אני קצת צריכה אותך.

מתסכל לי בעבודה. לא הרבה, אני עדיין אוהבת לעבוד עם ד' וא', אבל אתמול כשדיברתי עם א' (הcatch up השבועי שלנו) הרשיתי לעצמי להודות שקצת משעמם לי כרגע, ומאז... אני כאילו מודעת לזה. שזה טוב, בסך הכל, כי זה עדיף על סתם תחושת תסכול לא ברורה שמגיעה משעמום ותסכול שאני לא מרשה לעצמי להרגיש, אבל עדיין, זה לא בדיוק כיף. והקטע זה שאני די יודעת למה. לא, אני לא די יודעת למה. אני יודעת בדיוק למה.

אנחנו לא באמת זזים לשום מקום בזמן האחרון. כשאמרתי לא' אתמול שמשעמם לי הוא אמר שכל האחרים גם אמרו את זה, אז כנראה שזאת בעיה שהוא וד' צריכים לטפל בה. לפחות זה באמת קיים במציאות האובייקטיבית, אני מניחה. אבל זה לא בדיוק עוזר לי להרגיש יותר טוב כרגע. במיוחד לאור זה שעושה רושם שדברים ממשיכים בדיוק באותה צורה. וסבבה, אני מבינה שיש פרויקט חדש והכל, אבל... קצת מיציתי את הקטע הזה של לפתח "לאינטרנט". אני רוצה ללמוד. להתקדם. אתה יודע?

ואם זה היה הכל אז מילא, הייתי עוד יכולה להתמודד עם זה, אבל זה גם לעשות את אותם הדברים וגם להתמודד עם השאלות המטומטמות של אחד מחברי הצוות (שאמור לכאורה ללמוד אבל מהשאלות שלו זה נראה כאילו הוא לא לומד כלום ואיכשהו נהיה גרוע יותר עם הזמן) וגם code review שאני מרגישה שאני כותבת בו את אותם דברים בלופים (הוא פאקינג לא לומד). וזה ככה כבר איזה שבועיים או שלושה, וזה מתחיל להיות... יותר מדי. (וזה שאני ישנה זוועה בימים האחרונים בטוח לא עוזר.)

דיברתי על זה עם אמא קודם ונזכרתי מה אמרת לי כשבאתי אלייך להתבכיין בשבוע הראשון בבסמ"ח, לפני שהקורס התחיל. זוכר? זכרתי את המשפט הספציפי ההוא מילה במילה אפילו. ידעת שאני לומדת ממך. תמיד ידעת את זה, בגלל זה לא היה לך אכפת ששאלתי אותך עלייך בי"א/י"ב. אז אמרת את זה. וזה עזר. בכללי, כל השיחה ההיא עזרה. ואני חושבת שלפחות חלק מהתסכול שלי אז בכלל לא הגיע מהנסיבות החיצוניות, אולי אפילו רוב התסכול שלי (זה היה שבוע גרוע בכללי, מהרבה סיבות), אבל כן, חלק ממנו הגיע גם מזה שהרגשתי לא שייכת ולבד. ואתה... נתת לי על הראש. אבל לא בצורה הנוזפת של "את לא בסדר" כמו שההורים שלי עושים את זה, אלא בצורה שלנו, של "תפסיקי לעשות לעצמך את זה כי את מסוגלת ומגיע לך יותר מזה והנה ככה עושים את זה". קצת כמו רפיקי שנותן לסימבה מכה על הראש עם המקל שלו כדי להעביר פואנטה. תמיד נתת לי הרגשה שאני מסוגלת ליותר ושהעולם לא גרוע כמו שהוא נראה קודם, אפילו כשהתווכחנו. אני חושבת שאפילו כתבתי על זה באיזשהו שלב, על איך שהכל נראה יפה יותר וירוק יותר ואופטימי יותר אחרי שאנחנו מדברים. וגם אז, אחרי שהתווכחנו אז (טוב, בסדר, אני ניסיתי להתווכח ואתה הגבת למה שעוד לא הספקתי להגיד ואמרת בדיוק את מה שהייתי צריכה לשמוע), אני זוכרת שהרגשתי טוב יותר. הרגשתי שלווה ואופטימיות.

