אין לי מושג מאיפה להתחיל בכלל, אז זה פשוט הולך להיות stream of consciousness. כנראה שזה לא יהיה ברור לאף אחד מלבדי, אבל לא באמת אכפת לי.

ב13 במאי גיליתי שעליתי בהגרלה. לא יודעת מה היה הסיכוי שלי, אבל זכיתי. והשנה זה אפילו נהדר יותר, כי זה גם בחינם וגם באפל פארק. וזה אמנם קצת יקר בשביל טיול לשלושה ימים, אבל היי, לפחות זה לא 1600$ רק לכניסה לכנס.

עם כמה שהספר הזה חשוב לי, ועם כמה שאני אוהבת את העבודה שלי, לגלות את זה היה... אחד הימים הכי מלהיבים בחיים שלי. יותר מאשר שניהם. ספרתי לאחור עד היום המטורף הזה. באמת שאפילו לא אכפת לי שטסתי חצי עולם בשביל שלושה ימים (זאת בכל מקרה לא הפעם הראשונה, אז ¯\_(ツ)_/¯ ). אני הולכת לפאקינג אפל פארק. זה היה הדבר היחיד ששינה משהו.

במיוחד עכשיו כשביליתי את רוב מאי בלקרוא את הביוגרפיה של סטיב ג׳ובס. הרגשתי עוד יותר קרובה לאפל. יותר מתמיד האמת.

הכניסה לארה״ב בשישי בערב היתה מלחיצה, אבל מילא. עברנו את זה. הגעתי לסן חוזה. עכשיו רק לעלות על האוטובוס לקופרטינו והכל יהיה בסדר. אה כן משום מה זה נראה לנו הגיוני לשים את הקו הזה באותה התחנה בשני הכיוונים שהוא נוסע בהם, אז נכון שהתלהבת שהאוטובוס הגיע מוקדם? בעצם זה בכלל האוטובוס לכיוון השני. ארבעים דקות של טיול רק בשביל לחזור למקום שממנו התחלתי. בכל זמן אחר זה היה הרפתקה, אבל אחרי 20+ שעות של מסע וכשאני בג׳טלג פסיכי... כן, זה היה סיוט.

לא משנה. הצלחתי להגיע. הגעתי לחדר. אני עייפה כל כך שאני קורסת על המיטה והולכת לישון. התכוונתי לעשות דברים בשבת, אבל זה לא בדיוק קורה, כי ברור שאני בג׳טלג ולא ישנתי כמו שצריך. לא משנה. ידעתי שאני לא מגיעה לפה בשביל לטייל. זה ממש מבאס, אבל אין יותר מדי מה לעשות בנוגע לזה. לפחות בראשון יש את הearly registration והdeveloper center open house. מרגש בטירוף. זה שווה את הכל.

ההליכה לApple Park Visitor Center היתה כל כך יפה. ברצינות. רבע שעה הליכה מהמלון (בחרתי טוב), וכל הדרך בניינים של אפל ומלא מלא עצים. עצים, צמחים, פרחים, הכל. כל כך הרבה טבע. כל כך שלו. פשוט מושלם.

כולם כל כך התלהבו. הייתי כל כך מאושרת וכל כך התלהבתי, ואני יודעת איך זה, לפעמים זה נראה לאנשים קצת מוזר, אבל... לא פה. ברצינות. כל החבר׳ה של אפל עודדו את זה. היו כמה שהתלהבו מההתלהבות שלנו XD זה פשוט היה... מושלם. עמדנו בתור בVisitor Center ואז באו לקחת אותנו לקבל תגים ולעשות את הסיור בDeveloper Center החדש. בין לבין גם הביאו לנו קפה חינם ומאפים (דונאט עם מרנג לימון או משהו, החלטתי לנסות וזה היה ממש טעים). ואז כמובן באו לקחת אותנו, והיה צריך מהר מהר לסיים לאכול, אבל הקרם על ובתוך הדונאט ממש נשפך החוצה, ומפה לשם ממש הייתי צריכה כמה מפיות. אופס. למי אכפת, זה היה טעים.

