מצחיק איך שהיום, דווקא כשאני לא בארץ, אני יותר מחוברת ליום הזה משהייתי בשנים האחרונות.

כל השבוע ידעתי שהיום יום השואה; איכשהו הייתי עוד יותר מודעת לזה משהייתי כנראה מאז שהשתחררתי. בבתי הספר תמיד יש דגש על זה, וגם בצבא היה לי את זה, אז איכשהו יצא שעד השחרור זה תמיד היה יום שהייתי מודעת אליו שבועות לפני. ואז השתחררתי וקצת ניסיתי למצוא את עצמי, וזה סוג של התפוגג.

וול, חלקית.

היום הזה תמיד היה לי קשה. אני אמנם לא מכירה את הסיפור המלא, אבל את החלקים ממנו שאני מכירה (כאן יש קצת מזה) אני מכירה כבר מספיק זמן. וזה השפיע עליי עוד לפני שהכרתי את הסיפור, כשהייתי ממש קטנה ורק ידעתי ש"סבתא של אבא היתה שם". זה תמיד היה לי קשה, תמיד הרגיז אותי איך שהילדים האחרים משחקים וצוחקים ביום הזה כאילו כלום, שאף אחד בכיתה שלי / בביה"ס לא מתייחס לזה ברצינות מספיקה. אף פעם לא הייתי לגמרי עצמי ביום הזה.

הרבה מזה הבנתי רק לפני שנה וחצי, אולי קצת יותר (מתי הכריזו על Good? המחזה אמור היה לרוץ באפריל שנה שעברה אז לפחות שנה וחצי). ידעתי שזה הציק לי, רק שאף פעם לא הבנתי למה. חשבתי שזה פשוט בגלל שאף אחד לא מתייחס לזה ברצינות, אבל האמת היא שהם היו ילדים, וילדים לא אמורים בכלל להתמודד עם העומס הרגשי הזה, וזה בסדר. יש סיבה שעושים את זה בהדרגה. הבעיה לא היתה שהם לא התייחסו לזה ברצינות, הבעיה היתה שאני נזרקתי ישר לתוך זה. רגשית לפחות, תודות לאבא. אפס אינטליגנציה רגשית ("מנעד רגשי של כפית", אם לצטט את הרמיוני).

אני לא רוצה עכשיו להפוך את זה להיות סביבי, כי זה לא האישיו פה ויש דברים הרבה יותר חשובים ביום הזה, אבל... זה לא פשוט לי, היום הזה. אפילו עכשיו, בחו"ל, כשאני לא באמת חייבת לחשוב על זה, זה בראש שלי. שמתי שעון מעורר לצפירה (והתעוררתי לבד שעה קודם כי למה לא, גם ככה זה לא שישנתי בחודשים האחרונים) ואיכשהו כל השבוע חשבתי על זה, ומאתמול בערב בכלל הייתי hyperaware, ועכשיו אני לא לגמרי בטוחה איך אני מרגישה. מצד אחד ממש בא לי לזרוק את עצמי למשהו אחר ולא לחשוב על זה, כי זה מעורר הרבה יותר מדי רגשות הרבה יותר מדי חזקים ואני לא מסוגלת להתמודד גם עם זה. מצד שני... אני לא רוצה לשכוח.

בשנים האחרונות הייתי יותר בצד הזה של הספקטרום, ב"עזבו אותי" ו"לא אכפת לי מכלום" ו"אני פשוט מעמידה פנים שהכל כרגיל ומתנתקת מהכל". לא באמת מפתיע. אבל עכשיו כשאני רחוקה מהבית ודברים גם ככה מאוד רגישים, זה נהיה קשה יותר להתנתק (בכל רמה שהיא; קצת ניתוק הוא דווקא דבר בריא כשמתעסקים בדברים כאלה). הכל מאוד raw. וזה קשה לי. במיוחד בגלל שאני פה לבד.

נראה איך היום הזה יילך, אני מניחה. כרגע שמתי 99FM, ויש לי עוד שעה פגישת בוקר (עושים את זה כל יום מסתבר) ואז עוד אחת ובטח סופסוף אני אתחיל גם לעשות עבודה אמיתית אז... אני מתארת לעצמי שאני אהיה עסוקה, ואם לא אני בטח אנסה לדאוג שאני אהיה עסוקה. אבל לפחות אני מודעת ליום הזה. אני אהיה מודעת כל היום כנראה. וזה בסדר.

Never forget.

אני אוהבת את יום כיפור.