But I digress.

הפואנטה היא שדיברתי על כמה שאני מתוסכלת, ונזכרתי פתאום במשפט ההוא שלך, על מה שאתה עושה (ואמרתי ש"אולי הוא דביל, אבל הוא לא טועה", כי מגיע לך ואתה באמת דביל). ואני קצת תוהה... מה היית אומר לי עכשיו? בשבוע שעבר חשבתי שאולי כל מה שאני צריכה זה פשוט סופ"ש והפסקה מהכל, אבל זה לא באמת עבד, כי בשני כשחזרנו לעבודה... עדיין לא היה לי כוח. אפילו שבראשון התקדמתי מלא. האמת שהדבר הכי כיף שעשיתי השבוע היה להיות בכנס הזה של Vue (ואני מדברת עם ד' תוך כדי והוא מצחיק אותי). וניסיתי להתרחק קצת ולהירגע לפני שאני עונה להודעות (למרות שהשאלות האלה כל כך מטומטמות שבא לי לחנוק מישהו), וזה קצת עוזר (נראה לי שחלק מהתסכול הממש חזק שלי עכשיו נובע מזה שקודם פשוט הייתי שעות איתו על הדברים הכי קטנים ומטומטמים ופאקינג יש גבול). אבל... אני עדיין מתוסכלת. ממש. ומשעמם לי. ואני קצת עצובה פה לבד. ואני יודעת שככל שהסיוט הזה ימשך יותר, ככה הסבלנות שלי תיגמר מהר יותר. לא היית פה כשזה קרה לי בצומת, אבל זה קרה. ואז עוד הייתי קיצונית (כמו שהזכרת לי שנתיים לפני כשבאתי להתבכיין לך); עכשיו אני חושבת שאני טובה יותר עם זה. זה שביליתי איתו שעות בשיחות וידיאו כשהוא מנסה להבין דברים אומר הכל. אבל זה מתחיל להיות יותר מדי. והאמת שאני עייפה מזה.

ואני זוכרת חלק מהתגובות שלך לפעמים כשילדים בכיתה שלי תסכלו אותך, ונראה לי שאותנו עוד נהנית ללמד. הסרקזם שלך היה אחד הדברים שממש אהבתי (והזדהיתי איתו). אבל אנחנו היינו השכבה הראשונה שלך. איתנו נתת לעצמך להגיד דברים שנראה לי שלא נתת לעצמך להגיד אחרי. אז איך אתה מתמודד עם זה? מה אתה עושה כשהפטנט של לקחת הפסקה ולחזור לזה מאוחר יותר לא עובד? (On a side note, אתה תמיד היית סבלני ורגוע יותר ממני, אז אני בטוחה שגם זה משפיע. אבל אני קצת מגיעה עכשיו לשלב שאני כבר לא מסוגלת לראות את הבנאדם, אפילו שהוא נחמד, כי פשוט בא לי לחנוק אותו. זה בטוח קורה גם לך. איך אתה מתמודד עם זה?)

מה היית אומר לי?

אני יודעת שהיית מבין. במיוחד עכשיו כשמדובר בללמד אנשים אחרים, ולא בסתם לדבר איתם (כמו שהיה אז בבסמ"ח). זה ליטרלי מה שאתה עושה. כמו שאני מכירה אותך, היית מזכיר לי את מה שאמרת אז. "תפסיקי להגיד 'אני יודעת' ותתחילי לעשות" וכל זה. בטח היית מבין מה בתוך זה ממש מציק לי והופך את הכל לבלתי נסבל כמעט, אפילו שאני בעצמי לא בטוחה כרגע (אני רק יודעת שכל הדברים האלה ביחד זה יותר מדי). אבל בטח גם היית נותן לי משהו פרקטי לעשות. איזושהי דרך להסתדר עם זה בלי להרוג אף אחד.

