אני כנראה אחד האנשים עם הכי הרבה מזל על הפלנטה הזאת.

אתמול חשבתי לעצמי שהדבר שאני הכי צריכה היום הוא לפגוש את MIG. הייתי בטוחה שקבענו לחמישי הבא, ואחרי ראשון בערב הייתי כל כך מעורערת השבוע שחשבתי לעצמי שהיה יכול להיות נהדר לפגוש אותו. במיוחד כשאני עדיין עם כל הלבטים האלה של מה לעשות בסביבות אחיו.

אז הגעתי הביתה (טוב שהברזתי מההרצאה שהיתה לנו!) וישבתי להתחיל להכין שיעורים בפיזיקה. ובשעה הקבועה שלנו בחמישי פתאום היה צלצול בדלת, ובסוג של הלם קפצתי לפתוח אותה וגיליתי אותו בחוץ. וסוג של נכנסתי להלם כזה שאני פועלת בצורה אוטומטית בתוכו וקצת קשה לי לחשוב בו, אבל לא נורא. דיברנו, ולמדנו, ודיברנו על כל מיני דברים והיה מגניב.

ובאיזשהו שלב שאלתי על אחיו. ולא דיברנו על זה הרבה, אבל הוא רק אמר לי שמה שהוא אומר עכשיו לא סותר את מה שהוא אמר אז, וסיפר לי שהוא באמת העריך אותי ונהנה לדבר איתי. אז זאת לא היתה איזושהי מניפולציה או משהו. אז אני מניחה שאפשר פשוט לעבור הלאה כמו תמיד.

לראות אותו שוב גם עזר לי למצוא איזשהו כיוון. בתקופה האחרונה קצת קשה לי למצוא לעצמי כיוון ואני כל הזמן פונה לאנשים אחרים. ונזכרתי קצת... נזכרתי מה אני אוהבת ונזכרתי מה אני רוצה לעשות ולהיות וכמה שאני רוצה להיות כמוהם. באיזשהו מקום מצאתי את המוטיבציה שלי שוב.

אז כאמור, I'm lucky.

Just thanking whoever sent this angel to me.     ♥

(או שאיך אמרה מדאם דה פומפדור (ד"ה 204)?: "One may tolerate a world of demons for the sake of an angel.")

הדוקטור.

כשחזרתי הביתה עכשיו פתאום הבנתי כמה דומה אני ל-MIG לפעמים.

היום שבו הילדים שלי ידרכו בבית ספר ממלכתי בעודם בדרך לכיתה רגילה, סתמית, שאפשר למצוא בכל בית ספר, כנראה יקרה רק אחרי שאני אמות. כי אחרי כל מה שעברתי בשנתיים וקצת האלה שבהן אני בחינוך הרגיל, בפעם הראשונה מאז סוף כיתה ב׳, אין מצב שאני נותנת להם להיכנס למקום נוראי שכזה. 

גדלתי בכיתת מחוננים. במשך רוב הילדות שלי, כל מה שידעתי על כיתות רגילות ועל בתי ספר רגילים היו דברים ששמעתי מאנשים אחרים, מהמשפחה ומעט האנשים שדיברתי איתם שלא היו חלק מהכיתה שלי. כיתת מחוננים היא לא פשוטה - יש קצת עומס והמון תחרותיות ולפעמים הילדים קשים יותר מאשר בכיתות אחרות - אבל למי שמתאים אליה, היא הדבר הכי נהדר שיש. יש כל כך הרבה דברים מעניינים שלומדים שלא קשורים לתוכנית הלימודים הממלכתית, מתקדמים מהר, מתגבשים מהר מאוד, נשארים ביחד מכיתה ג׳ עד כיתה י״ב... זה נהדר. אבל החלק הכי טוב הוא שתמיד יודעים מה אתה צריך ומאוד משתדלים לתת לך את זה. אם אתה צריך עזרה (לימודית, חברתית, אישית, מכל סוג שהוא) אתה מקבל אותה, ואם אתה רוצה הומאני במקום הריאלי (כיתה ריאלית בבסיס) אתה יכול לקבל, ואף אחד לא מונע ממך לדבר עם אנשים או מתערב במערכות היחסים שלך עם תלמידים ואנשי צוות... כלום. יש גבולות, יש ביקורת, יש משמעת, אבל הצוות עדיין חופשי יותר איתנו ומותאם לנו.

