 כינוי:
The Oncoming Storm גיל: 28 פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2015
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 1/2015
The Imitation Game is the Real Life
Watching The Imitation Game was like watching my own life.
Yes, of course, these aren't the fourties, and I'm nowhere near the place Alan was, but in so many ways, it was like watching my bloody life playing in front of me. All that would have happened had things been different. All that could have happened and all that might just happen.
Very few actors manage to make me cry. It's hard to touch my heart usually, simply because one usually needs to get to my brain first, and most people can't and never would be able to. He's always said that we're looking for people like us, and I guess the same way, we look for things that reach out to the deepest parts of our soul. Some pepole only need a physical sight; others an emotional. For emotionally-stupid-and-analytically-geniuses like me, you need to go through the brain first.
I know it might sound like I'm analysing that brain-wise, just was always, but the truth is I'm still too much shocked to be able to even begin to understand what I'm feeling right now. All I know is the tears in my eyes and the words I'm typing.
And Benedict... I don't know why, but Ben is one of those few who manage to make me tear up. Something about the eyes, maybe, which show just how vulnerable his character is. I've loved Sherlock exactly for that, because he reminded me of me. So screwed up and compicated, so cold emotionally, except for John, on the one hand, and so brilliant on the other. Somewhat of a radical version of the original Holmes, but I guess that's exactly what I loved about him, or that picture of Benedict as Sherlock wouldn't have kept hunting me for long enough to make me keep watching and get hooked.
And Alan... in so many ways, he's the exact same thing. So smart and yet barely has any social abilities whatsoever. Does things for the puzzles; not for the people. Only he isn't quite the same, is he. He hadn't chosen to be that person. He hadn't decided to be an outcast, to be different, to keep away from society. He hadn't just gotten up one day and said, "Okay, mankind is unbelievably stupid and I see no reason for having any interaction with them." A man like that would never have become a professor in college. A man like that finds his own little place and disappears. A man like that doeosn't choose to try and win the war, but leaves once he'd solved the puzzle.
And if I ever had a doubt about how screwed up human beings are, about how twisted their little minds are, about how they're always so busy focusing on their own little lives and their own little worlds; if I ever thought that maybe, just maybe, the way humans are willing to do everything to protect themselves is a cute, childlike trait, then I take that back. Because I've been there. Oh, yes I have. For years. I've seen how much humans are willing to destory to make themselves happy. How did Alan say that? "Do you know why people like violence? Because it feels good."
So yes, I'm not Alan Turing. But I know exactly how he feels. Never being accepted for who you are. Always having people trying to change you, in whatever way they can. Losing the person you love more than anything. Trying to find a way back to some sort of sanity, back to being who and what you are and being able to enjoy that. Having to lie to everyone on daily basis. Having to handle the company of idiots at all times. Not being able to do the one thing you want to do more than anything else. So maybe back then it was being gay and being forced to take medical treatment, which might just be the most twisted thing in the world, and not just being alone and abused and possibly autistic and not fitting anywhere, but human beings haven't changed much since. That freedom they value and praise so much is nothing more than an act. And chances are, if Alan Turing was alive today, he'd have still committed suicide - just probably not for the exact same reasons.
And I understand him. God, how much I understand him. And since the very second he started crying there, in front of 'Christopher', I couldn't stop crying or talk to anyone else. Honestly, I'd have given up a lot to be able to be there.
"Don't make people into heroes, John. Heores don't exist, and if they did, I wouldn't be one of them."
Undoubtedly, Ben and the rest did an amazing job there. Totally deserving these 8 Oscar noms, simply for that. And that's all I can say right now.
| |
When I feel I've been away from me for too long
בהחלט יכול להיות שאני מטורפת לחלוטין. אני לא מבינה איך אנשים תמיד מגיעים למסקנה הזאת שאני שפויה ובוגרת ורצינית והכל. האמת היא שאני מתחילה לחשוב שארבעת החודשים האחרונים, שבהם הייתי בטוחה שאני סופסוף מתמקדת בחיים האמיתיים ומבינה מה באמת חשוב, היו לא יותר מעוד דרך לברוח מלא מעט דברים שהציקו לי בתקופה הזאת. נכון שבהרבה מקרים צריך פשוט לעבור הלאה, אבל אני תוהה פתאום אם בכוונה לקחתי את זה קצת רחוק מדי, בידיעה שככה אני מגינה על עצמי. זה מה שתמיד עשיתי; הרגלים של שנים קצת קשה לשנות.