אני אף פעם לא מחכה ליום כיפור, אבל אני אוהבת אותו. אני אוהבת את השקט היחסי ביום הזה, אני אוהבת את שמירת המנהגים, אני אוהבת את הנסיעה לסבא וסבתא לפני כדי לעשות כפרות, אני אוהבת את התחושה שהמשפחה שלנו ביחד בלי כל מסיחי הדעת ביומיום, אני אוהבת את הניתוק מהכל והאפשרות לחשוב, אני אוהבת את ספירת הכוכבים בסוף הצום ואני אוהבת את הארוחה החגיגית שיש בסוף הצום, כשאוכלים רק חטיפים קלים כדי להרגיל את הבטן לאכול שוב. 

מבחינתי יום כיפור זה מנהג. אני לא צמה בגלל שאני מחפשת את הסליחה של אלוהים או כדי להראות שאני מרגישה רע על דברים שעשיתי. המצפון שלי מפותח מספיק בשביל שאני ארגיש רע מיד ואנסה לתקן משהו מיד אחרי שהוא התרחש. ואלוהים... וול, אם לתקן דברים מיד לא גורם לו לסלוח, קשה להאמין שצום של 25 שעות יגרום לא לסלוח. 

אני כן צמה כי ככה גדלתי וכי אני מאמינה בשימור מסורת. מאז שאני זוכרת את עצמי המשפחה סביבי צמה. אמא היתה מכינה לאחותי ולי אוכל אבל תמיד היתה צמה לאורך כל כיפור. היינו יוצאים בערב להסתובב בשכונה (לפעמים ברגל, לפעמים על אופניים ולפעמים על הקורקינט הכחול שהיה לי). בבקרים תמיד היינו משחקים או קוראים. בערב של סיום הצום היינו מכינים את כל הממתקים והחטיפים ומסדרים אותם ואז רצים החוצה לחפש כוכבים. זה משהו שליווה אותי מאז ומתמיד. וכאמור, זה משהו שאני מאמינה בו - שימור המסורת היהודית. 

העניין הוא בלהרגיש את היהדות. אני אמנם חילונית, אבל מאז ומתמיד הגדרתי את עצמי כיהודיה, והשמירה על כיפור היא חלק מזה. אז כמובן שאני לא ממש נהנית מהצום, אבל יש סביבו כל כך הרבה דברים טובים, ובסופו של דבר זה נוגע לשימור של המסורות שאני אוהבת, ככה שזה לא באמת חשוב. 

עוד משהו שאני אוהבת בכיפור הוא הניתוק. לכבות את כל המחשבים, הטלוויזיות, הטלפונים... להתנתק מהכל. להישאר עם ספרים ועם הכתיבה ועם המשפחה ועם המחשבות. להיות מסוגלת להתנתק לחלוטין מכל השטויות ולחשוב באמת, כמו שאני אוהבת לעשות ופחות יוצא לי כשאני עסוקה. סתם לשכב במיטה ולחשוב. 

וזה תמיד מעניין, כי כל יום כיפור הוא שונה. בכל יום כיפור יש משהו מיוחד. תמיד יש משהו חדש, למרות הפאזלים והמונופול והטיולים בחוץ. אז יש שם מסורת שאנחנו תמיד שומרים עליה וכנראה שאני תמיד אשמור עליה, כי אני מאמינה בזה ובכל זאת גדלתי ככה, אבל תמיד יש גם משהו חדש. וזה כיף. 

אני בדרך כלל לא מתעסקת בעניין של סליחות בכיפור מלבד עם המשפחה הקרובה, כי אני מאמינה בהתנצלות ברגע שקורה משהו, אבל אני רק רוצה להגיד כאן סליחה לכמה אנשים:

מר ג׳- אני מצטערת על כל הבעיות שגרמתי לך בחודשים האלו. זה מה שרציתי להגיד לך אתמול ובסוף החלטתי שיהיה חכם יותר לא להגיד. אבל אני באמת מצטערת על כל מה שעשיתי. אני חושבת שכבר אמרתי לך את זה, אבל רק רציתי להגיד את זה שוב כדי לסגור את הסיפור הזה בתקופה הזאת. זה הכל. xx

אמא- אני יודעת שהייתי יותר טובה השנה, אבל עדיין קרה שפגעתי בך, וזה כואב לי כמעט כמו שכואב לי כשאני נפגעת. אני מצטערת על הכל. xo

אבא ואחותי- אני מצטערת על הכל. אני יודעת שאני משתפרת, אבל עדיין. 

שיהיה צום קל לכל הצמים,

וגמר חתימה טובה לכולם.

אן

בשבילי יום השואה תמיד היה יום מיוחד. תמיד הייתי סופר-רצינית, תמיד הייתי עצובה. היו שנים ארוכות שבהן סירבתי לחייך ביום הזה. עדיין לא ממש הבנתי את המשמעות של היום הזה, למרות שהייתי בטוחה שהבנתי, ואני מניחה שכילדה קטנה הבנתי שמה שצריך לעשות ביום הזה זה להיות עצובים. אז הייתי עצובה.