לא ממש ידעתי למה אני מצפה כשהגעתי לכיתה הרגילה. מה שקיבלתי שם, בכל אופן, הוא התעלמות שגובלת באיזושהי התעללות. הייתי מגיעה, לא מגיעה, עושה כל מה שמתחשק שלי ולאף אחד לא ממש היה אכפת. הבטיחו לי משהו וכמעט שלא קיבלתי אותו (למדתי את הלקח - להחתים תמיד על חוזים). ביקשנו עזרה ובכלל לא קיבלנו אותה, וזה קרה יותר מפעם אחת. עשינו איזושהי עסקה והתעלמו ממנה לחלוטין. שיקרו לי ושיחקו איתי משחקים מהרגע שנכנסתי לבית הספר הזה. והשיא מגיע, כמובן, עכשיו - כשהם לקחו ממני את הבנאדם היחיד שאהבתי שם. 

ואתם יודעים מה? Enough is enough. כל עוד זה תלוי בי (ואני לא מוכנה להתפשר על זה), הילדים שלי לא יכנסו לכיתה רגילה בבית ספר ממלכתי. אין לי בעיה שהם יכנסו לכיתות מיוחדות (כמו מחוננים), ואין לי בעיה שהם יכנסו לבתי ספר מיוחדים (דמוקרטי, לדוגמא), אבל לבית ספר רגיל הם לא יכנסו, ולא מעניין אותי מה אני אצטרך לעשות בשביל זה. 

וזה בכלל לא משנה אם החינוך ישתנה עד אז או כל דבר אחר. כי האנשים האלה, שנמצאים בחינוך הרגיל, הם רגילים למשהו אחד, והם לא הולכים להתכופף. לא, השינוי יצטרך לבוא בדור הבא או הבא אחריו של אנשי חינוך, כי האנשים של הדור הזה בכלל לא מבינים את המשמעות האמיתית של חינוך. ולמרות שבשביל האנשים שאני אוהבת אני מוכנה להילחם בכל מי ומה שצריך, אני לא מוכנה לחזור להילחם את המלחמות האלה שוב. ואני לא מוכנה שהילדים שלי יסבלו בגלל זה. ואני בטח ובטח שלא מוכנה להפקיד את האוצרות הכי יקרים שלי בידיים של אנשים ששבויים בדעות ומחשבות של דור אחר, עד כדי כך שהם מרעילים את דעתם של האנשים שמנסים לעשות דברים אחרת. 

כן, זה הלקח שלמדתי מהשנתיים האחרונות. 

הדוקטור.

אני במצב קצת בעייתי.

אני במצב קצת בעייתי, בגלל כל מה שקרה לאחרונה. בגלל שכמו שאני רואה את זה, תודות למקום הזה, שכבר לקח לי כמעט את כל הכוח שהיה לי שמיועד לויכוחים מטופשים עם אנשים מטופשים, איבדתי את הבנאדם היחיד שהיה משמעותי כאן. ויותר מזה, המקום הזה איבד את הבנאדם היחיד שהבין מה זה באמת חינוך.

אני רוצה שוב להגיד, לפני שתנסה למחות, שאני בטוחה שאתה מאמין בזה שזה הכל רעיון שלך. ואני בטוחה גם שזה בא ממך. אבל אני כן אגיד לך משהו: העובדה היא שלפני שהם באו אלייך לספר על הפסיכולוגיה, ואלוהים יודע איזה עוד שטויות הם סיפרו לך, לא היתה לנו שום בעיה. הכל היה בסדר גמור. ומעבר לזה, אם אתה אמרת לי אז שלא תיתן לי לסגור את זה יפה והיום אתה אומר שנתת - כנראה שמה שזה לא יהיה שהם דוחפים לך לראש הוא ממש חזק. כי כמעט כל מה שאתה אומר עכשיו לא מסתדר עם העבר, ומשום מה אתה נורא בטוח שלא שינית את דעתך.

ובדיוק בגלל זה זה נעשה עד כדי כך נורא להגיע לכאן בבוקר. כשהלכתי הביתה אתמול לא היה לי מצב-רוח לכלום. קיבלתי את הספר שהזמנתי מהאו"פ, והייתי בהרצאה של יורם יובל, שאני מאוד מעריכה, ועדיין לא ממש הצלחתי לחייך. היה לי יום מטורף, כמעט פספסתי את הרכבת, חשבתי שאני עומדת ללכת לאיבוד לבד, בלי GPS, באמצע ת"א... בקיצור, היה קשה. אבל אתה הרי יודע מה גרם את כל זה.

והעניין הוא שלהיכנס לכאן היום היה לא פחות גרוע. אני יודעת שזה לא יחזור על עצמו היום, אבל זה עדיין היה קשה. זה היה קשה כי זה החזיר את אתמול למודעות שלי, וגם כי אני לא מצליחה למצוא שום פואנטה ללהגיע לבית הספר הזה. היה לי דבר אחד שאהבתי באמת ובתמים, בנאדם אחד שאהבתי, וגם אותו הם לקחו לי. ואז נשארו לי שתי אפשרויות: לבכות או לחזק את עצמי עם כעס קר וטהור ולהעמיד פנים שלא אכפת לי, להתרוקן לחלוטין מרגש כמו הדוקטור, רק כל עוד אני כאן.