הלוואי רק שידעתי מה.

זוכר שדיברנו על עבודות ואמרת לי שבעבודות הקודמות שלך אמרו לך שאף אחד לא יכול להחליף אותך, אבל אף פעם לא הרגשת ככה, עד שעברת להוראה? אני קצת מתחילה להרגיש ככה פה. זה לא הרגיש ככה שנה שעברה, אבל עכשיו... זה בטח קשור לזה שאני מרגישה שאני לא עושה שום דבר מועיל ולזה שמשעמם לי. הם אומרים שאני עושה עבודה טובה והם מרוצים ממני, אבל אני לא מרגישה ככה. וזה אירוני כי בקיץ דיברתי על זה שאני מפחדת שאם האחרים ילמדו web dev כבר לא יצטרכו אותי (אמרתי את זה לא' אתמול והוא אמר שזה ממש לא מפתיע אותו שאני הולכת ישר לrabbit holes האלה סביב זה), אבל מסתבר שגם זה שאנחנו לא מתקדמים עם "ללמד את כולם את זה" משיג בערך את אותה מטרה. אני לא עושה משהו מעניין, אז אני מרגישה שאני לא עושה שום דבר משמעותי. הגיוני האמת (גם את זה א' אמר אתמול, הוא אמר שכדאי להסתכל על זה אחרת: אם כולם ילמדו לעשות את הbasics, יתנו לי דברים מעניינים ומאתגרים יותר, כי האחרים יוכלו לטפל בדברים הרגילים). בשבועות האחרונים הייתי עסוקה בכתיבה יותר מאשר בעבודה, אפילו בשעות שאני "בעבודה". אני לא באמת עושה שום דבר מועיל או מיוחד. לא באמת. ואני שונאת את ההרגשה הזאת.

איזה כיף לך שהשינוי קריירה שלך בא בדיוק בזמן.

אוף, אני לא יודעת מה לעשות. אני כנראה אולי אנסה מחר לדבר עם א'/ד' על משהו מזה, נראה. זה קשה יותר דרך מסך. זה פשוט... לא כזה עובד, אתה יודע? אם לא מחר, אז בשני/שלישי, אחרי שאני אדבר איתו. כל מה שאני יודעת זה שאני מתוסכלת ועצובה וזה זולג לחיים האישיים שלי. לא באמת מפתיע, אבל עדיין. הלוואי שהיית פה. אין לי מושג מה היית אומר לי, אבל איכשהו אני בטוחה שזה היה עוזר.

מתגעגעת,

אן.

ראיתי את מלך האריות הרבה.

כשהייתי ילדה, זה היה בעיקר סרט חמוד שממש אהבתי על גור אריות שמתבגר ולומד להתמודד עם דברים (ברצינות, כמות הפעמים שראיתי את הסרט הזה כילדה מגוחכת). ממש לפני שסבא נפטר, מר ג׳ (מרגיש מוזר לקרוא לו ככה) אמר לי לראות אותו שוב, כי הוא יעזור לי. חשבתי שהוא צוחק, אבל כשראיתי אותו במרץ, באזור ערב פסח, הבנתי למה הוא אמר לי את זה (וגם כתבתי על זה). מאז זה פחות או יותר חזר להיות הסרט האהוב עליי, וראיתי אותו שוב לא מעט פעמים בשנים האחרונות. בעיקר בנקודות שממש הייתי צריכה משהו שיגרום לי לחייך.

בצורה מוזרה כלשהי, מסתבר שעד היום לא באמת ראיתי אותו במחשבה על מר ג׳.

