"He's not entirely wrong," She said. He glared at her, but I giggled at the phrasing. "You need to look confident in your interview, like you know it was meant for you and you're perfect for it."

My smile disappeared instantly. "Yeah, but it's not an interview," I said, slightly shakily. "It's a test. It's not an interview."

He turned his head to look at me in puzzlement. "Yeah, but you'll have an interview when you pass the test."

"You mean if I pass the test," I corrected.

He blinked in surprise. “What do you mean, if you pass the test? Of course you're gonna pass the test.”

I shook my head violently. “You don't know that. There are dozens of applicants. Most of them are probably far more qualified than I am. It's just as likely I won't pass it.”

“Of course you'll pass—” He started, but she cut him off.

“You're scared of passing, aren't you? Because then you might have hope?” She asked softly in sudden realisation. I let my gaze as I nodded. He let out a soft sigh next to me and pulled me to him, wrapping his arms around me. 

“I can't have hope,” I whispered. “I can't want this.”

“There's no need to,” He said softly, before pressing a kiss to the top of my head. “It's alright, love. Let's take it one step at a time.”

How typical it is for me to understand that deep down I don't want to pass the test almost as much as I want to pass it only once I start writing it out?

Ah, yes, if there's one thing this fucked up life taught me it's that at least if I don't desperately want it it doesn't shatter me to a million pieces when I inevitably fail. Yay.

I got a CODING CHALLENGE from APPLE.

HOLY FUCKING SHIT.

אני פרסומת מהלכת של אפל, יש לי כמעט כל מכשיר אפשרי (אין לי AirPods, אני מעדיפה את הBeats Solo שלי, ואין לי TV וHomePod, אבל אם תמיד טוב שיש למה לשאוף XD). אני מפתחת של אפל כבר שלוש שנים (אפליקציה שאני מקווה שסופסוף תצא השנה, עכשיו כשאני יודעת מה אני עושה). כבר שנים שאני מתה להגיע לאפל.

יש לי הזדמנות.

HOLY SHIT.

וזה שלב מאוד ראשוני והכל, אבל עצם העובדה שבכלל הם נתנו לי את ההזדמנות הזאת זה כבר ענק.

ראיתי את המייל לפני חצי שעה ומאז כל מה שאני מסוגלת לומר זה בערך OH MY GOD וHOLY SHIT. אני לא מאמינה. אני ליטרלי לא מאמינה. 

וקבעו לי ריאיון שלישי (ואחרון) ביילפ וזה כאילו דברים אשכרה מתחילים להסתדר 😭

חצי יום. זה מה שהצלחתי להחזיק. חצי יום.

זה התחיל הרבה יותר פשוט משחשבתי, האמת. בין הפרקים אתמול (כלכך כיף לחזור לrewatch עם הקבוצה הזאת, כלכך התגעגעתי לזה) לריאיון הטכני (היו כל כך הרבה דברים שיכולתי לעשות אחרת, אוף) התעוררתי במצב רוח די טוב ועם מספיק דברים על הראש. גם לא ישנתי מספיק (יאי) אז בכלל לא הייתי מרוכזת, לא ברגשות ולא במחשבות ולא בכלום בעצם. ואז עשיתי אימון ודיברתי עם אמא והזמנתי עוד רצועה לשעון והתחלנו לראות טלוויזיה ואיפשהו באמצע זה הפך להיות "אני חייבת להמשיך לראות כדי להתרכז במשהו אחר". 

רק שעכשיו אני לבד ואין לי מושג מה לעשות עם עצמי ואני לא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר.

למה הזיכרון שלי מצוין בעיקר כשזה רע בשבילי, אה?

כנראה מאותה הסיבה שאני בודקת באובססיביות את המייל למרות שאני יודעת ששום דבר לא ישתנה בסופ"ש ומאותה סיבה שאני מתעסקת בכל מה שעשיתי לא נכון בריאיון למרות ששום דבר מזה כבר לא משנה. אני פשוט טובה בהרס עצמי. זאת המומחיות שלי.

אבל אני חושבת שמה שבאמת הורג אותי הפעם זה לא המודעות לתאריכים, אלא התחושה שאני צריכה לעשות משהו. אולי כי תכננתי לעשות את זה במציאות. אולי כי אני self-destructive. אולי פשוט כי נמאס לי מכל זה. Maybe all of the above.

"לפעמים צריך פשוט לא לפעול," אמרת לי פעם. מדויק. לפעמים צריך להתעלם מהדחף ולא לעשות כלום. לא היה לי קל עם זה אז. אימנתי את עצמי. הייתי חייבת לעשות את זה, כי לא הייתי מסוגלת לבוא לראות אותך יותר. הייתי חייבת לעבור את הסיוט ההוא עם C בשביל להבין שלפעמים הדבר הנכון לעשות הוא פשוט לא לעשות כלום, גם כשזה לא נובע מתוך פחד (כמו איתך). בסוף למדתי כמה נכון זה.

וזה לא שזה רגיל. לא היה לי דחף לראות אותך כבר לפחות שלוש שנים. כנראה יותר. לא רציתי בכלל לנסות ליצור איתך קשר. אפילו עכשיו אני לא בטוחה שאני רוצה להתקרב אלייך לדקה אפילו. זה שיא הקטע. אני די בטוחה שכרגע אני רוצה יותר להרביץ לך מאשר אשכרה לדבר איתך. אבל קשה לקבל תשובות כשמרביצים לבנאדם, נכון? ואני צריכה את התשובות האלה. אני צריכה להבין.

