אתה בטח לא חושב בכלל על היום הזה. בטח בכלל לא שמת לב אליו. סתם היום האחרון של ינואר, זה הכל. הלוואי שגם אני יכולתי להיות ככה. לא לשים לב שהיום לפני עשר שנים לקחת ממני את הדבר הכי קרוב להורה שהיה לי בחיים.
Alas, that's not how it works.
זה לא היה קל בשום שלב, ותמיד התייחסתי לזה בתור ״היום הכי גרוע בחיים שלי״, אפילו כשהקול שלך עדיין היה בראש שלי, אבל עכשיו זה כמעט גרוע יותר. כשעוד היה לי את הקול שלך, לפחות ידעתי מי אני. ידעתי שיש לי עוד הרבה לאן ללכת, ומה ללמוד על עצמי, ושאני עוד אשתנה, אבל זה היה בסדר, כי ידעתי מי אני. ועכשיו... עכשיו אין לי מושג, ואני פחות או יותר צל של מי שהייתי, ואף אחד לא מבין למה אני מתכוונת כשאני אומרת שאני לא יודעת מי אני ושזאת תחושה פנימית שלא מגיעה מאנשים אחרים אלא מעצמי. ואני יודעת - אני פשוט יודעת - שאם הייתי אומרת את זה לך, היית יודע בדיוק על מה אני מדברת.
כי כבר דיברנו על זה, נכון? כשרק מצאת אותי במצב הזה בכיתה י״א. לא ידעתי למה אני מרגישה אבודה ובלתי נראית וכאילו אני לא קיימת, ובטח שלא ידעתי שאני בכלל ילדה קטנה כי זה הדבר היחיד שבחיים לא יצא לי להיות, אבל... ידעתי שאני אבודה ובלתי נראית. ואז אתה ראית אותי. והראית לי שקיימת דרך אחרת, שיכולה להיות לי הליבה של מי שאני. שבכלל יש לי ליבה כזאת, ואני לא קיימת רק כדי להיות מה שכולם סביבי צריכים. וול, עכשיו אני כבר לא קיימת רק בשביל כולם, אבל בכל זאת איבדתי את החלק הזה בי. ובימים האחרונים נראה לי שאתה הבנאדם היחיד שמסוגל להבין למה אני מתכוונת.
הוא אמר שאני צריכה ללמוד להאמין בעצמי, אבל איך אפשר להאמין בעצמך אם אין לך ״עצמי״ להאמין בו? ואם אני אומרת שאני לא יודעת אם משהו מזה היה אמיתי, הוא אומר שאין סיכוי שהייתי נותנת לעצמי להתקרב אלייך אם זה לא היה אמיתי, כי הייתי מרגישה את זה. אבל... גם הרגשתי שאני מבוגרת. הרגשתי שהבעיה היחידה במשפחה שלי היא אבא שלי. הרגשתי שאתה חבר עבורי. הרגשתי שהכל נהרס באשמתי. שום דבר מזה לא היה נכון, אז איך לעזאזל אני אמורה להאמין לזה שהרגשתי שאני מכירה אותך, או שזה היה אמיתי, או שהיה לך אכפת? (לא היתה לו תשובה לזה כשאמרתי את זה. אני מניחה שאין באמת תשובה לזה.)
הקטע זה שאני לא באמת רוצה לחזור להיות בקשר איתך. כשניסיתי ליצור קשר, זה לא היה בשביל לחזור למה שהיה. אני לא חושבת שאני מסוגלת בכלל לחזור למה שהיה. אתה די לקחת לי את היכולת להאמין. היה משהו כל כך תמים וילדותי באיך שהאמנתי לך, באיך שסמכתי עלייך... ואז הלכת אחרי שהבטחת שאתה שם, ובזה בערך זה נגמר (c זרקה לי את זה בפנים שאני לא מסוגלת להאמין שאנשים שם בשבילי, ואז גם היא הלכה. מעניין באמת למה אני לא מאמינה יותר). אין שום צורה שבה זה יכול להימשך. אתה ברחת. ואני המשכתי לחזור כי הייתי צריכה אותך, כי מה לעשות, אם לצטט את החברה הכי טובה שלי, I needed real, non-toxic family, ואתה אולי לא התכוונת להיכנס למקום הזה, אבל זה בדיוק מה שעשית. והייתי צריכה את זה. אבל זה לא משנה את העובדה שזה לא יכול היה להימשך, כי כבר עשית את הנזק הכי גרוע בזה שברחת ואחרי זה רק המשכת בכיוון הזה. וכשניסיתי ליצור קשר לפני שנסעתי לפני שנתיים... זה ממש לא היה בשביל זה. אני רוצה את הקול שלך בחזרה. אני רוצה את עצמי בחזרה. אני צריכה לדעת שזה היה אמיתי.
