וביופידבק זה מגניב. 

בזמן האחרון (being חודשיים בערך; יש לי הגדרה מעניינת, אני יודעת, אבל זמן זה דבר יחסי) אני שמה לב לכל מיני דברים מעניינים שקורים. כמו, לדוגמא, איך שעושה רושם שאני מתאימה למשרד בכזה דיוק שמי בכלל זוכר שאני לא פה כבר שנים. כמו לדוגמא, איך שאני אף פעם לא מתאימה למסגרות הקשיחות-מדי האלה, אז אני עוקפת את המסגרת עם אנשים שזה בדיוק הדבר האחרון שמעניין אותם. כמו, לדוגמא, איך דברים משתנים. 

היום היתה פריסה של מישהו שאני ממש מחבבת. משתחרר. מגיע לו. עשה עבודה מדהימה ועכשיו הגיע הזמן שהוא קצת יחיה את החיים שהוא רוצה לחיות. ככה זה. ולי קצת עצוב, כי הוא היה בא לשבת אצלנו הרבה (כמו כולם בערך) ואני אתגעגע לזה. כן, ככה זה. וכמו תמיד כולם נאמו בפריסה מפה ועד להודעה חדשה (כי, כן, ככה זה), ואני כהרגלי שמרתי את מה שיש לי להגיד לאחרי זה, כשאני אוכל לדבר רק איתו. וכשדיברתי איתו בסוף אמרתי לו שהפריסת דרגה שלו היתה אחת הפריסות הראשונות שהייתי בהן פה ובאתי כי, טוב, כל המשרד בא אז שיהיה. ובקיצור, הפעם באתי כי באמת אכפת לי והכל. ו-וואלה, פתאום זה נתפס לי שאני פה כל כך הרבה זמן שאני אשכרה מכירה כבר אנשים שמשתחררים. 

אז כן, זה היה רגע מוזר. 

העורך הותיק יותר שלנו חזר השבוע (נדמה לי) אחרי שבוע שלם שהוא לא היה, ורק בשבוע הזה קלטתי כמה באמת אני אוהבת את זה שהוא נמצא. ככה זה, אני מניחה. אנחנו צוות טוב. והוא שקט ובוגר יותר - מסוג האנשים שלי. אני מניחה שבגלל זה אנחנו צוות טוב. בכלל, עם איך שהבנים מתייחסים אליי אני מרגישה כאילו אני פה מאז ומתמיד. קצת... קצת כמו זאת שהשתחררה (וכולנו מאוד מתגעגעים אליה). אני לא במקום שלה ואני לא רוצה להיות - אבל אני מניחה שזה בדיוק מה שהופך את זה לכל כך מוצלח - כי לכל אחד יש את המקום שלו. אבל כן, אני קצת מרגישה כמוה לפעמים, כשהם שואלים מה דעתי. או כשמדברים על דברים שקרו לפני שהחדשות הגיעו. 

דברים קטנים שעושים אותי מאושרת. 

אני לא אוהבת את המערכת ההיררכית הזאת והמערכת הזאת לא אוהבת אותי - אבל זה לא מונע ממני לעשות מה שאני רוצה לפעמים. כמעט אף אחד לא יחשוב שזה לגיטימי שרב״ט תדבר עם סא״ל שהיא בקושי מכירה ברמת השמות הפרטיים ובכנות אמיתית, אבל היי, עושה רושם שאני מוצאת בדיוק את האנשים שחושבים שזה לגיטימי. 

אבל אולי זה כי הם מכירים אותי. (ואולי לא. כבר היו לי מקרים שלא.)

היה ממש כיף באוניברסיטה השבוע. בכלל היה כיף השבוע, אבל במיוחד באוניברסיטה. העבירו אותנו השבוע לכיתה שלמדתי בה בסמסטר ב׳ בשנה שעברה וזה היה ממש מצחיק כי אני הרי לומדת עם מישהו שלמדתי איתו אז. היה כיף גם לדבר איתו ולצחוק איתו שוב. יש אנשים שפשוט מסתדרים, אה? אבל יש בינינו כל כך הרבה משותף שגם זה לא כזה מפתיע. 

