אוקיי, לפני הכל, ארבעה דברים [שלושה משוחזרים והאחרון תוספת של הרגע]-

א. אני כבר ארבעה ימים מנסה לכתוב פוסט ועוד לא הספקתי לעשות את זה. בכלמקרה, אני חושבת שכבר הספקתי לשכוח את רוב הרעיונות המעניינים שהיו לי. באסה. (מסקנות=>לכתוב את הרעיונות ולסדר את הזמן כמו שצריך).

ב. ביום רביעי (ה-20.10.10) היה יומולדת לג'ק אוניל3> (סטארגייט SG1, למי שלא יודע. ומי שיגיד לי שאולי התכוונתי לריק/RDA/ריצ'ארד דין אנדרסון אני אחנוק אותו, כי היומולדת שלו הוא ב-23 בינואר).

ג. שחכתי. לאמשנה.

ד. הפוסט הזה הוא, ברובו, שחזור של הפוסט המקורי. לקח לי שעה וחצי לכתוב את מה שכתבתי מההוא, ולקח לי עוד בערך שעה לשחזר אותו. (ועוד חצי שעה לגמור אותו, אבל זאת לא הפואנטה). בכלמקרה, אישית, אני מאמינה שהוא יצא פחות טוב ברוב הדברים. אבל בעצם, זה כבר לא משנה, לא?

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
פרק 13 בעונה השביעית של סטארגייט SG1. גרייס. "Grace". (ולא, אני די בטוחה שהכוונה כאן היא לא ל"חסד", גם אם באנגלית זה יוצא כפל משמעויות יפה שמתקשר לפרק... הממ... לאמשנה, זה כתוב בהמשך).

בכלמקרה, הפרק מתחיל כפרק סטארגייט טיפוסי. ואז מתקיפים את הפרומתיאוס, וסם נשארת לבדה על הפרומתיאוס לאחר שהיא מאבדת את הכרתה. כאילו שזה לא מספיק, הפרומתיאוס תקועה בענן גז מוזר כלשהו בחלל, וסם נפגעה בראשה וסביר להניח שהיא סובלת מזעזוע מוח (לא בטוחה אם זה נאמר או לא). למרבה ההפתעה, זה לא מה שעניין אותי כשראיתי את הפרק הפעם. גם, למרבה ההפתעה הגדולה אף יותר, הג'קרטר בפרק לא היה מה שעניין אותי הפעם (למרות שזאת הסיבה העיקרית למה כמעט גרמתי למחשב שלי להתאבד והכל בשביל לראות את הפרק הזה). לא. מה שעניין אותי בפרק היה הקטע המעניין של הפרק, מה שעושה אותו מיוחד. סם מתחילה להזות.

אני מסכימה שבדרך כלל לא הייתי קוראת לזה "מיוחד" או "מעניין", אבל במקרה הזה זה כן. טיאלק, דניאל, ג'ייקוב (אבא שלה) וג'ק קופצים לבקר, כל אחד בנפרד (מלבד בסוף, כשהצוות שלה מגיע כולו) ובסדר הזה בדיוק, ומדברים איתה על דברים שונים. השיחות האלו באמת מעניינות, אל תבינו לא נכון, ונעות בין "המשמעויות הסוקרטיות של להתווכח עם עצמך והכל" לבין האושר שמעבר לפינה ומשפחה-עבודה-חברים. מה שמעניין במיוחד בשיחות האלו זה ההשפעה שלהן על סם, שלמרות שמדברת, למעשה, עם ההזיות שלה, יודעת שלמעשה היא יכלה באותה מידה לדבר אל אותם האנשים במציאות. ההבדל היחיד הוא שסביר להניח שהם לא היו יודעים מה בדיוק חולף במוחה, אבל זאת לא הנקודה. זה פשוט בדיוק מה שהם היו אומרים לה.