לא הצלחתי להפסיק לחייך. לקחו אותנו לסיבוב בDeveloper Center החדש והראו לנו מלא מהחדרים (שכולם קרויים על שם גרסאות של macOS, זה מושלם). ראינו גם את האודיטוריום החדש - Big Sur. הכל היה כל כך יפה, וכל כך אפל, ו... בכנות, בכיף הייתי טסה חצי עולם שוב רק בשביל להשתמש במקום. (העליתי טיפה תמונות פה ופה, אני אעלה בבית גם למקום זמין יותר). הייתי בהיי. הכל היה כל כך יפה, ואיכשהו בדיוק מה שהייתי רוצה בזמן הפיתוח. מושלם פשוט.

אחרי הסיור חזרתי לVisitor Center. קניתי חולצה (קניתי עוד שתיים היום), עשיתי את הסיור AR שלהם באפל פארק (פשוט מהמם. כל כך אמיתי וכל כך מגניב ונותן באמת לראות כמה שיותר מהפארק... מהמם) ואז הכרחתי את עצמי ללכת כדי שאני לא אשאר שם לנצח (כשאמרתי להם את זה החבר׳ה שם אמרו לי ש״זה בסדר, גם לנו זה קורה״). הלכתי לראות את Infinite Loop, המקום הקודם של אפל (שעדיין בשימוש), וקניתי עוד חולצות בapple store שם, והסתובבתי שם איזה שעתיים. שוב, הכל היה כלכך יפה, כל כך ירוק ושלו ושקט (זה שהיה יום ראשון ואף אחד לא היה שם בטח עזר). פשוט מהמם. היה תענוג להיות שם (אפילו שהתחיל לטפטף פתאום. מה הקטע קליפורניה).

אתמול אחרי הסיור בDeveloper Center והביקור בVisitor Center יצא לי לדבר עם אחד החבר׳ה של אפל שאמר לי שכדאי לי להגיע מוקדם, כדי שאני אוכל לתפוס מקום מקדימה. קיבלתי. היום אמור היה להתחיל בשמונה (ההרשמה הרגילה בשבע), אז כיוונתי שעון מעורר לשש וחצי כדי להגיע מוקדם. בסוף התעוררתי בחמש ומשהו, אז יצא לי להגיע אפילו מוקדם יותר משהתכוונתי. מה שלחלוטין היה שווה את זה, כי הצלחתי לתפוס מקום בשורה הראשונה לkeynote (ומאוד התלהבתי מזה). אכלנו משהו לארוחת בוקר (קרואסון, אבל מי בכלל היה רעב, במיוחד כי הם חילקו מאפים בתור שוב והפאי דובדבנים היה ממש טעים), שתינו קפה (נדמה לי ששתיתי שתי כוסות היום אבל למי אכפת, התעוררתי מוקדם ואני עדיין בג׳טלג), וחיכינו לkeynote. בין לבין צילמתי מלא (יש לי, I kid you not, כמעט 400 תמונות רק מהרגע שנכנסתי לאפל פארק ועד שיצאתי). זה היה פשוט... מושלם. (שוב החבר׳ה של אפל התלהבו מההתלהבות שלי, זה היה מצחיק.)