זה ממש מוזר, כי זה לא שאף פעם לא חשבתי על זה או קישרתי את שני הדברים. אני לא חושבת שחשבתי על זה עד שהבנתי כמה קשה האובדן הזה היה, אבל מאז... כן, זה עלה כמה פעמים, בעיקר כשנזכרתי באיך שהוא אמר שאם אני צריכה משהו הוא שם (״אמרת שתמיד תהיה לצדי, אבל אתה לא״), או כשכאב לי והתאבלתי (לא בהכרח עליו/בגללו) ונזכרתי שהוא אמר לי לראות את הסרט. אפילו חשבתי על הסרט לפני כמה שבועות (נראה לי, הזמן קצת מאבד משמעות כשתקועים לבד) כשחשבתי על הספר שאני כותבת (שכמובן קשור אליו).

ועדיין, מסתבר שלא ראיתי את מלך האריות בזמן שחשבתי עליו, כי היום... it hit me. ממש אבל.

איכשהו לא ציפיתי לזה, כי זה אף פעם לא היה ככה. אני לא יודעת למה הפעם זה כן קרה. אולי זה בגלל שגם ככה חשבתי על זה היום, כי כתבתי את הסצינה האחרונה והיא ממש העלתה דברים. אולי זה סתם בגלל שאני במקום הזה כרגע. אני לא יודעת. אבל כשהגיע הרגע הזה (״אמרת שתמיד תהיה לצדי, אבל אתה לא״)... פשוט התחלתי לבכות. (לא שאני לא בוכה בסרט הזה גם ככה, אני לא מסוגלת לראות את המוות של מופסה בלי לבכות, אבל זה היה משהו אחר לגמרי.)

ואז לראות את כל הקטע עם רפיקי, שמזכיר לו מי הוא ומה העבר שלו, לשמוע את אבא שלו מזכיר לו מי הוא ואת הכאב של סימבה כשהוא מבקש ממנו לא לעזוב אותו... חשבתי שהזדהיתי עם זה אז ב2013 כשכתבתי את הפוסט ההוא. רק היום כשראיתי את זה הבנתי שלא היה לי מושג כמה באמת אני יכולה להתחבר לרגע הזה.

וזה לא שאני לא יודעת למה. הוא אמר שאני יכולה לסמוך עליו, שהוא שם בשבילי, ואז הוא הלך. וכל כך כאב לי, כל כך האשמתי את עצמי, שניסיתי לשכוח. להעמיד פנים שזה לא משפיע עליי. כשהעולם מפנה לך את גבו, הפנה אתה את גבך לעולם, נכון? אבל אין מה לעשות, אפילו שניסיתי נואשות לשכנע את עצמי שזה כבר לא בראש שלי, שאני לא זוכרת, זה עדיין היה שם. ועכשיו אני בדיוק במקום הזה.

היתה לי תובנה, בערך בזמן שעברתי לכאן, שבשנים האחרונות ניסיתי להרוג את עצמי (נפשית/מנטלית). ניסיתי לשכוח מי אני, מה הוא לימד אותי, איך הוא השפיע עליי, הכל. ועכשיו אני מתחילה להיזכר, אבל אני מרגישה לא פחות אבודה משהייתי כשהוא נכנס לחיים שלי, אולי אפילו יותר במובנים מסוימים. אין לי מושג מי אני (״השאלה היא מי אתה״ ״פעם ידעתי. עכשיו אני לא בטוח״). ואני אמנם מרגישה שאני לא יודעת כלום, אבל יש משהו אחד שאני (כמעט) בטוחה בו, איפשהו עמוק בפנים: אם אני אצליח למצוא שוב את הקול שלו שהיה בתוכי, אני אדע לאן אני אמורה ללכת. לא יודעת למה אני חושבת ככה או איך אני יודעת את זה. אינטואיציה, אולי. אזור הרגש בין הרגש להיגיון, כמו שאמר לי *מישהו* פעם.