אבל בנוסף לכל הדמויות החשובות האלו, אחת ההזיות שלה היא ילדה קטנה בשם גרייס. דניאל טוען שלמעשה, הענן שבו הפרומתיאוס נמצאת הוא חי וגרייס היא ההתגלמות של הענן, אבל אף אחד לא אישש או הפריך את ההשערה, ככה שזה נשאר פתוח. שהצופים יחליטו מה שהם ירצו. בכלמקרה, גרייס היא, ברובה, התגלמות של ילדה קטנה. ברוב הסצינות שלה מה שהיא עושה זה לשיר את "בוא נצנץ", ובאחת הסצינות הבודדות שבהן סם באמת מדברת איתה, היא אפילו מספרת שאמא שלה נהגה לשיר לזה את זה. זאת הנקודה הראשונה המעניינת בפגישות של גרייס וסם.

מאוחר יותר בפרק גרייס מתחילה להפריח בועות סבון, ובשלב מסוים מציעה לסם, שצופה בה, לעשות זאת גם. סם אומרת שלא, ובזמן שגרייס ממשיכה היא מספרת שכשהיא היתה ילדה קטנה היא נהגה לשאול את עצמה איך זה יכול להיות שבועות סבון קיימות. היא מתחילה להסביר שמאוחר יותר היא גילתה שזה קשור למשהו שנקרא מתח-פנים, כשגרייס עוצרת אותה באומרה שזה משעמם. ואז היא נותנת לסם את הדברים של העשיית בועות סבון, וסם, לאחר היסוס קל, מפריחה כמה בועות סבון בעצמה ומחייכת, אני חושבת. זאת הנקודה השניה המעניינת בפגישות האלו, ולמעשה הנקודה המרכזית וזו שבאמת גרמה לי לחשוב על כל הנושא מלכתחילה.

אנחנו מתבגרים. אנחנו מתבגרים כל הזמן. ויחד עם ההתבגרות הזאת אנחנו משתנים, רואים את העולם בצורה אחרת. אבל זה לא רק שאנחנו משתנים בגלל דברים קטנים, קורים גם הדברים הגדולים באמת. ואותם דברים גדולים גורמים לנו להיסגר, להתרחק מאנשים אחרים. האמת שאני חייבת לציין שבתור שיטה בשביל להימנע מלהיפגע שוב, זאת שיטה מטופשת מבחינה מסוימת (ואני אומרת את זה מניסיון, אבל זה כבר סיפור אחר). אבל זה לא העניין.

אני לא אומרת שאצל כולם זה ככה. אני לא אומרת שכולנו מתרחקים מאנשים וכולנו נעשים סגורים לגמרי ומרוחקים. לא. אני אומרת שבעצם, מה שקורה הוא שעם כל דבר שקורה לנו, אנחנו סוגרים עוד חלק קטן מפני העולם. עוד חלק ועוד חלק, בהתחלה את החלקים הרגישים יותר ואם זאת באמת שרשרת של דברים נוראיים גם סתם חלקים רגילים שעד היום כולם יכלו לראות, לא רק הקרובים אלייך. יכול להיות שבכל זאת יופיעו אנשים שאפשר יהיה לסמוך עליהם יותר, יכול להיות שבאמת יהיו אנשים שלהם אפשר יהיה לגלות דברים, שאיתם אפשר יהיה לדבר (אהמאסג'יוואןאהמ), אבל גם זה בדרך כלל לוקח זמן. ובזמן הזה אנחנו מתרחקים מהאנשים שהכירו אותנו הכי טוב עד היום... ומעצמנו.

זאת הבעיה העיקרית איתנו. אנחנו משכנעים את עצמנו שאנחנו מאושרים לגמרי, שהכל לגמרי בסדר איתנו. (אולי יש אנשים שבאמת הכל בסדר איתם, אבל זה ממש נדיר). אבל אנחנו לא מאושרים לגמרי. תעצרו רגע ותחשבו על זה- לא היו ימים שבהם חשבתם על הילדות שלכם? על מי שהייתם פעם? על הילדים המאושרים וחסרי הדאגות ההם? כמובן שהיו. וכשדברים מזכירים לך את זה, זה אפילו קשה יותר.

