גלעד שליט בבית.

אחרי יותר מחמש שנים בשבי החמאס, גלעד שליט סוף סוף בבית.

אני לא אגיד שאני לא מפחדת ממה שיקרה עכשיו, כשכל המפלצות האלה משוחררות שוב. אני לא אגיד שאני לא מפחדת מאיך שדברים יהיו מעכשיו, מכל הנזק שהם בטוח יעשו, כל החיים שהם יקחו. אני לא אגיד שאין בי חלק שאומר שזה מסוכן, שאסור היה לשחרר כל כך הרבה, שזה יעלה לכולנו בהרבה, מאוד.

אבל מה החלופה? להשאיר את גלעד שליט, חייל צה"ל, אחד משלנו, בשבי?

לא. זה כבר קרה פעם אחת. אסור לתת לזה לקרות שוב.

לפני כמה ימים נסגרה עסקה לשחרור גלעד שליט. ככל הנראה הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות בחג הזה והכי טוב שיקרה בשנה הזו. מאות מחבלים, רוצחים, תמורת שליט. נשמע מטורף, מפחיד, לא הגיוני, לא?

אבל הוא חייל שלנו, ואחרי חמש שנים שבהן הוא ישב אצל החמאס, אצל המפלצות האלו, הגיע הזמן שהוא יחזור הביתה, אל המשפחה שלו. אחרי כל מה שהוא עבר - נפשית יותר מגופנית, אני מניחה - אסור היה לנו לתת לו לעבור עוד. אז נכון שהמחיר גבוה. ונכון שזאת לא החלטה פשוטה. ונכון שזה מסוכן. אבל זה לא שווה את זה שהוא יחזור הביתה סוף סוף?

לפני בערך שעה גלעד שליט דרך על אדמה ישראלית בפעם הראשונה מזה יותר מחמש שנים.

הוא נראה במצב בריאותי סביר. הוא דיבר עם המשפחה שלו. הוא ראה אור שמש ונשם אוויר ישראלי. ואני אומרת- לא הגיע הזמן?

גלעד שליט סוף סוף בבית.

אן.

... איך היא תגיב אם היא תדע שחצי מהזמן שלי אני בכלל לא כאן? שיש לי עולם אחר, חברים אחרים, משפחה אחרת? שחצי מהזמן אני מקללת אותם ונמצאת במקום שאליו אני מאמינה שאני באמת שייכת? הא?

איך היא תגיב אם היא תגלה כמה שאני כבר לא סומכת עליהם וכמה שהם כבר לא מעניינים אותי וכמה כואב לי באמת?

והכי חשוב... איך היא תגיב אם היא תגלה שרוב הזמן אני בכלל לא מאמינה שזה אמיתי... ורוצה לגמור את הסיוט הזה בשביל לחזור לחיים האמיתיים שלי?

אן.