זה נשמע קצת fangirly, וזה כנראה גם זה (היי, אני גאה בזה), אבל... זה יותר מזה. כשהסתכלתי על הפארק, הציטוט הזה התנגן לי בראש (וגם פורסם אחרי זה). זה מהרגע שבו ויינאנד ורורק נפגשים בפעם הראשונה, ו-ויינאנד אומר לו, ״הבניינים שלך בולטים בתכונה אחת — תחושת שמחה. לא שמחה שלֵווה, שמחה תובענית, קשה. כזאת שנוטעת באדם תחושת הישג על היכולת להרגיש כך. האדם מסתכל וחושב: אני אדם טוב יותר אם אני מסוגל להרגיש כך.״ (עמ׳ 424). הוא פשוט היה נכון. הכל היה יפיפה, אבל זה היה יותר מזה. זה היה... המהות של אפל. המהות של האדם היוצר. יכולתי להרגיש את סטיב ג׳ובס וג׳וני איב בכל מילימטר של המקום הזה. זה כאילו... אני לא חושבת שיש איך לתאר את זה במילים, אבל זה באמת הרגיש נכון. אפשר היה להרגיש את כל הזמן והמאמץ שהושקעו בליצור את המקום המושלם, את העובדה שחשבו על כל פרט במקום הזה, את העובדה שהכל נעשה בכוונה ומסיבה מסוימת. ובשבילי... זה היה כמו להגיע הביתה. הרגשתי את החיבור בנשמה שלי. אני אפילו לא מנסה להיות פואטית; באמת הרגשתי את זה. הנה הבית.

היה ממש מרגש ומלהיב כשטים וקרייג עלו על הבמה באמת בשביל להתחיל את הkeynote. הם אמנם היו שם רק לאיזה שתי דקות, אבל זה היה ממש מגניב שהם היו שם (עוד תמונות). ולהיות בשורה הראשונה כדי לראות אותם? אדיר. ברצינות. היו מלא דברים מגניבים בkeynote, אבל באמת שהדבר הכי מגניב היה להיות שם, על הדשא באפל פארק, ולראות את הכל על המסך הענק שסידרו לנו שם, מחוץ לCaffè Macs. ולהיות מוקפת במפתחים שהריעו וצחקו והגיבו לאורך הkeynote? וואו. פשוט כיף. יותר משאני יכולה להסביר. אלה היו שעתיים פשוט מטורפות ונהניתי מכל דקה.

ארוחת צהריים בCaffè Macs (חלום שמתגשם), ואז חזרתי להסתכל מסביב שוב. הסתובבתי בחצר הפנימית קצת (בחלק שלה שהרשו לנו להגיע אליו, שזה בערך החלק שקשור לCaffè Macs), ראיתי את הקשת (שנבנתה בכלל ב2019 לקראת הפתיחה החגיגית של הפארק והיתה אמורה להיות זמנית אבל הם החליטו להשאיר אותה), צילמתי עוד, התלהבתי ממש מהכל, ואז פחות או יותר רצתי בחזרה החוצה לPlatforms State of the Union. בשלב הזה השמש כבר הפכה את הכל לדי חם (טוב, די חם בשבילי, כי אני רגילה ל30+ מעלות בארץ; לחלק מהאנשים זה היה יותר מדי) אז היה יחסית ריק בחוץ (היו עוד מושבים בתוך הקפה). אבל האמת שאני לא חושבת שיש משהו שיכול היה להזיז אותי משם, גם אם היו 30+ מעלות וכל זה. נראה לי שטיפה נשרפתי (זה מה שקורה אחרי כמעט שנתיים בלונדון אה) אבל לא באמת אכפת לי. בתכלס גם ככה מחר אני טסה חזרה ללונדון, אז תוך יומיים בטח הכל יעלם וזה לא שאני אחשף לשמש יותר מדי.