מצאתי את עצמי כותבת להאוס שוב אתמול. סתם פיקצר, לא משהו חדש, ובאמת שהוא לא היה מטריד אותי אלמלא בערב מצאתי את עצמי מחפשת את הרגעים שבהם הוא היה הכי שבור כדי לראות. עם כל מה שקורה עכשיו עם הצבא וההצבות וחוסר הוודאות, אני מניחה שדברים עולים שוב. ומי כמוני יודע שיש מספיק דברים להעלות, בהתחשב בזה שלא פתרתי אפילו בעיה אישית אחת שעלתה בחודשים האחרונים. אני כל הזמן אומרת שאני צריכה זמן לחשוב, אבל כשכבר יש לי זמן אני מתעסקת בדברים אחרים. כי מן הסתם אני צריכה כל שנייה אפשרית בשביל לעשות את כל שאר הדברים שיש לי לעשות - אם זה היה הקורס באוניברסיטה, או להיות עם המשפחה או סתם לעצום עיניים ולנוח קצת. ואז לדברים החשובים באמת אני כבר לא מגיעה.
הקטע הכי הזוי זה שזה בכלל הגיע כרגע, דווקא בשניה זו, בגלל ששודר הלילה Saving Hope, ופתאום קלטתי שאני ממש מתגעגעת למייקל. זה מרגיש כאילו הכנס היה לפני כל כך הרבה זמן, כאילו עברו כבר שנים מאז. ואני לא יודעת; אני חושבת שחלק מזה נובע מזה שאני ממש מתגעגעת למר ג׳, כי איכשהו יוצא שהרגשות שלי כלפי כל אחד משפיעים על הרגשות לשני, אבל אני חושבת שגם באיזשהו מקום כל כך הייתי עסוקה בשטויות האלה של ״החיים האמיתיים״, so to speak, שקצת התנתקתי מכל החלקים שלי שהיו... אני. ואני בטוחה גם שזה נובע מגעגועים למה שהיה בכנס ולאיך שהיה הכנס הקודם, כי הפגישה שלי עם מייקל היתה כל כך שונה מבדרך כלל שזה מדהים, אבל אני פשוט מרגישה כל כך מנותקת מעצמי. במובנים מסוימים מעולם לא הפסקתי להיות עצמי, אבל עמוק בפנים אני מרגישה מנותקת לחלוטין מהיסודות שלי.
ואני בטוחה שאני מנסחת את זה בצורה דרמטית מדי, וזה לא באמת כזה נורא, אבל עם כל הרצון הזה לישון שוב - שאני יודעת שהוא נפשי לחלוטין אבל זה לא עוזר - זה מרגיש כאילו אני קצת צריכה להיזכר מי אני לפני שאני באמת כבר אצא מדעתי.
וזה דפוק לגמרי, אבל הייתי נותנת כמעט הכל בשביל להגיע לכנס באוגוסט ולראות את מייקי שוב. (כן, אני קוראת לו מייקי כי זה חמוד.)
| |
אני מתגעגעת אלייך.
אני לא מבינה את זה בדרך כלל, לא בחודש וחצי האחרון, בל אני מתגעגעת. מאוד. מצד אחד, זה היה כל כך קל וזה הרגיש כל כך טוב וכל כך נכון להתרחק ולחשוב ולנסות להבין ואני לא יודעת מה, אבל מצד שני אני יודעת שזה היה בעיקר העומס וזה שלא היה לי זמן לחשוב, ואני באמת מתגעגעת ללדבר איתך ולצחוק איתך והכל.
וזה הגיע לרמה שבחלק מהימים אני מרגישה שאני חיה את הסיוט שלי - literally.