ואז אנחנו נזכרים. כמובן שזה מעלה חיוך, להיזכר בימים ההם, לראות שוב את הילדים שהיינו פעם, ואת הילדים שלמעשה סביר להניח שאיבדנו בדרך לאיפה שאנחנו היום. אבל זה גם גורם לעצב כלשהו, לרצון מסוים לחזור לימים ההם, ואם באמת התרחש אירוע נוראי כלשהו, משבר כלשהו, לימים שלפני המשבר. ואנחנו לא יכולים לעשות עם זה כלום, כי חזרה בזמן עוד לא הומצאה, אז אנחנו פשוט נשארים איפה שאנחנו.

ומניסיון, זה רק גורם לך להיות אומלל עוד יותר, במיוחד אם אתה מסוג האנשים (כמוני) שאוהב "לחיות" בעבר.

אבל האמת היא שזאת טעות. וזה באמת מה שהבנתי מהפרק. זתומרת, הדבר העיקרי שהבנתי מהצפייה השניה שלי בפרק. אנחנו לא צריכים לחזור לעבר. אנחנו לא יכולים לחזור לעבר. ולמעשה, אולי נדמה לנו שהסביבה שלנו היא זו שהשתנתה בצורה דרסטית, אבל זה לא נכון. כי אנחנו אלו שהשתנינו. ואת זה אפשר לשנות. בסך הכל כל מה שצריך לעשות זה - ואני אשתמש ברעיון שרייסט העלה פעם לצורך ההסבר. הוא דיבר על זה שאצלנו הבית אפל והדלת נעולה, בעוד שאצל קרמון הכל פתוח ומואר והוא נותן לאנשים להיכנס והכל. מובן? - לפתוח קצת את הווילונות ולהרשות לעצמנו להשתחרר. להרשות לעצמנו לשחרר דברים כמו שליטה עצמית מפעם לפעם, להפסיק לחשוב כל הזמן על העבודה ועל כמה שדברים חייבים להיות מושלמים וכמה שאנחנו רוצים, להפסיק להתעמק בעבר. פשוט לתת לעצמנו להשתחרר, להיות עצמנו שוב, להיות אותם ילדים מאושרים שהיינו פעם.

מה שאנחנו צריכים לעשות הוא פשוט הרבה יותר משזה נראה- כל מה שצריך לעשות זה רק לקחת את הכלים מגרייס הקטנה ופשוט לנשוף, ולשחרר המוןהמון בועות סבון נוצצות ומקסימות לאוויר העולם. לשכוח מהמדע, לשכוח מכל ההסברים שמאחורי הדברים הפשוטים שבטבע, ופשוט לנשוף לצפות בהנאה בבועות הסבון הנוצצות באור השמש. כי נכון שהיא למדה להשתחרר קצת במהלך שבע השנים האחרונות, אבל זה עדיין לא מספיק. לא לגמרי. (ולמי שלא הבין, כל זה היה מטאפורה. הפואנטה אלו לא הבועות סבון אלא הרעיון שמאחוריהן, גם אם באמת בא לי ללכת לעשות בועותסבון עכשיו).

אני חושבת שהסיבה שאני מתחברת כל כך אל הפרק הזה כרגע זה לא רק העובדה שזה פרק סם, וסם היא הדמות האהובה עליי בסטארגייט (בכלל). וזאת גם לא העובדה שהפרק הוא, בחלקו הגדול ומאחורי הקלעים, פסיכולוגי ויש בו רעיונות מעניינים בהחלט. לא. אני חושבת שמה שיפה באמת בפרק הזה אלו הבחירות שסם בוחרת, הדברים שהיא מחליטה לעשות בנוגע לכל הבחירות שהזכרתי קודם לכן בשיחותיה עם הדמויות האחרות והעניין מאחורי השיחות שלה עם הילדה. העניין בלהרשות לעצמה להיות ילדה שוב, להיות מי שהיא היתה לפני שקרו לה כל מיני דברים, להפסיק להיות מישהי שבין היתה מנתחת את העולם מנקודת המבט של מדענית (ודגש על "בין היתר". היא כן למדה להשתחרר קצת במהלך שש וחצי העונות שלפני הפרק הזה).

