לא יודעת למה, אבל הבוקר נזכרתי פתאום בסטארגייט ישראל.

פעם לפני שנים - לפעמים זה נראה כאילו זה היה בחיים אחרים - היה פורום בתפוז. ובמשך כמה שנים לפורום הזה התלווה גם אתר. והאתר והפורום היו הבית שלי.

האתר נסגר בסוף 2008, קצת אחרי שעברתי לחטיבה. הוא לא היה גדול - בטח שלא בהשוואה לגייטוורלד - אבל הוא היה האתר שלנו. היו בו את כל הדברים החיוניים, ובעברית - דבר הכרחי לילדה בת 10/11 שבקושי יודעת אנגלית - והיו בו כל כך הרבה דברים מקוריים, יצירות ומחשבות ומאמרים ודיונים והכל. הבעיה היחידה (בשבילי) היתה שרוב האנשים בפורום היו הרבה יותר מבוגרים ממני. אבל עדיין, זה היה הבית. ביליתי שם שעות. זכרתי חלקים שלמים מהאתר בע"פ.

כמה שנים אחרי שהוא נסגר מצאתי איזה גיבוי של רובו (שעכשיו גם כבר לא קיים). היום, אחרי שנזכרתי באתר, קפצתי לWayback Machine בתהיה אם הם שמרו את האתר באיזשהו שלב. הדומיין המקורי נשמר באופן חלקי, אבל כשחיפשתי את הכתובת של הגיבוי מצאתי את כולו. כמו שהוא. תקצירים וחדשות ומידע ומאמרים ותמונות ועשרת הגדולים. הכל.

וברגע שראיתי את העמוד הראשי התחלתי לבכות. לא באמת הבנתי כמה התגעגעתי לאתר הזה עד הרגע הזה.

כן, הוא לא היה מפורט כמו גייטוורלד, אבל הוא היה כיפי ומלא מידע ומעניין ומיוחד ושלנו. PX-784. הכוכב שלנו.

ואני מתגעגעת.

אני מתגעגעת לתחושה של בית ושל שייכות. אני מתגעגעת לתחושה של אושר. אני מתגעגעת לפשטות הזאת, פעם כשהייתי מסוגלת פשוט לשמוח בלי לדעת שהדיכאון אורב ברקע, להתרגשות של לדבר על פרק חדש ולדיונים של שעות בנוגע לפרט הזה והזה. הייתי חופשייה. ולא הבנתי את זה עד לאחרונה. לתקופה קצרה, בסביבות השנתיים האחרונות של היסודי, הייתי שמחה בצורה שאני בחיים לא אהיה שוב. הייתי שייכת. 

וכרגע הייתי נותנת הכל בשביל לחזור לשם.

חזרתי לקרוא את הרומח. 

אני יודעת, דיברנו עליו ממש בקטנה פעם, אבל זאת היתה אחת הסדרות הרציניות הראשונות שקראתי, אחת מסדרות הפנטזיה הראשונות שלי, ואולי הכי חשוב - אחת הסדרות הראשונות שבאמת השפיעה עליי. היא היתה האהובה עליי, ולמרות שסדרות מסוימות הכירו לי את האנשים שהכי יקרים לי בכל העולם, היא תמיד תישאר האהובה - או לפחות אחת מהן. אתה מכיר את הרומח; אני לא צריכה לספר לך על הקסם שלה.

בכל אופן, באחד מהירידים של שבוע הספר קניתי את הטרילוגיה (בשבוע הספר האחרון גם קניתי את הרשומות האבודות - אין לך מושג איזה סיוט זה היה למצוא את מעמקי הגמדים בספרייה בפעם הראשונה), ואיכשהו יצא שלמרות שקראתי את הסדרה הזאת כבר מיליון פעם, בעותקים שלי עוד לא יצא לי לגעת אפילו פעם אחת. בסופ״ש עשיתי קצת סדר ומצאתי איזשהו קטע לא גמור על רייסט, ומפה לשם התחשק לי להתחיל לקרוא אותה שוב. 

אתה מכיר אותי, אני לא באמת מסוגלת להגיד לא. 

ומפה לשם, מצאתי את עצמי באיזשהו שוק היום. 

זוכר שדיברנו על הרוע וציטטת איזשהו משפט של רייסט? אז כנראה הייתי צריכה להזכיר את זה אז (אני מניחה שלא תופתע), אבל רייסט תמיד היה אחד הדמויות האהובות עליי. הוא וסער. תמיד הרגשתי כל כך קרובה לרייסטלין, כל כך מבינה, וזה התחזק במיוחד אחרי שקראתי את הספר של וייס עליו (נו, ברח לי השם). וסער... סער תמיד היה מי שרציתי להיות. קסם לי הרעיון הזה של האבירים, אסט סולארוס אות׳ מיתאס, וכל זה. כל זה, מן הסתם, היה הרבה לפני שהתפרקתי והפכתי לבנאדם שאתה מצאת וטיפחת ותיקנת חתיכה אחרי חתיכה. מאז, כאמור, לא ממש יצא לי לגעת בסדרות האלה. 

ואני יודעת... אני יודעת שאתה תגיד שאני פוגעת בעצמי בכוונה, ואולי זה נכון, אולי אני באמת חושבת יותר מדי כי האומללות הזאת מרגיש לי טבעית למרות שכבר למדתי לשנוא אותה (דני פינק אמר ש״שנאה הוא רגש חזק מדי בשביל לבזבז על מישהו שלא אוהבים.״ מה אתה אומר? למה זה הופך אותי?), אבל אולי זה בגלל שאני עייפה, אבל באמת שאני כבר לא מצליחה לעצור את עצמי. ברור שכילדה, מתבגרת בתחילת תהליך ההתבגרות והמעט שבא אחרי זה ראיתי את הכל בצורה קצת חד מימדית ונמשכתי, בצורה טבעית, לסער האביר המדהים, וברור שהחיים לא באמת נראים ככה, אבל תגיד לי דבר אחד: אם ניסיתי כל כך להגיע לרורק ולא לוינאנד, אם ניסיתי להתנתק מהפוליטיקה ולהיות יותר כמוך, אם הייתי מוכנה לתת כל כך הרבה בשביל להדריך ולהגיב עם אנשים ובאמת להיות הבנאדם שאני גאה להפוך אליו... איך זה יכול להיות שפתאום אני מרגישה כמו רייסט שוב, מנותקת ורחוקה, מבינה בני אדם ובזה לשטויות שלהם, ולא פחות חשוב, מוכנה להגיד כמעט הכל בשביל להשיג את המטרה שלי?

איפה אני, תגיד לי?

גאד, הלוואי שיכולתי לדבר איתך. 

אן

איזה מוזר זה להקליד ולפרסם מכתב אלייך פתאום. כל הקורס אני כבר עושה את זה ביד כי אין לי זמן. הזוי משהו, אה?