על הקשר של המשפחה שלי לשואה אני לא יודעת הרבה. אני יודעת שאחד הסבים שלי נולד במחנה ריכוז (זה מה שאבא מספר כל הזמן), אבל מעולם לא פגשתי אותו. הוא מת לפני שנולדתי. את אבא שלו מעולם לא הכרתי, והפעם האחרונה שראיתי את אמא שלו היתה מזמן. עד היום אני לא בטוחה אם היא עדיין בחיים - לצערי את הקשר למשפחה של אבא איבדנו מזמן.

אני זוכרת שכילדה רציתי ללמוד על זה כמה שיותר. לא הצלחתי להבין איך אנשים מסוגלים לעשות משהו כזה ולהרגיש טוב עם עצמם. זה לא היה לי ברור - גם כי המעשה עצמו הוא מחריד, וגם כי אני לא מבינה איך אנשים מסוגלים לעקוב אחרי אנשים אחרים בצורה עיוורת. יש בזה לקח, דרך אגב, מאוד חשוב לחיים היומיומיים שלנו, אבל כולם כל כך עסוקים בלהסתכל על ההרג שהם לא רואים גם את זה. (לא שאני מנסה להעלים את הרשע המזעזע הזה של ההרג וההתעללות. זה כנראה היה הדבר הכי נורא שבני אדם עשו לבני אדם אחרים.)

היום אני יודעת שזה מורכב. אני יודעת שדברים הם לא בדיוק "רעים או טובים", אז אני יודעת שאנשים מסוגלים לסלוח לעצמם על מעשים רעים כי בעיניהם הם לא "נורא רעים". אני יודעת שאנשים מוכנים לעשות המון בשביל להיות חלק מקבוצה- אז אם הם מוכנים להקריב את העולם הפנימי שלהם בשביל זה, למה לא להרוג אנשים? האנשים האלה לא בהכרח קשורים אליהם. הם רק ה... יהודים האלה, ואם הפיהרר אומר שהם רעים לנו, הוא בטוח יודע. לא?

על הגרמנים, או בכלל, על האירופאים של היום אין סיבה לכעוס. הם לא היו חלק מזה, הם לא יודעים. כל השנאה הזאת כלפי מקומות שתמכו בגרמנים היא מיותרת- זה היה דור אחר, תקופה אחרת, אנשים שחשבו שהם עושים מה שטוב בשבילם. זה לא מצדיק את זה (כמו שאני אגיד בעוד רגע), אבל אלה לא היו האנשים של היום. אלה היו האנשים שחיו לפני 60-70 שנים, לא הם.

אבל כן, אני מניחה שבאיזשהו מקום אני עדיין כועסת. כועסת על זה שאנשים הרשו לזה להתרחש, הרשו לאנשים זרים לרצוח שכנים וחברים שלהם, הרשו לחיילים להרוג ילדים וזקנים, לקרוע בנים מאמותיהם ובנות מאבותיהן. אני כועסת על זה שמלבד מעטים (כשהבולטים שבהם הם כמובן שינדלר וולנברג) שהיו מוכנים לסכן את עצמם כדי לעזור ליהודים, אף אחד לא טרח לעשות כלום - לא האנשים שחיו תחת השלטון הזה, ויותר גרוע מזה, לא אף מעצמה חיצונית, למרות שכולם ידעו בדיוק מה קורה שם.

נכון שאני מסוגלת להבין למה אותם אנשים לא עשו כלום - כל אדם שעשה משהו סיכן את עצמו ואת המשפחה שלו. קשה לשפוט אותם בידיעה הזאת - אבל באיזשהו מקום אני עדיין כועסת, כי אני רוצה להאמין שאם הרוב היו מוחים, זה היה משנה משהו. אני לא יודעת אם זה נכון או שהיטלר היה שולח את הצבא שלו להרוג את כולם, אבל אני רוצה להאמין שזה נכון.

ואלה שצפו מן הצד, כשהם אפילו לא היו בסכנה? אלה שידעו מה קורה שם, ידעו שהיטלר פוגע באנשים חפים מפשע, ונתנו לו לעשות את זה? הם הכי גרועים. אלה בדיוק האנשים שהיום מוחים כשאנחנו לכאורה פוגעים ב"חפים מפשע" שבעזה, פשוט כי להם יש את הכוח של מעצמות נפט מאחוריהם. אלה בדיוק האנשים שלא ינקפו אצבע למעננו אם ניכנס למלחמה עם אותן מעצמות, כי זה יותר מדי לסכן את עצמם ואת כל הפעילות שלהם למען המדינה הקטנה הזאת שלא נותנת לנו כלום. ובינינו, מקסימום יקרה שוב מה שקרה ב-1940, זה לא יכול להיות יותר גרוע.

וזה בדיוק מה שמציק לי.