אבל אתה לא פה, וכל פעם שניסיתי ליצור איתך קשר ברחת, ואני עדיין צל של עצמי ואני אפילו לא יכולה להסביר לאף אחד למה אני מתכוונת כשאני אומרת את זה. וזה נהיה אפילו גרוע יותר, כי כאמור, כל מה שרץ לי בראש זה, ״הוא היה מבין״.
אבל אתה לא פה, והקול שלך שהיה בראש שלי לא פה, וחשבתי שאם אני אכתוב את הספר המטופש הזה אז אני אמצא אותו שוב, או שיהיה לי איזשהו סוג של closure, אבל זה ממש לא עבד. לא קרוב אפילו. לא רק שאני עדיין מרגישה אבודה, אני גם די בטוחה ששום דבר ממה שכתבתי מהצד שלך בכלל לא אמין, כי זה ממש לא הרגיש אמיתי כשכתבתי את זה. וזה מה שהופך אותי לכותבת טובה, נכון? זה שזה אמיתי בראש שלי. אבל זה לא היה. זה היה... לכתוב בשביל להוציא משהו, וזאת פשוט לא הדרך שאני כותבת. אבל איך אני אמורה לכתוב את זה בצורה אמיתית אם אני בכלל לא מוצאת את הקול שלך? אם אני לא מוצאת את עצמי?
הלוואי שיכולתי לדבר איתך. אני יודעת שהיית מבין מה אני מחפשת עכשיו, מה איבדתי. ואולי אם הייתי מספרת לך על הבית שלי, על המשפחה שלי, היית מבין לאיזה מקום נכנסת. זה כנראה השקר השני הכי גדול בחיים שלי, שיש לי משפחה נורמלית. ממש. לקחו לי כל כך הרבה שנים עד שיכולתי בכלל להכיר בזה שemotional abuse זה דבר אמיתי. אנשים חושבים שאם אין סימנים על הגוף זה לא משמעותי... אבל רוב הזמן העדפתי שאבא שלי ירביץ לי על פני הדברים שהוא אמר. לפחות את המכות אתה לא שומע אחרי זה בלופים בראש שלך, אתה יודע? אולי אם הייתי אומרת משהו על זה, היית מבין. אולי אם היינו מדברים, הייתי יכולה לדעת אם זה באמת היה אמיתי. הייתי יכולה למצוא את הקול שלך. אולי.
או אם לצטט את אחד הספרים האהובים עליי:
“I want you to face your part in her life,” Thakur snapped. “Who is the Dreambiter, Ratha?”
Again she looked away, and when she looked back, her green eyes were blazing. “Don't blame that on me, herding teacher. That thing isn't me. It's part of her sickness. She dreamed it up. Why, I don't know. But she made it.”
“Yes, she made it,” Thakur said, his voice steady. “It looks like you.”
Ratha flinched. “I bit her when she was a cub. I know I did. I was impatient. I wanted her to talk, to be like other Named cubs. I couldn't accept that she wasn't. I can't go back and undo everything.” He heard her voice start to tremble. “It is all in the past. You can't change the past.”
“For Thistle it is not the past. Ratha, I am not trying to blame you. I am only saying that both of you created the Dreambiter. It will take both of you to put it to rest.”
אבל אתה לא כאן. רק הDreambiter כאן. ואני יודעת שהקול שלך נמצא שם איפשהו, אבל אני לא מסוגלת להגיע לשם, לא לבד. It takes both of us to put it to rest, but you're not here, and you don't care. אז איך אני אמורה להמשיך מפה?
אן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm