אז אחרי שהמתכונת במתמטיקה היתה מגעילה-משהו ואמרתי לכל מי שסביבי שאני יכולה להישבע שהמחנכת שלי נראתה מאוכזבת כשהודעתי שאני בכל זאת ניגשת לבגרות חורף, כולם אמרו לי שאין סיבה שזה יקרה. אמרתי שאני בטוחה לחלוטין שבית הספר מנסה להוריד אותי מזה, שהם מחבלים לי בהכל בכוונה, שאני אצטרך להתווכח איתם על כל דבר ושכשהם הבינו שלהתווכח איתי לא יעזור, הם החליטו לנסות לפגוע לי בציון וככה לגרום לי לגשת בקיץ עם כולם.

כולם אמרו לי שאין סיבה לזה, שאם הם כבר הסכימו אז הם הסכימו וגמרנו, ושאם אני אומרת את זה אני מייחסת תחכום רב מדי לבית הספר כי הם לא באמת עד כדי כך חכמים (מלבד מר ג', אבל הוא לא היה עושה לי את זה).

היום כשדיברתי עם המורה שלי למתמטיקה, הוא אמר לי בדיוק את מה שאמרתי להם: שבית הספר לא אוהב את זה שאני לא חלק מהנורמות שלהם, שזה לא נוח להם, שזה יוצר תקדים, שהם מפחדים מזה... ושהם יקשו עליו לתת לי ציון נורמלי בדיוק בגלל זה. הוא אמר שזה יהיה הויכוח שלו מולם, אבל עדיין, זה נכון.

בני אדם יכולים להיות כל כך מגעילים.

ועדיין, אם יגישו אותי ל-807 על 80, כל העשרים נקודות שהם יכולים להעלות לי בסך הכל יכולות להעלות לי את הציון הסופי בחמש יחידות בארבע נקודות. זה עד כדי כך חסר משמעות. אז גם הודעתי להם את זה כשהם סירבו לנסות לעזור לי, כדי שיבינו שאין שום דבר שהם יכולים לעשות בשביל להוריד אותי זה.

שישרפו.

אבל ראיתי את מר ג' היום וזה היה נהדר, למרות שקצת מטריד אותי איך שהוא נראה. מחר אני בחופשת בגרות, אבל בשני כשאני אגיע לבגרות אני אעצור בחדר מורים קודם לראות מה שלומו. 3>

וירדנו לאכול ביחד אחרי זה, וחידשתי חולצה, ג'ינס ומגפיים, ויש התרמות דם ביום שלישי ואני יכולה לתרום (ומר ג' שאל אם לא תרמתי כבר, מה שגרם לי לחייך), ולמדתי למבוא (20 יום!)... אז בסך הכל אני מרוצה.

הבנתי!

אני כל כך טיפשה לפעמים שזה מפחיד ("את לא טפשה, את לומדת", אני יודעת). נכון שאני כל הזמן מחפשת אינטגרציה של החומר, בנייה של איזו תמונת עולם שלמה כלשהי שתהיה לי הגיונית? ואני עושה כל מיני קישורים מעניינים כאלה שאנשים בדרך כלל לא מצפים להם? (המנחה שלי אהב את זה שהיתה לי שאלה בנוגע לשני פרקים נפרדים. אפילו קיבלתי כל הכבוד.) ונכון שאפשר לחשוב מזה שאני עושה את זה במקומות הנכונים? אז זהו, שלא ממש. (טוב, לא תמיד.)

כמו שאמרתי לך, הימים האלה היו קצת בעייתיים. הכל סבב סביב פוליטיקה ובני אדם ואיך שכולם צריכים להתנהג בצורה שתגרום לאחרים לרצות לעשות דברים בשבילם וזה משגע אותי. ואתה מכיר אותי, אני כנה, אני אומרת מה שאני חושבת ואיך שאני חושבת, אני משתדלת להיות מנומסת אבל יש ויש, אני מתנהגת בדרך שלי ועובדת בדרך שלי ואוהבת את הדברים שלי ולא אכפת לי מה כולם/בעלי סמכות/אחרים אומרים.

אתמול אחרי שדיברנו הלכתי לחפש איזה ציטוט מהודעה ששלחת לי פעם, על זה שלא תמיד חכם להיות יוצא מן הכלל. מאוחר יותר, בערב, חשבתי לעצמי שגם כשאני אומרת ככה תמיד את האמת ועושה מה שאני רוצה והכל זה להיות יוצאת מן הכלל. כן, זה משחקים שהם קצת פוליטיים, וכן, זאת נטייה טבעית של בני אדם, אבל יש בזה בעיקר בעיה שלי, כי אני לא רוצה להיות כמו כולם. כי אני רורק. וכן, בני אדם משגעים, ומגעילים לפעמים, וכבר הסכמנו שקשה לנו, החיצוניים, להעריך אותם ככה, אבל יש בזה גם משהו מהרצון הזה להישאר מי אני ולעזאזל עם החברה. להיות יוצא מן הכלל.

אבל לפעמים, כמו שאמרת, עדיף להיות אחד מכולם. כמו שבאוניברסיטה אף אחד לא יודע שאני מחוננת או תיכוניסטית ואני סתם אחת מכולם, גם כאן צריך לדעת להתפשר לפעמים - למען הסדר הטוב, אם לצטט אותך. וחלק מהעניין הזה זה לדעת גם לסלוח לאנשים לפעמים על זה שהם בני אדם (למרות שזה קשור יותר להתמקדות בטוב שדיברנו עליה אתמול)... ולדעת איך להתנהג עם בני אדם (MIG שאל אותי אתמול למה אני לומדת פסיכולוגיה אם אני לא משתמשת בזה. צודק, האמת.) ומתי כדאי פשוט להתנהג לפי הנורמות. יכול להיות שזה לא מוסרי לפעמים לדעתי, אבל זה הכרחי כדי להיות חלק מחברה. ובסופו של דבר, למרות שאני מתלוננת לפעמים, אני נהנית מבני אדם.

אז כן, אתה צודק. זה הכל קשור אחד לשני. וכאמור, אני מרגישה קצת מטופשת. אבל זה לא כזה נורא. לפעמים צריך להתפשר גם על מוסר.

אתה יודע שהיום בשנה שעברה היתה לנו השיחה ההיא... יום קצת קשה, אבל יהיה בסדר. אני עדיין זוכרת שהיה לנו שיעור לשון במקום ספורט, ונכנסת לכיתה וביקשת להוציא אותי, וחייכתי כי תמיד היו לנו שיחות נהדרות, ואז דיברת על העבודה באזרחות ועל ההודעות שאני שולחת לך... וקצת הרגשתי מטופשת והתביישתי בזה שעשיתי את זה, ואז אמרת שלא נוכל להמשיך לדבר ככה והתחלתי לבכות בלי שליטה (זה גנטי! תשאל את אמא שלי). ואני זוכרת שירד גשם והסתובבתי בחוץ כל השעה השנייה וכשהיה צלצול אתה לא באמת רצית לעזוב אותי ככה אבל היית צריך ללכת לשיעור. וברחתי הביתה ובצהריים דיברתי עם MIG... זאת היתה תקופה קצת קשה.

אבל עכשיו הכל בסדר, נכון? או שרק אני חושבת ככה?

אן.

רק רציתי להגיד תודה.

השבוע האחרון היה מטורף. אין לך מושג אפילו כמה. אחרי שנפגשנו ביום שלישי הלכתי לעשות את המתכונת במתמטיקה, שהיתה מזעזעת ברמות שעדיין לא נראו. יצאתי ממנה בהלם מוחלט. זה היה אפילו גרוע יותר מהבגרות של שנה שעברה, וכתבתי לך כבר באיזה מצב נוראי יצאתי ממנה. אבל בניגוד לבגרות במתמטיקה, שידעתי לומר שהיתה קשה, הפעם האשמתי את עצמי בזה שזה לא הצליח ותהיתי מה זה אומר על היכולות שלי (סגנון ההסבר, זליגמן... מזל שאני לומדת פסיכולוגיה). זאת אומרת, עד ש-MIG התקשר והרגיע אותי.

ועדיין, הימים האחרונים היו קצת מטורפים. ברביעי הייתי מותשת בגלל סערת הרגשות של שלישי, ואז יצא לי להתווכח עם המורה שלי למתמטיקה, ולמרות שהכל היה מכבד והגיוני וכמעט בכיתי מולו, לא ממש יצא מזה שום דבר. שלחתי את המבחן למורים אחרים כדי שיגידו לי מה דעתם כדי שאני אוכל לערער, אבל כשדיברתי עם MIG אתמול הוא אמר שחבל שהתווכחתי איתו ושכדאי שאני אתנצל ואנסה לברר מה אפשר לעשות כדי לשפר את ציון ההגשה שלי (שכרגע עומד על שמונים, שזה לא נורא ב-807... זה פשוט לא טוב מספיק עבורי). וזה הכעיס ותסכל אותי.