אני רוצה להקדיש רגע לשישה מיליון, ללוחמי מרד גטו ורשה, לפרטיזנים, לכל יהודי ולא-יהודי שנרדף על ידי הנאצים ואף נרצח על ידי הנאצים וכמובן לכל ניצולי השואה למיניהם.

היום הזה נועד להם. היום הזה נועד בשביל שנזכור אותם, את הדברים שהם עברו, את מה שהתרחש בתקופה ההיא. היום הזה נועד בשביל להזכיר לנו אותם, מה קרה לנו ומה עוד יכול לקרות לנו, למרות שכולם נהנים כל כך לחשוב שאם יש לנו מדינה זה אומר שאנחנו חסינים (לדעתי בעולם שבו יש פצצות אטום אף אחד לא חסין, אבל זה כבר סיפור אחר). היום הזה נועד לזה שנחשוב על מה שהם עברו, שנחקור, שנלמד, שנעשה מה שאנחנו יכולים כדי להבין, למרות שלעולם לא באמת נצליח להבין את זה. מי שלא היה שם לא באמת יצליח להבין את הפחד מהמוות, את הפחד מלראות את האנשים שאתה אוהב מתים, את הפחד של ההפרדה מההורים שלך ואת הידיעה הברורה שאתה הולך למות בקרוב בכל יום שעובר. אנחנו לא באמת מסוגלים להבין את זה - כי זה עד כדי כך בלתי נתפס.

אבל זה לא אומר שמותר לנו לעבור הלאה. אני עדיין חושבת שזה לא יום שצריך לבטל, להגיד שזה היה מזמן והיום זה כבר לא יקרה. זה יום שהוא עדיין רלוונטי, והוא תמיד יהיה רלוונטי, כי זה אחד הדברים הנוראיים ביותר שעשו לנו כעם מאז ומעולם, אם לא הנורא ביותר. אנחנו צריכים להתעמק ביום הזה, להבין את המשמעויות שלו ולהבין מה הוא אומר מבחינתנו כעם, מה הוא אומר מבחינתנו כמדינה יהודית ומה נכון לעשות. להתעמק בלקחים שניתן ללמוד מהשואה עצמה- ולא רק לחשוב על הדברים שעשו לנו.

האנשים שהזכרתי קודם הם האנשים שהיום הזה בא להנציח. לכל אחד מהם מגיע המקום הזה:

לששת המיליונים, שלא זכו לראות את אור הבוקר פעם נוספת, שלא זכו לראות שוב את האנשים שהם אוהבים, שלא זכו לחיות עוד רגע נוסף, להרגיש, לאהוב, לשמוח, להתפלל, שלא זכו לראות את קץ המלחמה, שלא זכו לראות את הקמת המדינה ושלא זכו לראות אותנו מגיעים ליום הזה.

ללוחמי מרד גטו ורשה, שעשו כל שהם יכלו על מנת להתנגד לנאצים, שנלחמו עד טיפת הדם האחרונה שלהם, שהחזיקו מעמד חודש שלם במצב בלתי אפשרי כמעט, שהרגו, פצעו, ופגעו קשות בנאצים. לכל אנשי הגטו, שגם אם לא שיתפו פעולה באופן ישיר, עדיין שיתפו פעולה בצורה פסיבית, על ידי סירובם לבצע את הוראות הגרמנים.

לפרטיזנים, שלחמו ומעל הכל ששרדו, שהצליחו להראות שהנאצים לא יצליחו למחוק אותנו בכזאת קלות כמו שהם חושבים.

לכל אדם שנרדף על ידי הנאצים: לאלה ששרדו את האקציות שלהם ואת כל שהם עשו וגם לאלה שלא הצליחו לעבור עוד יום בשל התנאים המחפירים שהנאצים סיפקו להם. כל האנשים הללו היו או שהם עדיין שורדים, אנשים חזקים בצורה שלא תיאמן. מגיע להם כבוד על זה לא פחות מאשר כל דבר אחר. (אני מאמינה גם שאנחנו צריכים לעשות מה שאנחנו יכולים על מנת לעזור לניצולי השואה. המצב שלהם הוא נושא לפוסט אחר, אבל רציתי להזכיר את זה.)

וכמובן, תודה גדולה לחסידי אומות העולם, שסיכנו את חייהם על מנת להציל יהודים. לאנשים שסיכנו את עצמם, את המשפחות שלהם, את הכסף שלהם, את המעמד שלהם, כל דבר שיש להם, בשביל לעזור לאנשים שהם חשבו שנפגעים שלא בצדק. אנשים צדיקים אחד אחד.

שיר קצר שכתבתי לפני כמה שנים ביום השואה, שאני תמיד חוזרת אליו בכל שנה- בטור אחד ארוך.

יהי זכרם ברוך.

ת.נ.צ.ב.ה.

אן.