אחרי שזה נגמר הלכנו לחלק כנראה הכי מעניין של היום: Apple Park Tours. כל אחד יכול היה לבחור סיור אחד מתוך שלושה, ואני כלכך אוהבת טבע וכל זה שלקחתי את הApple Park Hills Tour. היה... יפיפה. באמת. אני כל כך אוהבת להסתובב בטבע, ובאמת שהלוואי שהיה לנו פארק או משהו ליד העבודה, זה כל כך חסר לי. ללכת בנוף הזה שסטיב ג׳ובס דרש שיהיה כי הוא רצה שזה יהיה פארק, ולא סתם בניין של עבודה... זה היה מושלם. הרגשתי את השלווה הזאת שתמיד יש לי בטבע, רק באמצע הקמפוס של אחת מהחברות הכי גדולות בעולם. קצת מטורף לחשוב על זה, האמת. אבל זה בדיוק מה שזה היה. רגוע, ושלו, ואיכשהו מבודד לחלוטין, ומלא ציפורים ומה שלא יהיה, ופורח, ופשוט... מהמם. והיה מגניב ללמוד קצת על ההיסטוריה של התכנון של המקום, ולשמוע על סטיב ג׳ובס והתוכניות שלו לפארק, וללמוד על איך שהמקום בנוי על אנרגיה מתחדשת ועל האוויר שהוא לחלוטין מבחוץ ובלי מזגנים ועל הדרך שבה הם מגנים על הפארק מרעידות אדמה. זה פשוט מרגיש כמו המקום האידיאלי לעבוד בו. בשבילי לפחות. להסתובב בטבע תמיד מרגיע אותי. להיות מסוגלת לעשות את זה בעבודה... נשמע מושלם.

הקטע היחיד שקצת העציב אותי היה כשדיברו על סטיב ג׳ובס וראינו את הSteve Jobs Theatre (מרחוק). אחד המדריכים של הטיול אמר משהו על זה שהבניין הוא סמל לאפל, שזה בדיוק מה שג׳ובס רצה ליצור, חברה שתישאר ותמשיך לחדש, ואפל היא product company, והיא עדיין פה והיא כאן להישאר. זה קצת עשה אותי עצובה, כי... זה לא לגמרי נכון, נכון? השעון הוא הצלחה מסחררת, וברור שהצ׳יפים החדשים של אפל מדהימים בכל קנה מידה אפשרי, אבל במובנים מסוימים זאת לא אותה החברה שלפני קצת יותר מעשור הובילה את העולם, נכון? איפה המוצר החדש שיגדיר מחדש עוד דבר שלא ידענו שאנחנו צריכים שיגדירו אותו מחדש אבל אלוהים זה בדיוק מה שהיה חסר פה? חלק ממה שקורה בשנים האחרונות מרגיש קצת כאילו אפל מנסה להדביק את העולם, ולא להפך. אמזון והספיקרים שלה, ואז גוגל מוציאה את שלה - אה סבבה אז אפל גם תוציא ספיקרים (שבאופן טבעי לא ממש הצליחו כי סירי לא באמת מגיעה ליכולות של אלקסה/גוגל). אנדרואיד מאפשר לעשות דברים? אוקיי בואו גם נעשה את זה. זה פשוט... לא נכון. לא אפל. אני לגמרי מסכימה שאפל פארק הוא אפל, הוא מה שאפל היא in its core והוא מה שאפל אמורה להיות. אבל זה לא בדיוק המקום שבו אנחנו היום, נכון? וזה עושה אותי עצובה. אני מתגעגעת לסטיב ג׳ובס. לא הכרתי אותו, אבל אני מתגעגעת אליו. נראה לי שהיינו יכולים להסתדר ממש טוב. (אמרתי את זה לו לפני כמה שבועות, והוא אמר שבטח היינו צועקים אחד על השנייה, וכזה, כן, בטוח היינו רבים, כי ככה זה פרפקציוניסטים עקשנים והרבה יותר מדי חכמים, אבל בתכלס היינו מסתדרים טוב. שני אנשים מבריקים, פרפקציוניסטים, קצת control freaks, שאוהבים גם את ההומני וגם את הריאלי, סופר יצירתיים ושמאמינים בליצור מוצר מדהים וללכת בדרך שלהם. אה כן וזה שאני עושה את ה״בלתי האפשרי״ באופן קבוע כבר יותר מעשור בטח גם היה עוזר.)

אחרי הסיור היה קצת Meet the Teams, שבתכלס זה מינגלינג עם חבר׳ה של אפל, רק שלי אין כל כך מושג איפה להתחיל בדברים האלה, אז טיפה לקח לי זמן להיכנס לזה. יצא שרוב הזמן דיברתי עם אותו בנאדם, והיה ממש מעניין (וכלכך הסכמנו לגבי מלא דברים, שזה תמיד כיף). היו קצת צחוקים וכאלה, ולמדתי קצת דברים, ופתאום קלטתי עוד דברים שאני אצטרך לעשות... בקיצור, כן, היה אדיר. 