ואני חושבת... אני חושבת שזה נכון. אני חושבת שאנחנו נעשינו אומנים בהסתרת דברים שאנחנו לא רוצים שאנשים אחרים יידעו, ושנעשינו אומנים בלנתח את העולם בצורה כל כך... מכנית, בלהתרחק כל כך מעצמנו, להיות חלק מהחברה, "אחד מהחבר'ה", שזה עצוב. ובזה אנחנו מאבדים את עצמנו, את הילדות שלנו, ויותר חשוב- את הילדותיות שנשארה בכל אחד מאיתנו. כי גם כשאנחנו מתבגרים, בכל אחד מאיתנו עדיין יש ילד כלשהו. ובכל זאת, נעשינו טובים כל כך בהסתרה שלו, עד שכמעט איבדנו אותו.

ואני יכולה להגיד מניסיוני האישי (גם אם הוא לא רב מדי), שזה נכון, ושהפרק הזה הגיע בדיוק בזמן. כי גם אני הגעתי למצב הזה של לאבד את עצמי. ואולי לזמזמם במשך יום שלם את "בוא נצנץ" זה קצת מטופש, אבל זה מחזיר אותך לילדות שלך. זה מחזיר אותך אל מקומות שבהם לא היית הרבה זמן, והפרק בכללי גורם לך לחשוב על דברים מעניינים כלשהם שסביר להניח שלא חשבת עליהם. ואז אתה מוצא פתאום מה אתה צריך לעשות, מוצא שזה נעשה קצת קל יותר לשחרר קצת, קצת קל יותר להתחיל שוב לדבר עם אנשים ולחייך יותר, גם אם אותו החיוך הספציפי הוא לא רק בגלל הפרק והגילויים, אלא גם בגלל שבאמת דיברת שוב עם מישהו שלא דיברת איתו כבר הרבה זמן. מישהו יקר, כמובן.

ושוב, אתה מגלה שאתה עצמך. והכל נובע מזה.

לא. אני לא חושבת שהצלחתי להעביר את המחשבות והתחושות המבלבלות האלו כמו שצריך אל ה"נייר", להעביר אותן כמו שרציתי להעביר אותן. אבל העניין הוא הלשחרר, לתת לעצמך להיות קצת ילדותי ופתוח שוב. לתת לעצמך להיות קרוב יותר אלייך שוב.

כן.

אן.

אני עובדת על משהו כבר שבוע וחצי. אני רוצה לכתוב ארבעה פאנפיקים כבר שבועיים. אני רוצה לסדר לו"ז כבר חודש וחצי. אני עובדת על פרויקטים ענקיים כבר שלושה חודשים.

ולעזאזל, אני מתחרפנת.

בשביל לתאר את הרגשתי בצורה הטובה ביותר כעת, חיפשתי ציטוט מסויים של ג'ק, מ"חלון הזדמנויות". בסצנה הספציפית הזו טיאלק בא לחפש אותו לאחר שהוא לא מגיע למשרד של דניאל לעזור עם התרגום (אני משערת, לאור משפט הפתיחה שלו), וג'ק עונה לו שהוא לוקח את הלופ הזה כהפסקה. ואז יש שתיקה לרגע וג'ק מוסיף שאם זה לא ייגמר בקרוב הוא "ייאבד את זה". (ביטוי באנגלית, בעברית זה סתם עילג). טיאלק מרים גבה בשאלה, כי כאן הוא עוד לא מכיר את הביטויים שלנו טוב כל כך (תחילת עונה רביעית, ידידיי), וג'ק מסביר לו מה זה בכל מילה אפשרית שעולה על דעתו- החל מ"מטורף", דרך "לא מסוגל לחשוב כראוי" ועד "פסיכי!!!" (עם עוד מיליארד סימני שאלה), כשתוך כדי הוא מצייר בצלחת שמולו פרצוף מחייך (עם שיער והכל) מקטשופ וחרדל, ותוך כדי ה"פסיכי!" הוא מראה אותו לטיאלק. ואז הלופ נגמר והכל מתחיל מחדש, אבל זאת לא הפואנטה.

בכלמקרה, חיפשתי את הציטוט הזה, ונזכרתי שכבר היתה לי תקופה כזו וציטטתי את זה ממש כאן, בבלוג. בכל מקרה, לא היה לי כוח להתחבר שוב (לאור העובדה שאני כותבת את זה, מובן שהתחברתי שוב חמש דקות אחרי זה), אז פשוט הרצתי חיפוש בישרא. ואכן, היה שם את הציטוט הזה, מושלם בדיוק כפי שהוא היה בפרק בפעם הראשונה, השניה והעשירית שבה ראיתי אותו.

ונחשו ממתי הוא?

אוקטובר 2009.

ומי יודע איזה חודש היום?

אוקטובר 2010.

כל אוקטובר אני מאבדת את השפיות, הא? חח, נחמד. לא, לא ממש. רע מאוד.

ולראות דבר כזה רק גורם לך לאבד את השפיות עוד יותר. כי זה מוזר מכדי שזה יהיה צירוף מקרים.

אוי, לעזאזל.

אן.

כן, שוב. אולי פשוט עדיף שאני אחיה לגמרי את חיי בעבר. אחרי הכל, אני חייה ככה חצי מהזמן שלי. ארג.

שני דברים- ללמוד ולהיזכר. איכ.

הבעיה בראשון היא שאני לא עושה את זה. אני מחליטה החלטות או מבטיחה לעצמי ולאנשים אחרים דברים, וכמעט אף פעם לא מקיימת לא את זה ולא את זה. וגם לא את זה, במחשבה שניה.

אני לא עקבית. אני לא מצליחה להיות עקבית. אני לא מצליחה לסדר. מעולם לא הייתי בנאדם מסודר.

זאת הבעיה בקטע של הללמוד. זה שאני לא.

הבעיה בשני היא שזה כואב. זתומרת, כואב להיזכר בדברים כיפיים שהיו פעם (ולא בדברים שלא נחמדים, באופן הגיוני). זה כואב לחשוב על היום ההוא וההוא, שבו רצנו הביתה בשביל להספיק לסטארגייט, ולוידעת מה קרה בדרך, או ביום ראשון הראשון שלנו ב"נוער שוחר מדע" בכיתה ה', או בהכנות למסיבת הסיום של כיתה ו', שסימלה כל כך הרבה, או ביום ההוא שבו הלכנו לחטיבה-תיכון לפגוש את המחנכת שלנו יום לפני תחילת הלימודים, ואז חזרנו לבית של חברה שלי, שכידוע נמצא במרחק של שנים על גבי שנים (רבע שעה שנראתה כמו כמה דקות וכמו שלושים שנה בו זמנית), או בימי שלישי של הנוע"מ של שנה שעברה, שחלקם הפכו לשלישי-פיצה כי שוב, הלכתי אליה, או שיחות מסנ ארוכות ומצחיקות שנראות היום גם ילדותיות וגם כיפיות כמו שלא היו לי כבר שנים.

וזה כואב.

זה לא רק כואב, שלא תבינו לא נכון. זה כיף, זה מצחיק וזה גורם לך לחייך, לחשוב שוב על הימים ההם שבהם היית ילד קטן שרק הגיע לבית הספר, או ילד קטן שהחליט ללכת למסלול מחוננים וקיווה שהוא לא יצטער על זה שהוא עובר ביתספר והכל, או כבר מישהו שמתכונן לעבור לחטיבה, או כל תקופה אחרת באמצע. זה בהחלט גורם לך לחייך, להיזכר בכל הדברים האלה.

או, לחלופין, להיזכר ביום הראשון שבו התחלת לכתוב. ומשם, איך זה שכבר יותר משלוש שנים אתה באמת ובתמים כותב, ודברים נורמאליים וארוכים, לא רק קטעים וכאלה, ואיך זה שאנשים אפילו אומרים שזה באמת טוב. או להיזכר ביום שבו פתחת את המייל הראשון, והמסנ הראשון (והיחיד...), והאייסי הראשון (שגם הוא היחיד, גם אם הוא לא ממש פעיל...), או בבלוג הראשון שלך בישראבלוג (שבמקרה עדיין קיים). הפורום הראשון שלך, האנשים שהכי התחברת אליהם אי פעם (שוב, דרך האינטר). תוכנית הטלוויזיה הראשונה שעקבת אחריה וכמה הטעם שלך השתנה מאז, ומתי "הכרת" את תוכנית הטלוויזיה האהובה עלייך.