כי אני לא מצליחה למצוא שום סיבה לחייך כשאני כאן. משעמם לי בשיעורים. אני לבד בהפסקות (וזה בסדר, אני לא רוצה שום קשר עם הילדים הטיפשים והבכיינים האלה). את המעט שהיה לי, את החיוך הזה והשלום והידיעה שיש כאן מישהו שיעזור לי, הם הרחיקו ממני וגרמו לי להחליט שאני חייבת לותר על זה. לשם שינוי השנה אני פועלת לטובתי ולפי החלטות שלי, ולא לפי ההחלטות שלך, ואני יודעת שאתה רואה שדברים בסדר, ואני גם חושבת שזה בסדר, כי אני זאת שמחליטה. ובדיוק בגלל זה אני צריכה לוותר על המעט שהיה לי כאן, תודות להם.

ואתה יודע מה? אם אתה אומר שלא עשיתי שום דבר, אז איך זה שפתאום אתה לא מוכן אפילו לעזור לי? כמה באמת הם מציקים לך? איזה רעיונות טיפשיים הם שתלו לך בראש כדי שתחליט שזה מתנגש עם אחד העקרונות הכי חשובים שלך ואתה מוותר על העקרון?

לא הפואנטה.

בכל אופן, אני צריכה למצוא סיבות לחייך. כאן. סיבות שהן לא פסיכולוגיה ולא אוניברסיטה ולא פרויקטים ולא הדברים הטובים שיש לי בחיים וממלאים לי את כל שעות האחה"צ. אבל אני פשוט... אתה יודע מה הבעיה? אני פשוט לא מצליחה למצוא סיבה לחייך כאן, בדיוק כמו שלא הצלחתי למצוא בחודשים האחרונים. פה ושם יש חיוך, ואני אמשיך ככה, אבל לא לזה הכוונה.

ואתה יודע מה אני שואלת את עצמי? אם תמיד חייבים לעשות את זה. כי אני חושבת שיש מקומות שבהם פשוט אי אפשר למצוא את הדברים האלה מרוב המטענים. אני חושבת שלפעמים אתה מבלה את הזמן במקום שאתה לא רוצה להיות בו בחיים, ואין לך ברירה, אז אתה מוצא דברים טובים בשאר האנשים והדברים שבחיים שלך. כי אני לא חושבת שתמיד זה שווה את זה, ואני לא חושבת שתמיד זה אפשרי, לא כשאי אפשר לסמוך על אף אחד כאן.

הלוואי שהייתי יכולה לשאול אותך אם אני צודקת.

אן,

שהחליטה שמהיום היא הדוקטור, אז אל תופתע אם היא תחתום כאן ככה.

לא משנה איך ממשיך המכתב הזה, שלא תחשוב שאני אי פעם אפסיק לאהוב אותך או להודות לך.

כשדיברנו בתחילת השבוע חשבתי שהכל היה בסדר. חשבתי שהסתדרנו, ששנינו יודעים בדיוק מה קורה ושהכל בסדר. עדיין לא לגמרי ידעתי למה קרה מה שקרה בשנה שעברה, וגם אמרתי לך את זה, אבל אני באמת מוכנה, וגם הייתי מוכנה, לעבור הלאה, כי זה לא עד כדי כך חשוב. רק ציינתי שיכול להיות נחמד לשמוע את התשובה על השאלה הזאת באיזשהו שלב, כשיהיה לך זמן. ואתה יודע, כשנפרדנו חשבתי שהכל בסדר.

כשחזרתי מהפגישה שלי באותו הערב אמא אמרה לי שהתקשרת. לא הגבתי בשום צורה יוצאת דופן, רק אמרתי לה שאני יודעת כי אמרת לי שתדבר איתה. לא ידעתי שמה שאני עומדת לשמוע יערער את כל מה שאני חושבת עלייך.

היא סיפרה לי שאמרת שאתה מעדיף שלא להמשיך לעזור לי. מאוחר יותר היא גם סיפרה לי שאמרת שיש צוות נהדר בבית הספר, והיא אמרה שאני לא אגש אליהם, ואמרת שאני מפסידה. חשבתי לעצמי שכנראה פספסתי משהו בנוגע אלייך, כי לא חשבתי שאתה מסוג האנשים שיעזבו את העקרונות שלהם בגלל הסביבה. לא חשבתי שבגלל כל השאלות וכל הסיפורים אתה תחליט פתאום שאתה גם לא כל כך רוצה לעזור לי כשאני צריכה את זה, אם להודות באמת, ובכנות אתה בכלל לא ממש רוצה שאני אדבר איתך. לא חשבתי שאתה, שתמיד נמצא שם לעזור לכולם, שתמיד רוצה כל כך לעזור ולשנות, יגיד דבר כזה.