הApple Design Awards היה נחמד (תמיד כיף לחגוג מפתחים טובים), והיה כיף לראות את ההתלהבות של כולם מזה. השמש גם טיפה התחילה להירגע בשלב הזה, מה שהיה עוד יותר נחמד. בקיצור, ראינו את הטקס, היו כמה בדיחות משעשעות, והיה ממש נחמד. ואז... הגיע הזמן ללכת. וזה פשוט שבר לי את הלב.

לאורך כל היום הייתי בכזה היי. זה לא מפתיע בכלל. אני אוהבת את אפל כלכך. לא הבנתי את זה עד החודש שעבר, כשקראתי את הביוגרפיה, אבל אני מסוגלת להרגיש את ההשקעה של אנשים כמו (וכולל) ג׳ובס ואיב. זה קצת כמו הציטוט ממעין, נכון? תחושת שמחה. אפשר להרגיש את האדם היוצר בדברים של אפל. כשאני מחזיקה אייפוד טאץ׳ (קניתי שניים מהר לפני שהם נעלמים) או אייפון או אייפד... אני מרגישה את זה. זה מוכר. זה נכון. באופן טבעי הרגשתי את זה גם באפל פארק. הכל היה פשוט... מושלם. ואני יודעת שיש בעיות - אני בטוחה בזה - אבל את התחושה הזאת של ״זה נכון״ קשה (אולי באמת בלתי אפשרי) להרוס. אני מרגישה את זה עם הדברים של אפל. ובגלל זה אני אוהבת את אפל כלכך. גם כי המערכת כל כך פשוטה ובנויה בדיוק למה שאני צריכה, אבל גם כי אני מרגישה את זה. זה כמו לקרוא את מעין. ״הנה, אנשים שרואים את העולם כמוני. הם בנו את זה בדיוק בשבילי, כי הם בנו את זה בשביל עצמם״. זה גרם לי להרגיש בבית. כאילו מצאתי את המקום שאני שייכת אליו.

הכל היה כל כך מלהיב ומרגש. באמת. אפילו לא אכפת לי שנשרפתי (בפעם הראשונה בחיים שלי?), ואפילו לא אכפת לי שאני מותשת, ולא אכפת לי מכלום. היה יפיפה ומלהיב ופשוט כיף. הרגשתי כאילו הגעתי הביתה. כולם כל כך התלהבו (או שהתלהבו מההתלהבות שלי XD). דיברתי עם כל כך הרבה אנשים ואפילו לא היה לי אכפת. זה באמת הרגיש כמו להגיע הביתה.

ואז היינו צריכים ללכת, וזה פשוט... כאב.

חלק מהחבר׳ה של אפל שליוו אותנו איכשהו הצליחו לגרום לי לחייך. וכן, ה״you are appreciated here at California״ כשדיברתי עם מישהו בדרך החוצה היה פשוט... וול, אני אני, אז זה היה בדיוק הדבר שאני הכי צריכה לשמוע (כרגיל). זה עדיין מעלה דמעות בעיניים שלי, חמש שעות אחרי. הרגשתי מיוחדת. הרגשתי שייכת. כאילו אני במקום הנכון. ולדעת שאני לא סתם בלתי נראית כמו שאני תמיד, לדעת שהנה, כן, רואים אותי ועוד בפאקינג אפל... זה היה מדהים. בצורה שאני לא יכולה אפילו להתחיל להסביר.