״הוא חי בתוכך״. זה מה שרפיקי אומר לסימבה. זה מה שהוא מבין, לאט ובזהירות, כשהוא מדבר שם עם הדמות של אבא שלו. כשהוא שומע את הקול שלו. הפנמה, ככה קוראים לזה בפסיכולוגיה. אנחנו מפנימים דמויות בחיים שלנו. ככה אנחנו מתמודדים עם אובדן. וגם הדמויות בעולם של מלך האריות, מסתבר. סימבה נזכר מי הוא דרך ההבנה שאבא שלו עדיין שם, בתוכו, וכל מה שהוא אמר לו, כל מה שהוא לימד אותו... הכל עדיין נכון. וזה אמנם כאב להיזכר בזה, אבל זה עדיין שם, זה עדיין חלק ממנו, והגיע הזמן שהוא יפסיק לברוח מזה ויקבל את זה כחלק ממנו.

אני לא מרגישה קרובה יותר לנקודה הזאת. עדיין לא. זאת אחת הסיבות שאני כותבת את הסיפור הזה. ולראות את סימבה במקום הזה שבו אני נמצאת... זה העלה הרבה כאב. יותר משחשבתי שזה יכול להעלות, למרות שידעתי שבמובן הזה המסע שלי די דומה למסע של סימבה. מתאים לי לא להעריך נכון את העוצמה של הרגשות שלי. אבל אולי, אם סימבה נזכר ומצא את הקול של אבא שלו, גם אני יכולה.

הלוואי שהיה פה בבון חכם שייתן לי מכה על הראש עם מקל. יש לי תחושה שאני צריכה את זה.

(כן, אי אפשר לראות אותו פה וזה ממש מבאס, אבל זה שווה את זה)

הבנתי משהו היום.

אז כן, אני עדיין קצת עם עזריה בראש, בעיקר כי כשחזרתי בשלישי מהמשרד קפץ לי איזה שיר לראש ומאז זה רוב מה שאני שומעת, וראיתי היום קצת סרטונים ואז קלטתי משהו: הם ניסו לחזור להיות מורה ותלמידה בערך 700 פעם (גם לפני שהסדרה הפכה להיות הרבה יותר מדי דרמטית ומוזרה, פעם כשעוד אהבתי אותה, לפני שהתחלנו לדבר), אבל זה אף פעם לא החזיק מעמד. כי זה בלתי אפשרי. אי אפשר לחזור אחורה. אי אפשר לחזור להיות מורה ותלמידה רגילים אחרי שהייתם יותר מזה.

ורק כשאמרתי את זה בקול קלטתי שזה נכון גם לגבינו.

אני חושבת שגם אתה ידעת את זה. בחיים לא היה סיכוי שזה יחזיק. ליטרלי לא החזקנו מעמד אפילו עד סוף י״א כ״סתם מורה ותלמידה״, וזה היה כולה שלושה חודשים מאז הפיצוץ השני. שלושה וחצי, אם אתה סופר את הזמן בין ה20.6 לבגרות, אבל אז באמת בקושי התראינו, ובבגרות כבר דיברנו לגמרי כרגיל. וזה כל כך ברור. ברגע שרואים מישהו באור אחר, ברגע שמכירים מישהו לעומק... אי אפשר לחזור ל״כמעט כלום״. זה לא עובד ככה. בטח שלא כשהגבולות כל כך מטושטשים ושום דבר לא ברור.

לא יכולנו לחזור להיות סתם מורה ותלמידה. היית חייב להרחיק את עצמך בצורה יותר קיצונית לפעמים, כי זאת היתה האפשרות היחידה להתרחק באמת. ואפילו זה לא באמת החזיק. אני מניחה שלפחות חלק מזה עשית במודע כי עברתי על איזשהם כללים לא ברורים שלא הייתי מודעת אליהם בכלל (אלוהים, היה הורג אותך ליצור גבולות ברורים במקום לשנות אותם כל יומיים?), אבל אני כבר לא בטוחה שזה היה מיועד רק לי. כי אני לא היחידה שחזרה לזה. גם אתה חזרת לזה. ונראה לי שלפעמים גם אתה היית צריך את התזכורת הזאת שאנחנו לא אמורים להיות ככה.