ולא מבחינת מחשב וטלוויזיה וטכנולוגיה- הפעם הראשונה שבה דיברת עם מי שהם היום החברים הכי טובים שלך, או היום הראשון בביתספר, או משחקי תפקידים ילדותיים ופרויקטים ילדותיים אך כיפיים ומצחיקים, וסיבובי הליכה סביב בית הספר- הן היסודי הישן והן היסודי החדש. לצאת החוצה ולשחק בגינה שבה בילית חלק גדול משעות הפנאי שלך כשהיית ילד קטן, וכיפור ראשון שאפשר לזכור, והליכות בכל השכונה על הכביש סתם כי זה כיף (אחרי הכל, כיפור), וראשהשנה ופסח כל השנה עם המשפחה.

ובזמן שכותבים את זה (או חושבים על זה, לצורך העניין), אי אפשר שלא לחייך. אי אפשר שלא להיזכר בסגנון הילדותי והפשוט שבו דיברנו וכתבנו והתנהגנו אז, ובצד הבוגר יותר שלנו כשהיינו קצת גדולים יותר. אי אפשר שלא לחייך.

ואי אפשר שלא להתגעגע לימים ההם. ואז זה נעשה כואב.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ובנושא חביב יותר-

היום... 10 בלילה בשעון ארה"ב (Eastern, לכל השואלים, אם בכלל)... ערוץ Syfy, הערוץ הטוב ביותר בגלקסיה...

מקלטבאפלה עונה שלישית! פרק ראשון של העונה השלישית, "קאלי, (חלק III)", ישודר היום בערוץ Syfy, ובמקביל אליו יתרחש צ'אט חי עם ריאן רובינס! (הנרי, לכל מי שלא יודע).

אררג, קאנ'ט וואיט!

Sacntuary Season 3 Premiere, "Kali III",

Friday, 15/10, 10:00PM,

only on Syfy.

והספירה לאחור בעיצומה...

אן.

(החצי הראשון של הכותרת- "Your Biggest Fan", ג'ונאס).

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

זה כאילו שהם פשוט עושים הכל בשביל זה. מובן שהם לא, לא צריך להיות גאון בשביל להבין את זה (עובדה שאני הבנתי את זה...), אבל זה פשוט ככה. כי הם פשוט... ארג, ככה. כאלה.

האמת שזה מדהים. ואני לא מדברת רק על כל התרומות והעזרות והגיוסים, אני מדברת על העובדה שהם בכלל עושים את זה.

ממ, אני מבלבלת אפילו את עצמי.

אני לא יודעת כמה אנשים באמת יודעים איך זה, אבל נכון שזה מדהים ל... לא יודעת, לחבב מאודמאוד דמות מסוימת ולרצות להיות כמוה והכל, ואז ללמוד עוד ועוד על השחקן שעומד מאחורי הדמות הזאת ולגלות שגם הוא הופך להיות אחד הגיבורים שלך? אחד האנשים שאתה מעריץ באמת ותמים?

זה קורה יותר ויותר לאחרונה - אל תבינו לא נכון, זה מדהים, לא רע - וזה פשוט מגניב. מדהים, כיפי ומגניב. וואו, זה נשמע מפגר יותר כשזה כתוב מאשר כשזה משוטט במוח שלי, אבל זה נכון.

לאחרונה קרו כל מיני דברים. בכלל, הסיבה שבגללה התחלתי בכלל לעקוב אחרי הטוויטים (טוויטי=טוויטר) של כולם היא שפלניגן פתח אחד (רק אז קלטתי שגם לאחרים יש... מלבד RDA, שגייטוורלד דיווחו זמן קצר לפני כן שהוא פתח אחד). סיפור ארוך. עכשיו, היתרון בזה זה שיש באמת שחקנים וכאלה שכותבים כל מיני דברים שקורים ועוברים במוחם וכאלה, ולא רק שאלות-תשובות. ואז בעצם אתה יכול לדעת עליהם יותר ממה שכתוב באינטר (IMDB, וויקי במקרים נדירים). שזה מעולה.