כי אתה יודע... לפני שהכרתי אותך, אחרי החוויות שלי מהמחוננים, הייתי בטוחה שרוב אם לא כל בני אדם הם אנשים רעים. וש', MIG ואתה לימדתם אותי שיש גם הרבה טוב באנשים (לכן, דרך אגב, קראתי לכם מלאכים). למדתי ממך שבני אדם יכולים להיות מדהימים, ואכפתיים, ושיש כל כך הרבה על מה לדבר איתם. זה מה שרציתי להגיד לך היום כשאמרתי שיש לי סיפור (טוב, זה לא היה מדויק, יש לי סיפורים) שמראה שאתה צודק: כי באוניברסיטה, למרות שהאנשים האלה לא ברמה שלי מבחינה שכלית ולמרות שיכול להיות שחלק מהם קצת פחות מוסריים או כנים או כל דבר אחר ממני, כמו שיש דברים שאני ברמה נמוכה יותר מהם, יש לנו על מה לדבר ויש לנו ממה ליהנות. ובאמת טוב לי שם.

ואתה יודע, אני מקבלת בני אדם יותר, ואני מחבבת בני אדם יותר, וטוב לי יותר, אבל כל העניין של המבחן והתגובה של המורה שלי, והעובדה שבית הספר ניסה למנוע ממני לגשת בכל דרך אפשרית, זה קצת גרם לי לחשוב שוב שבני אדם תמיד מעורבים במשחקים האלה ושהכל סובב סביב פוליטיקה ושכולנו יצורים מגעילים והכל, שזה מה שקצת הבעתי היום. וזה הפחיד אותי כי נהניתי, וזה הגעיל אותי, וזה גרם לכל כך הרבה רגשות שונים (ולתהיה אם אני באמת רוצה להתעסק בפוליטיקה). והייתי מתוסכלת כל כך ונגעלתי מעצמי מזה שעשיתי מה ש-MIG אמר למרות שלא האמנתי בזה. ובקיצור, באחת הפעמים הבודדות שהייתי צריכה אותך השנה, חשבתי לעצמי שאני צריכה שתזכיר לי שבני אדם הם יצורים טובים בגדול.

והיום... לדבר איתך היום, ללכת איתך, לשמוע מה הדעות שלך בנושא הזה ולשמוע את התזכורות האלה שיש הרבה בני אדם טובים ושלא כולם הם מפלצות כאלה, ושלא באמת צריך לשחק במשחקים האלה תמיד... זה היה נהדר. זה היה נהדר כי זה אומר שאני יכולה להמשיך להיות כנה ואכפתית ועוזרת והכל ואני עדיין מסוגלת להתקדם. כי אתה צודק, ובאמת יש לנו ברירה, ואנחנו אלה שמחליטים מה לעשות. ואני מחליטה שאני לא רוצה לשחק בזה, ושאני מתמקדת בדברים הטובים, ושאני נשארת ריאליסטית (מה שאולי טיפ-טיפה איבדתי בזמן האחרון) ואובייקטיבית ואופטימית.

וזה מרגיש נהדר.

ולמרות שבני אדם מתסכלים, הם מעניינים ויש בהם הרבה דברים טובים. והידיעה הזאת גורמת לי לחייך.

המבחן שלי, דרך אגב, הוא עוד בדיוק שלושה שבועות. לא תאמין כמה קשה אני כבר עובדת לקראתו. ואני אתמקד בפרטים קטנים אפילו יותר, אחרי מה שאמרת לי. אני אעשה מה שאני יכולה, ונראה איך זה ייגמר, אבל אני מקווה להצטיינות לפחות.

אה, כן, וחסר לך שאני לא מקבלת בהצלחה. (-;

אן.

בשנת 1965 ערך הפסיכולוג האמריקאי סטנלי מילגרם את אחד הניסויים שהכי זעזעו את הקהילה הפסיכולוגית. מילגרם יצר תרחיש מדומה שבו "פרופסור" (משתף פעולה) ערך מחקר בנוגע ליכולות הזיכרון של בני האדם. לשם כך הוא בחר בכל ניסוי שני נבדקים (כשהאחד הוא משתף פעולה והשני הוא נבדק אמיתי) והגריל ביניהם את התפקידים מורה ותלמיד (כמובן שהתלמיד תמיד היה משתף הפעולה). לאחר מכן הפרופסור הסביר להם שעל המורה ללמד את התלמיד צמדי מילים, ולאחר מכן ייערך מבחן שבו המורה יאמר מילה אחת והתלמיד יצטרך להשלים את הצמד. במידה והתלמיד טועה, על המורה לחשמל אותו במכת חשמל שעצמתה מתחזקת עם כל טעות ב-15 וואט, עד להגעה למקסימום של 450 וואט, מנת חשמל קטלנית. מטרת התרחיש המדומה של מילגרם היתה לבדוק כמה בני אדם יתנו לנבדק את מכת החשמל בעצמת 450 וואט.

לאחר שהמורה והתלמיד קיבלו את ההסבר, התלמיד נקשר לכיסא חשמלי (מזויף). המורה והפרופסור אז עברו לחדר אחר, כך שהתקשורת בין המורה לתלמיד התנהלה דרך אינטרקום. הפרופסור נתן למורה להתנסות במכת חשמל בעצמה של 60 וואט כדי להראות לו שהמכונה שנותנת את המכות החשמליות עובדת. לאחר מכן התחיל הניסוי.

לאורך נתינת מכות החשמל משתף הפעולה התנהג כאילו קיבל מכות חשמל אמיתיות. בעצמה מסוימת הוא היה גונח, בעצמה אחרת הוא היה צועק ודורש להשתחרר מהניסוי, ומעצמה מסוימת עד 450 וואט הוא היה דומם. כאשר הנבדקים פנו אל הפרופסור להפסיק את הניסוי, הוא אמר להם שעליהם להמשיך כי הניסוי מחייב זאת. לפרופסור היו ארבעה משפטים מובנים – מי שדרש לעצור אחרי כולם עזב את הניסוי, אך רק אם הוא לא נכנע קודם לכן.

כשפסיכיאטרים נשאלו כמה אחוזים מהאנשים הם מעריכים שיתנו את מכת החשמל הקטלנית, הם העריכו שארבעה אחוזים מהאנשים יעשו כן. בפועל 65% עשו זאת. הניסוי של מילגרם הדגים את הנטייה של בני האדם לציית לסמכות.

כשדיברתי עם MIG אתמול וציינתי שנמאס לי להילחם בבית הספר שלי, הוא אמר לי "תלמדי לציית לסמכות". כשדיברתי עם מר ג' לפני שלושה שבועות, אחרי הבגרות באנגלית, וסיפרתי לו על המלחמות שלי בנוגע לבגרות במתמטיקה, הוא אמר שמערכות גדולות לא יודעות להתמודד עם אנשים מיוחדים. מה ש-MIG אמר לי לעשות זה בדיוק הסיבה למה זה נכון.

רוב האנשים הם אנשים סמכותניים (אנשים שמעריכים סמכות וצריכים שמישהו סמכותי יגיד להם מה לעשות). גם אם הם לא היו כאלה, וגם אם הם לא עושים את זה בכל מקרה, רוב האנשים בכל זאת עושים את זה בנסיבות אלה ואחרות. זה נוגע גם לקונפורמיות, שהרי בדרך כלל מי שקובע איך תתנהג הקבוצה הוא המנהיג. מחקרי המשך למחקר הקונפורמיות של אש מוכיחים ש-75% מבני האדם עשו את זה לפחות פעם אחת, ומתוכם 25% עושים את זה תמיד. האמת היא שקל יותר לעקוב אחרי הקבוצה ואחרי הסמכות, ובדיוק בגלל זה רוב האנשים עושים את זה.

בראש רוב המערכות הגדולות, אם לא בכולן, עומדים אנשים סמכותיים. אנשים שיודעים איך בדיוק הם רוצים שדברים יראו ומה נוח להם. למי שקרא את "כמעיין המתגבר" של איין ראנד, מדובר בטוהי ושכמותו, האנשים שמעצבים את החברה שלנו ואת המערכות הגדולות שבהן. ואותם האנשים, אם לנסח את זה בצורה הכי פשוטה שאפשר, בדרך כלל לא רוצים שדברים ישתנו.

כי זה נוח. זה נוח לכולם כשכולם מתעסקים בכולם והדברים שחשובים לנו הם הדברים השוליים. אפשר לקחת את "פרנהייט 451" של ריי ברדבורי כדוגמא: נוח לכבאים ולממשל לשרוף את הספרים, כי ככה בני אדם נשארים ממוקדים בעבודה שלהם ובטלוויזיה או חיי החברה הקיימים-בקושי שלהם. וזה נוח שכולם מתעסקים בריאליטי ובכוכבים וכל אחד מבסס את הדעה שלו על עצמו ולפעמים גם על העולם על הדעות של האנשים סביבו. וזה בדיוק מה שיוצרות הקונפורמיות והנטייה של בני האדם לציית לסמכות.

ואז המיוחדים נתפשים כמוזרים. וזה לא רק זה – אנשים מעודדים אחד את השני להיות כמו כולם. התרבות שלנו והחינוך שלנו (בעולם המערבי בכלל, לא רק בישראל) דורשים מילדים לציית לסמכות, עד שזה מגיע לרמה שטבח בכפר ערבי או רצח עם יכולים להתקיים. והמערכות, שמורכבות מאנשים כאלה, לא מסוגלות להתמודד עם אנשים מיוחדים, כי הם כל כך שונים ולא פועלים לפי הסכמות החברתיות שלהן. והאמת היא שאף אחד לא רוצה להתמודד איתם.

ובסופו של דבר, אנשים ממשיכים להתעסק בחברה. ציות לסמכות וקונפורמיות הם, מסתבר, כל מה שצריך בשביל להשאיר את החברה שלנו באותו המקום.