אז למה לעזאזל אני חושבת בכלל על לעשות משהו? חשבתי קודם על דרכים שתוכל להגיב (אם בכלל) אם אני אעשה משהו, ואני לא אגיד שאני לגמרי סבבה עם כיוון ה"לא רוצה לשמוע ממנה/עליה בחיים יותר" אבל זה כבר ממש לא מרסק. זה בעיקר גורם לי לגלגל עיניים (וקצת להתעצבן אבל כבר דיברתי על זה מספיק פה). לא כזה אכפת לי אם בכלל תהיה לך תגובה לזה או שלא. אז למה לעזאזל אני מתעסקת בזה בכלל?

ומילא הדחף לעשות משהו, עם זה אני עוד יכולה להתמודד. אבל מה אני עושה עם הכאב הזה? אותו כאב שעולה כל פעם שאני חושבת עלייך כי אמרת שתהיה שם, אמרת שאני יכולה לסמוך עלייך, ובסוף גם אתה לא פה. בסוף גם אתה גרמת בדיוק את אותו סוג של נזק שההורים שלי גרמו. וזה עדיין כואב. כנראה תמיד יכאב. כמו הDreambiter אני מניחה.

התחלתי לשאול למה בכלל המוח שלי מקשר את הכאב הזה לשאלה אם אני אעשה משהו, אבל באמצע הבנתי שאני כבר יודעת את התשובה. זה OCD קלאסי. היית מצפה שאחרי כל כך הרבה שנים אני כבר אדע לזהות את זה (אז, כשהייתי בתיכון/בצבא). המחשבות -> ההתנהגות כדי להרגיע אותן -> וחוזר חלילה. לא זיהיתי את זה אז, כשבאתי כל פעם שהיה לי קשה, אבל אני מניחה שאז גם לא ידעתי כמה זה קשור לויסות הרגשי ולהורים שלי ולכל הבלגן הזה (AKA החיים שלי).

אני פשוט צריכה לעבור את היום. זה כל מה שעוד יש לי. לעבור את היום. אחרי זה זה יירגע. מחר אני אוכל לחזור ללמוד (אחרי לילה אחד של שינה נורמלית אני מקווה), ודברים יהיו קלים יותר. רק איך אני עוברת את היום הזה בלי לעשות משהו מטומטם?

מצטערת על הדיכאון הזה דווקא היום, אבל מצד שני זה לא שמשהו מזה באמת מגיע אלייך אז אני מניחה שזה לא באמת משנה מתי אני כותבת את זה.

אן.

עריכה:

כמה דפוק זה שהאופציה שבכלל לא תגיב (שהוא לא יגיב) היא האפשרות הטובה? בא לי להרוג אותך. באמת. אותו. עכשיו. פשוט... מכות עד המוות. מגיע לו.

אני מניחה שהשאלה האמיתית היא למה אני עדיין מנסה לחלוק איתה דברים כאלה.

זה הרי לא שמשהו מזה חדש, נכון? בדיוק כמו שהיא אף פעם לא הבינה מה אני מרגישה או למה, בדיוק כמו שהיא אף פעם לא הצליחה להבין למה הוא משמעותי, ככה היא גם לא מצליחה להבין למה אני צריכה תשובות. בתכלס זה המציאות של לגדול במשפחה הזאת; same old shit. ואני יודעת את זה, ובכל זאת נכנסת שוב לפינות האלה של לנסות להסביר או לחלוק.

ובהתאם לתבנית הישנה והטובה, אז אני נפגעת ומאבדת את מעט המצברוח שעוד היה לי.

זה כאילו... זה באמת כאילו חזרתי ל2015. אז כששמעתי שוב ושוב ש"את אובססיבית כלפיו" ו"אולי כדאי שתחזרי לטיפול שוב" (וכבר אז הבנתי את האירוניה בזה כי לא הייתי צריכה אותו אם בכלל הייתם הורים כמו שצריך, אבל את זה אתם לא מבינים, נכון?). וזה לא שזאת לא היתה החלטה טובה לחזור לטיפול, אבל מסיבות אחרות לגמרי, שרובן קשורות אליהם ולהורות הדפוקה שלהם ולכמה שהם לא מסוגלים להבין ולאיך שהם דפקו אותי כל החיים שלי. גם קצת אליו, כן, אבל בעיקר בגלל שאני סופסוף מבינה כמה מהחיים שלי בכלל לא באשמתי.

וזה פאקינג לא הוגן וזה פאקינג כואב ולא להבין/לתת לי את התחושה שאני לא בסדר זה לזרות לי מלח על הפצעים.

והחלק הכי גרוע הוא שאני יודעת שזה יקרה, אני יודעת שככה זה יילך, ובדיוק בגלל זה אני מנסה לא להעלות איתה דברים כאלה, אבל כשדברים קופצים במקרה למסך ואני איתה בטלפון*... קשה לא להגיד משהו.

אבל מכל הסיפור מה שלא בסדר זה שאני צריכה לדבר עם אחד האנשים הבודדים שראו אותי, לא העצבים של אבא או חוסר ההבנה שלה או אחותי שבטוחה שהיא מינימום מרכז העולם. מה שלא בסדר זה שאני מתגעגעת לזה שאני אשכרה קיימת ולא רק בשביל להיות מה שכולם צריכים ממני.

אז סבבה, אם אנחנו שוב בתקופת מיד-אחרי-תיכון, אני אעשה מה שאני חושבת ולעזאזל עם הכל. 

*והיא אמרה בספטמבר שאולי אני יכולה לשלוח לו מייל כדי שנדבר ונסדר דברים לפני שאני נוסעת, אז I was under the mistaken impression she actually understood.