רק שברגע שהגענו למקום הזה, זה כבר היה מאוחר מדי. בדיוק כמו שכשנכנסנו לעומק בראש שלי זה כבר היה מאוחר מדי בשביל לסגת.

פאק, זה בדיוק אותו הדבר, ורק עכשיו קלטתי גם את זה.

זה בעצם כל הקשר שלנו, נכון? אנחנו נסחפים > אתה קולט שזה מוגזם > אתה מנסה לחזור אחורה. רק שזה לא עובד ככה. ואם לצטט את אחת הסדרות האהובות עליי:

״The Volcano had erupted, and nothing could now put the Exterminators back into their Eggs. The genie was out of the bottle, the plague was unleashed, and the Archipelago would be turned to sooty ruin in a matter of weeks.״

(זה מ-How To Twist A Dragon's Tale. הם מוגדרים ספרי ילדים, אבל הם ממש חכמים ועמוקים; לפעמים אני חושבת שהיית אוהב אותם.)

אין מה לעשות. אי אפשר לחזור אחורה. זה אף פעם לא עבד לאף אחד. ובטח שלא לעזריה או לנו. וכנראה שזאת הסיבה שאף פעם לא באמת הצלחנו לעמוד בזה כשעוד הייתי בביה״ס.

אנחנו גם לא יכולים לחזור אחורה למה שהיה. לא שאי פעם היית רוצה את זה, אבל גם אם כן... זה לא היה אפשרי. זאת אותה הסיבה שזה לא עבד כשניסיתי לתקן דברים עם ק׳ (שאגב הלכה סופית עכשיו וזה הופך את הכל להרבה יותר גרוע). אי אפשר לחזור אחורה. וכנראה שאני בחיים לא אקבל את הקלוז׳ר שאני צריכה, לא באמת.

זאת מחשבה מדכאת.

אבל אתה יודע, התכוונתי למה שאמרתי לו בשני. אני חושבת שאני אהיה מסוגלת לעבור הלאה סופסוף כשאני אמצא את הקול שלך שוב. זה הדבר שהכי חסר לי כרגע. זה מה שאני צריכה. אני יודעת שאני לא באמת אקבל ממך קלוז׳ר. כנראה. די בטוח. אבל אני צריכה את הקול שלך. אני צריכה את רגע ה״he lives in you״ (מלך האריות תמיד יזכיר לי אותך). ואין לי מושג איך לגרום לזה לקרות.

אני זוכרת קצת יותר, עכשיו כשאני כותבת את זה. חזרתי לקרוא פוסטים פה ודברים שכתבתי, וטיפה נזכרתי בעוד דברים שהדחקתי. נשארו לי עוד 3 סצינות לסוף (סופסוף, מתחיל להימאס לי מלכתוב את הטיוטה הראשונה), ואני עדיין לא באמת מרגישה... קתרזיס. אני חושבת שחלק מזה בטח יגיע מחר (התחלתי לכתוב משהו, ואז קלטתי שאני מקדימה את המאוחר וזה בכלל צריך להיות בקטע הסופי כי זה מושלם לשם, אז... זה כנראה יהיה ״אן כותבת החוצה את הרגשות הנוכחיים שלה״). אבל אני עדיין לא ממש מרגישה קרובה יותר לקול שלך. הפעם היחידה שהרגשתי שאני מסוגלת לשמוע אותו היתה בבוקר אחרי ששתיתי שני שליש בקבוק וויסקי. מה אני צריכה לעשות בשביל לקבל את הקול שלך בחזרה לתמיד?

הלוואי שידעתי.

שיהיה סופ״ש נהדר, אפילו שקצת בא לי להרביץ לך,

אן.