הכל מתחיל כשאתה רואה פתאום טוויט של ג'ו (ממ, ככה קוראים לפעולה. עוד לא החלטתי אין לקרוא לזה - משהו כזה ברוח "טוויטי") שבו יש קישור לאתר כלשהו (שבו אפשר לתרום כסף למטרה טובה מסוימת, אין טעם להיכנס לזה כרגע), ובקשה מהמעריצים לעזור ולתרום. (זה, אגב, היתרון בסטארגייט, והם מציינים את זה יותר מפעם אחת- הקרבה הזאת בין השחקנים והמעריצים. אני מוצאת את זה מדהים, אגב, ואני מאמינה שכמוני רוב האנשים).

אבל זה לא הכל.

אחר כך אתה נזכר שגם אמנדה (ודמיאן קינדלר) הם חלק מדבר דומה, אפילו טוב יותר, אני מניחה- "Sanctuary for Kids". (אני לא אזכיר עוד דבר או שניים שהיא עושה- הבנתם את הרעיון). וגם RDA מתחיל פתאום עם דבר דומה לשל ג'ו. וג'ו מציע שני דברים תמורת כסף שיינתן לאותה המטרה, ואחד מהם זו ארוחת צהריים איתו ועם דיוויד (היולט). ופתאום אתה מגלה שמעבר לכל הדברים המשעשעים והכל שאתה מגלה עליהם, ומעבר לכל הדברים שהם עושים, הם עושים גם את הדברים האלו, שאנחנו אולי בקושי מתייחסים אליהם לפעמים, אבל בשבילם זה כן משנה.

ובכלל, אתה קורא ושומע עוד ועוד ראיונות או קטעים מכנסים, כל דבר שאתה מצליח לגרד אחרי שעות על גבי שעות של חיפוש באינטרנט אחרי משהו שעוד לא יצא לך לקרוא/לשמוע/לראות/וואטאבר. ואתה מגלה שהם... לא יודעת, שונים מאחרים, שהם באמת ובתמים חולקים דברים עם המעריצים והכל ושהדברים האלו באמת ובתמים חשובים להם, וכל אלו פשוט גורמים לך לרצות לטוס למקום שבו הם נמצאים כרגע, איפה-שזה-לא-יהיה, ולעשות שלושה דברים- א. להודות להם על הכל. ב. לתרום מיד. ג. ללחוץ יד, לחבק אותם ולמסור ד"ש מכל המעריצים בישראל.

וזה כל כך הופך כל דבר, כל מאמץ, כל... הכל, לשווה את זה. וכשאני אומרת "הכל" אני מתכוונת להכל. (הממ, למרבה הצער אנחנו מוגבלים על ידי מגבלות חומריות שונות, ככה שאולי זאת תהיה בעיה קלה, אבל זאת לא הנקודה). וזה בדיוק העניין.

וזה פשוט מדהים.

אז אני חושבת שאני אחזור לשמוע בלופים את הראיונות האלו והכל, לשמוע שוב את האנשים שמאחורי הדמויות האהובות והכל, להיזכר שוב איך זה שהם מתחילים להיות דמויות חשובות בדיוק כמו הדמויות שהם משחקים. צחוקים, ודיונים עמוקים ולא עמוקים כלשהם, וקצת גם עצב ועוד קצת פחדים ודברים מעניינים, והערכות והכל.

זה פשוט מדהים. אין ספק.

אן.

נ.ב ראשון-

ראיונות אהובים, מומלצים (שאני זוכרת את הכתובות שלהם כרגע...)-

The Real Weir.

Journey of a Lifetime.

Man of the People.

After Sunday.

נ.ב שני-

טוויטים שונים-

ממ, אני אוסיף את זה אח"כ, חייבת לזוז.