אני פשוט... אני מפחדת מיום שישי. הצלחתי לצחוק ולהתלהב מזה לא מעט בשבוע שעבר, אבל השבוע זה כבר מתקרב, ואני מתחילה לפחד. לא עשיתי שום דבר עד עכשיו השבוע - אם הייתי עושה משהו אני מניחה שבכלל לא הייתי חושבת על זה ולא הייתי עייפה כל כך שאני נגררת לזה מלכתחילה - ואיכשהו מלבד כשאני מתלהבת מהדברים שאבא ואחותי הביאו לי מלונדון או מתוסכלת מהיעילות הצה"לית, אני כל הזמן חוזרת לזה. אני חושבת שכבר דמיינתי כל תרחיש אפשרי, אבל איכשהו כשאני אגיע לשם סביר להניח שדברים ייראו אחרת.
זאת אומרת, אם אני אצליח לגרום לעצמי גם להיכנס ולמצוא אותך.
אני לא יכולה עם זה. Literally, לא יכולה עם זה. סיימתי את הקורס וזה עשה אותי ממש מחויכת והכל, אבל בשלושת הימים האחרונים אני מתרוצצת הלוך-חזור ברחבי הארץ (אם חשבתי שבסמ"ח זה חור מבחינת אוטובוסים...) ואני עוד גוררת עייפות מהקורס, וזה כל הזמן במחשבות שלי, אני מניחה, ואני עדיין מתלהבת מהשרוך אבל אני פשוט... צריכה לדבר איתך. איתך. איתך שאני מכירה ואוהבת ומבינה כל כך טוב. וראיתי עכשיו קטעים ממסיבת הסיום כדי לראות אותך קצת ולחייך והכל, וזה הזכיר לי את זה שיכול להיות שזה כבר לא יקרה, ואני יודעת שאני צריכה להפסיק לחשוב כי אני פוגעת בעצמי ככה אבל אני פשוט לא מצליחה. ודיברתי איתך בראש שלי כבר מיליון פעם אבל ככל שמתקרב יום שישי זה נעשה קשה יותר. ואני עוד אפילו לא יודעת מה אני מתכוונת לעשות בשישי בבוקר.
גאד, אין לי כוח לכל הסיפור הזה.
Save me?
| |
יש לי שרוך.
הוא בורדו והוא מהמם והוא השרוך הכי יפה שיש. וגם יש לי סיכה של חיל תקשוב לחולצה, אבל זה פחות מגניב מהשרוך.
אז כן, סיימנו היום את הקורס (בע"ה). אחרי תשעה שבועות, שלפעמים הרגישו יותר כמו תשע שנים, סופסוף סיימנו את הקורס. קיבלנו שרוכים, היה טקס בנוכחות מפקד בסמ"ח, היו הרבה חיוכים ודברים טובים, הרבה גשם(!), ולא מעט תסכולים, אבל סיימנו את הקורס. מן הסתם הדבר שהכי התלהבנו ממנו היה השרוכים.
מה יש להגיד מעבר לזה? ביומיים האחרונים התחלנו איזושהי שבירת דיסטנס, ועכשיו אמורה להתרחש שבירת הדיסטנס האמיתית בבית של אחת הבנות. אחרי שבשבוע האחרון כמעט הרגתי חלק מהבנות, החלטתי שאני מוותרת על המסיבה. בכל מקרה אין לי כוח לזה כרגע. מה שכן, היו רגעים נהדרים בשבוע האחרון (והזויים במיוחד, מה שאני מניחה שעשה אותם כל כך נהדרים), ולמרות החצי הראשון הקשה במיוחד, אני מאוד שמחה שעשיתי את הקורס הזה עכשיו. זה דרש הגעה לראש המדור וכמעט למפקד בסמ"ח, אבל זה היה שווה את זה.
באמת שאני מאוד גאה ברוב הדברים שקרו בחודשים האלה. אפילו קיבלתי לא מעט מחמאות על זה. וכן, בטח שאני אתגעגע לחלק מהבנות ולסגל, והיה ממש כיף לשבת לדבר אחרי הטקס. אבל אם להודות באמת? אני מאושרת שסופסוף אני יוצאת לשטח לעשות את העבודה שלי. בהחלט מאושרת. למרות שלא קיבלתי את השיבוץ רציתי ולמרות שזה כנראה הולך להיות סיוט להגיע ולחזור חלק מהזמן.
אבל מה שחשוב זה שסיימתי עם להיות חניכה.
ושיש לי שרוך.
והוא יפה.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
