני אנסה לכתוב, ואז אולי אני אחזור קצת לקטעים של עזריה. פשוט כי אני מתגעגעת אלייך, והקשר שלהם תמיד יזכיר לי אותנו. וגם כי נזכרתי כמה אהבתי אותם (תמיד התחברתי לאריה, מסיבות די ברורות. התחלתי את הסדרה בכיתה י' אני חושבת, לפני שהתחלנו לדבר, וממש אהבתי את עזריה, אבל בלי קשר גם התחברתי לאריה, שאוהבת לקרוא ורוצה לכתוב סיפורים ואולי ללמד. כאמור, מסיבות די ברורות). וגם אולי כי קצת בא לי לבכות, כי לפחות זה עדיף על פני הכלום שיש לי כרגע.

אוהבת ומתגעגעת,

אן.