זה היה אחד הימים (וקצת) הכי מיוחדים בחיים שלי. באמת. יצאתי משם כל כך overwhelmed, וחשבתי שעד עכשיו זה טיפה ירגע ואני אוכל לכתוב משהו נורמלי, אבל ניראלי שלחזור להכל רק העלה את כל הרגשות שוב. אין לי כלכך מושג מה אני מרגישה. Overwhelmed זה כנראה תיאור מושלם. הייתי כלכך שמחה היום. בהיי ממש. אבל זה יותר מזה. הרגשתי בבית. הכל הרגיש כל כך נכון. כאב לי ללכת, והייתי עצובה כשדיברו על מה אפל אמורה להיות ועל סטיב ג׳ובס, אבל... רוב היום היה לי טוב. התלהבתי, וזה היה לחלוטין בסדר (אפילו יותר מזה, התלהבו מההתלהבות שלי). היה כל כך יפה, והרגשתי בבית, והייתי... כמעט מאושרת. רק מלהסתובב שם, ולספוג את האווירה ואת המקום ואת הכל. הרגשתי כאילו אני בנאדם טוב יותר, כי אני יכולה להרגיש את זה (טוב נו עכשיו אני רק מעתיקה מילים של איין ראנד, אבל זה באמת תיאור מושלם). וזה שיצא לי להיות בין האנשים שזכו לראות את זה בפעם הראשונה, להגיע לשם בפעם הראשונה, זה שבכלל יצא לי סופסוף להגיע לWWDC ועוד לראשון בפאקינג אפל פארק... אני כלכך אסירת תודה על זה. ואני כלכך שמחה שזה קרה. באמת. זה פשוט הרגיש כמו חלום. כל היום הזה (חוץ מהרגע שאיבדתי את אחת הסיכות שלי >: זה היה ממש מבאס). ואני יכולה להמשיך לכתוב על זה, באמת שכן, אבל... אני לא באמת אצליח לתאר את התחושה הזאת. My heart was so full. זה אולי התיאור הכי מדויק. כי הכל הרגיש נכון ומדהים ומושלם, ובדרך כלל אני לא משתמשת במילה הזאת כי שום דבר לא מושלם, אבל זה היה. באמת. והלוואי שיכולתי לתפוס מישהו מהאנשים שאחראים על זה לשיחה, רק כדי להגיד להם, תודה על היום המדהים הזה. כי באמת שאני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה היה לי יום כזה מדהים.

אני בטוחה שיש לי עוד מה לכתוב, אבל אני כותבת את זה כבר שעתיים, ובכנות, אני עוד שניה נרדמת. אז לבינתיים אני אעזוב את זה בזה. אני בטח אכתוב עוד מחר. כל מה שאני יודעת זה שזה היה אחד הימים הכי מדהימים בחיים שלי, וזה לחלוטין היה שווה את המסע המטורף (שאני הולכת לעשות שוב מחר... יאי) ואת הלחץ הכלכלי ואת הכל. באמת. זה היה מושלם.

תודה, אפל ♥

כי כבר מזמן לא כתבתי סיכום שנה והיום בבוקר התחשק לי פתאום. (וגם כי ישרא עדיין פה3>)

זאת היתה שנה... מעניינת. עמוסה, אני מניחה. השנה הראשונה שלי בתור חיילת משוחררת (תודה לאל). ואם להודות באמת, אני לא בטוחה איך עוד לתאר אותה. אני רק יודעת שהיא עברה די מהר.

בינואר נסעתי לסטרטפורד שוב (The Tempest ב-Royal Shakepseare Theatre), ואני חייבת לציין שההצגה הזאת היתה חוויה מדהימה. הטכנולוגיה שאינטל הביאו להפקה הזאת הפכה את זה למשהו ממש מיוחד, אפילו יותר מההצגות של הווסט אנד (מלך האריות היה מדהים, ועדיין אני לא חושבת שהוא מתקרב להפקה הזאת). כמובן שזה תמיד נהדר לחזור לבריטניה3>

באפריל טסתי ללונדון, לראות את Don Juan In Soho (במיוחד ליום ההולדת של דיוויד). מעבר לזה שזה אחד המחזות האהובים עליי עכשיו (אי אפשר להכחיש את העובדה שהביקורת שהוא מציג פשוט נכונה), היה מדהים לראות את ההפקה עצמה, והיה נהדר לראות את דיוויד על הבמה שוב. וכמובן שאחרי שההצגה נגמרה, חילקו לכל מי שהגיע לStage Door נפצים כאלה, ואיך שדיוויד יצא כולנו התחלנו לשיר לו "יום הולדת שמח" וכל זה. רק לראות את ההבעה שלו (הוא היה מובך אבל התרגש וזה היה כזה מקסים) היה שווה את כל הטיול הזה.