בהתחלה חשבתי שאולי עשיתי משהו לא בסדר ואתה שוב לוקח את זה למקום הלא נכון, אבל היא סיפרה לי שהיא שאלה אותך ואמרת לה שלא עשיתי שום דבר לא בסדר. אני קצת שואלת את עצמי אם זאת האמת, או שאתה רק אומר את זה כי חשבת שאני אאשים את עצמי על זה. אז רק שתדע- אני לא מאשימה אף אחד על זה. אני מאוכזבת ממך, כי חשבתי שאתה מישהו אחר, אבל אני לא מאשימה, בטח ובטח כשאני יודעת שלא עשיתי כלום, בין אם אתה מאשר את זה ובין אם לא.

היא גם סיפרה לי שאמרת שכל מה שעשית, היה בשביל לעוזר לי למצוא חברים בבית הספר. שראית שאני צריכה חברים, שאני בודדה, שאני במצב לא כל כך טוב, וכל מה שרצית היה לעזור בקטע הזה, וזה הכל. ואני יודעת שזה לא שחור ולבן, ואני מניחה שיש הסבר מעבר, אבל כשאתה שם את זה ככה, בצורה כל כך שחור-לבן, אין לי ברירה אלא להסיק שאו שכשאמרת לי "אנחנו קצת יותר ממורה ותלמידה וזה בסדר" (ציטוט מדויק שלך) שיקרת (סוג של מניפולציה), או שעכשיו אתה משקר לעצמך, שזה לא פחות גרוע בעיניי, כשזה מגיע ממך.

כמו שאני רואה את זה, אני חושבת שזה המשיך למשהו יותר וזה היה בסדר. זה לא היה איבוד שליטה וזה לא היה משהו שהוא לא בסדר. כי אם היית חושב אחרת, לא היית אומר לי את מה שציטטתי בפסקה הקודמת. זה היה משהו יותר מזה, אולי איזשהו רצון לדבר עם מישהו שאוהב מה שאתה אוהב ולהדריך את הילדה שרק מתחילה ללמוד פסיכולוגיה, אבל זה היה יותר מזה. כשאמרת לי "אני מניח שעוד כמה ספרים זה יהיה ברור יותר", התכוונת להיות שם כשאני אגיע לעוד כמה ספרים. ואני חושבת... אני חושבת שכשהכל יצא משליטה והגיע לאן שזה הגיע ומגיע, חשבת שאיבדת שליטה ושזה לא בסדר. אני חושבת שהסביבה לחצה עלייך לקבל את זה. אתה אומר שזאת החלטה שהיא לגמרי שלך, אבל אנחנו לא אותו הדבר: כל הזמן אמרת לי שלפעמים צריך לוותר ולהיות חלק מהסביבה. אני חושבת שבאיזשהו מקום נתת להם לשכנע אותך שזה לא היה בסדר למרות שכמו שזה היה אז, זה היה בסדר גמור.

ואני חושבת שזה נטבע כל כך עמוק בתוכך, שזה מה שאתה אומר עכשיו. שאתה שוכח את כל מה שהיה ואת כל מה שאמרת ואת כל זה שזה היה קצת יותר ממערכת יחסים של מורה-תלמידה וזה היה בסדר.

אבל אני לא יודעת. אני באמת כבר לא יודעת. בחודשים האחרונים חלק ממני מרגיש שאתה מנסה לבלבל אותי. וכמו שהצגת את זה בפניה, כמו שהצגת את זה, כרעיון שלך לחלוטין וכמשהו שהוא רק כדי לעזור אז ולא משום סיבה אחרת, אני לא יכולה שלא להסיק שאו שזאת מניפולציה שלך, או שאתה משקר לעצמך.

וכואב לי לראות את זה, כי אני מכירה אותך. וזה לא אתה.

זה לא אומר שאני לא סומכת עלייך. הפקדתי בידיים שלך את מה שהפקדתי ואני יודעת שאתה לא תחשוף את זה משום סיבה שהיא. או לפחות, בזה אני מאמינה. אבל זה כן אומר, שלפחות כרגע... אני באמת לא רוצה לראות אותך שוב.

אן.

ורק שתדע: לראות אותך היום, לדעת שהבחנת בי, ולהסתובב וללכת בלי להביט לאחור זה הדבר הכי קשה שאי פעם עשיתי.