במאי - סקוטלנד. אחותי ואני טסנו לבד לשבוע וחצי, ולמרות שהיו קצת חיכוכים פה ושם, בגדול היה ממש כיף. סקוטלנד כל כך מדהימה, והסקוטים הם אנשים פשוט מיוחדים. ראינו את אדינבורו, קפצנו לגלזגו (ועל הדרך גם לפייסלי, שבה דיוויד גדל. I'm a fangirl), עשינו סיור (מאורגן, לא ארוך) בהיילנדס, הגענו ללוך נס וללוך לומונד, ביקרנו בדי הרבה טירות... בקיצור, היה מדהים. כמובן שניצלתי את ההזדמנות כדי לקפוץ חזרה ללונדון ולראות את DJIS שוב, ולמרות שזה עלה לי ביום בסקוטלנד, אני ממש לא מתחרטת על זה.

ביוני היה חודש הספר, מה שקצת גרר חיכוכים בבית ובעבודה. בגדול די נהניתי, ואני די גאה בעצמי על כל החודש הזה, אבל לא היה קל חלק נכבד מהזמן. היתה לנו ישיבת צוות בסוף מאי לקראת החודש המטורף הזה - אני די בטוחה שזה הדבר שהכי נהניתי ממנו מכל הסיפור הזה.

בתחילת יולי טסתי למונטריאול (סיפרתי לכולם בעבודה שאני רוצה לבדוק את האוניברסיטה שם, אבל האמת היא שדיוויד הגיע לכנס (סופסוף לא בארה"ב) והייתי חייבת לנסוע לפגוש אותו). גיליתי שמונטריאול לא בשבילי (למה הכל שם בצרפתית?!), אבל screw everything; פגשתי את דיוויד טננט! הוא היה כזה מדהים ואכפתי ונחמד ולגמרי מושלם, וזה היה אחד הסופ"שים הכי מדהימים בחיים שלי. הוצאתי שם הרבה יותר מדי כסף, אבל באמת באמת שלא אכפת לי, כי יש סיכוי סביר שאני בחיים לא אפגוש אותו שוב. והצטלמתי איתו ו*דיברתי* איתו וזה היה פשוט מדהים.

רק המחשבה על זה גורמת לי לרצות לבכות מאושר שוב.

ניסיתי ללמוד סמסטר קיץ (אחרי שניסיתי ללמוד סמסטר אביב שגם לא קרה), אבל איפשהו באמצע הבנתי פתאום שלא באמת אכפת לי והתחלתי לתהות מה בכלל אני עושה ואם ללמוד מדעי הקוגניציה באמת מתאים לי (אני אוהבת את התחום אבל). בסופו של דבר לא שיניתי את החוג או הגשתי תוכנית לימודים אחרת, אז אני מניחה שבינתיים אני ממשיכה בכיוון הזה. למרות שבכנות, אני עדיין לא סגורה על זה.

בסוף אוגוסט התחלנו איזשהו פרויקט, שסיימנו ממש לאחרונה ואני חייבת לצין שהוא יצא מושלם לגמרי. זה היה כל כך כיף להריץ אותו, וממש מרגש לקרוא את הדברים שאנשים כתבו. בחיים לא חשבתי שאני אהיה חלק מפרויקט כזה (בטח שלא בתור אחת המריצות שלו), אבל באמת שנהניתי, ואני גאה בתהליך ובתוצר הסופי. כמובן שדרך הפרויקט הזה גם הכרתי כמה חברות חדשות (awesome bonus), אז בכלל.

הפרויקט הזה פחות או יותר העסיק אותי עד תחילת דצמבר. אני אומרת העסיק... יותר החזיק אותי. בערך הדבר היחיד שהחזיק אותי.

אניוואי... באמצע נובמבר סופסוף התפטרתי, ועכשיו אני עדיין סוג של מחפשת עבודה חדשה. וזה במקביל לאוניברסיטה, כמובן. I hate being a grown up.

בדצמבר שוב טסתי ללונדון (אהובתי), לאירוע צדקה (דיוויד היה אמור להשתתף אבל נאלץ לפרוש ברגע האחרון) ולראות עוד כמה הצגות של ה-RSC. הם בדיוק העבירו את כל Rome Season שלהם לברביקן, אז הזמנתי כרטיסים לשלוש ההצגות ותזמנתי את זה ככה שזה הסתדר עם האירוע. האירוע עצמו היה כיפי - למרות המזמורים והתפילות, שגרמו לי להרגיש קצת לא קשורה) - וההצגות היו נהדרות, כרגיל. ניצלתי את ההזדמנות לראות את התערוכה של ה"פ (A History of Magic) - בערך התערוכה הכי מגניבה בהיסטוריה - ולבקר באולפנים שבהם צילמו את ה"פ (הם מריצים כרגע את Hogwarts In the Snow לכבוד החורף וכריסמס וכל זה). הדגם של הוגוורטס בשלג זה הדבר הכי יפה שראיתי אי פעם.

כמובן שהסתובבתי קצת בלונדון וקניתי הרבה יותר מדי. ביום האחרון שלי שם ירד שלג(!!!) אז בפעם הראשונה בחיים שלי אשכרה נגעתי בשלג (למרות שזה היה שלג קל, ככה שלא באמת היה ממה לעשות כדורים וכאלה). עדיין, ירד שלג וזה לגמרי היה אחד ההיילייטים של הטיול הזה.

וזהו, פחות או יותר. אני לומדת שני קורסים כרגע, אבל האמת שאני לא סובלת את המנחה/מרכזת שלי באחד מהם, אז זה (וחוסר החשק הכללי לעשות משהו) די הורס לי חלק מהכיף. אני מניחה שכרגע אני בעיקר נהנית מלהיות בבית ולא לעשות כלום; זה חידוש מרענן אחרי חודשים של ריצות בין עבודה לאוניברסיטה לעבודה. אני בעיקר רוצה לצאת מהבית כבר, אבל כנראה שזה יחכה לרגע שאני אטוס ללמוד בחו"ל.

All in all, זאת היתה שנה די מיוחדת.

אה, כמובן, כשהייתי בלונדון גיליתי שסוגרים את ישרא, ועד אתמול הייתי ממש מדוכאת מזה, אבל עכשיו כשיש תקווה שוב אני מוכנה להילחם. אחרי הכל, זה ישרא3>

1. ללמוד למבחן בפילוסופיה ולעבור אותו טוב.

2. להתקשר למטפל ההוא (מחר)

3. לראות אם אני אצליח למצוא מקום נחמד בצפון לאיזה יומיים (סופ"ש)

4. לעבוד על הדרקון שלי ואז לשלוח ל-AK סרטון עם האמירה שאילו הייתי מכוונת לשם בחיים לא הייתי פונה אליו ככה (סופ"ש)

5. להמשיך לעבוד על הקונספטים שלי (שבוע הבא בעיקר)

6. ל' - היה ממש ממש ממש כיף היום. באמת שכן. פשוט צריך לסדר את שאר הדברים, כי נראה לי שזה מה שהורס לי.

7. לארגן דברים לשיקגו.

7. הגיוס של א'. (אני מנסה להדחיק וזה לא עובד)

8. לארגן דברים לשיקגו.

9. קורס סייבר~

10. שיקגו

11. שהעולם יילך להזדיין אחרי זה. אני אבוא לראות אותו בתחילת השנה ונחליט מה יהיה אז.