ובכל זאת, היה מצחיק כשהמנחה שלי לא ידעה להסביר משהו והוא ואני הסברנו פחות או יותר ביחד כי מד״א. 

*היא מנחה מצוינת אבל אין לה שמץ של מושג בביולוגיה בסיסית. היא אולי יודעת על נוירונים ועל המוח, אבל מעבר לזה היא באמת אומרת שטויות. ואז היא לא מבינה למה הסטודנטים (שבניגוד אליי לרובם אין רקע בביולוגיה, פיזיקה וכימיה של תיכון) שואלים שאלות מוזרות. נו, מילא. 

אבל נחמד לי. ביום שלישי בכיתי, בצורה לא מוסברת, למרות שהייתי אמורה להיות מחויכת מפה ועד להודעה חדשה (הגיעה כות״לת חדשה וצעירה ואני חונכת אותה כי אני עד כדי כך מגניבה!). ביומיים האחרונים עבדתי איתה לא מעט - הסברתי לה מלא עניינים של קוד אצלנו, כי, אין מה לעשות, הנרקסיסטית לא יודעת לתכנת. והיא סתומה. אבל זה כבר סיפור אחר. 

אבל באמת שאני נהנית איתה. עשיתי איתה את כל הטופסולוגיה ועזרתי לה בכל מיני דברים שאני זוכרת שנורא בלבלו אותי והפחידו אותי בהתחלה. זה גם היה מצחיק, כי פתאום אני מכירה את כל האנשים שצריך לעבור אצלם וכמובן שאני כבר עוצרת לדבר איתם... כן, אני מניחה שאני די מרגישה בבית. לפחות כשגורם עוין מספר אחד (או המפקדת שלי, כפי שהיא ידועה) לא נמצא. 

אבל היי, למי אכפת כי עוד שבועיים לונדון ואחרי זה א׳ תבוא לבקר ואני אהיה עוד יותר שמחה.

כשיצאתי היום מבסמ"ח חשבתי לעצמי כמה הכל השתנה.

זה הרגיש כל כך מוזר לראות את החניכות החדשות מסיימות את הקורס. נכנסתי לאולם והוא נראה כמעט בדיוק אותו הדבר, כמו ביום שאנחנו סיימנו לפני קצת יותר מתשעה חודשים שמרגישים כמו יומיים. הייתי בחד"ס והדהים אותי כמה באזז יש מאחורה, כשלא ראינו שום דבר כשעוד היינו חניכות. איפה הגלח"צ ואיך לסדר את השיער ודברים שבכלל לא ראינו כשזה היה הטקס שלנו. But then again, אני מניחה שלא היינו אמורות לראות אותם.

וזה היה מטורף. כשנכנסנו לשם והתחיל הטקס הייתי בטוחה שעוד רגע יקראו לי. כשדיברתי עם א' והיא ביקשה שאני לא אהיה שלילית לגבי המקום כלפי הכות"לת שתגיע אלינו אמרתי לה שאלמלא השרוך שלי הייתי בטוחה שזה הטקס שלי. וזה היה שונה - אני הייתי במקום הלא נכון, וחצי מהסגל שלי לא היה שם (לא כסגל, לפחות) - אבל עדיין, זה היה כל כך דומה שזה מפחיד. חצי מהטקס נגעתי בשרוך כדי לוודא שבאמת כבר קיבלתי אותו ואני לא אמורה לשבת עם החניכות מקדימה.

וכאילו... אני חושבת על כל מה שרציתי להגיד לא' ובתוך כל הבלגן לא יצא לי להגיד - על כמה שאני יודעת שאולי לפעמים לא רואים את זה, אבל אני רגועה כי אני יודעת שהיא שם, ואין כמעט אנשים שאני סומכת עליהם בצורה שאני סומכת עליה מבחינה מקצועית, ושאני מרגישה בטוחה כשאני יודעת שהיא שם, משגיחה על כולנו, ו... והכל. וכאילו, עכשיו חשבתי על זה קצת ופתאום קלטתי שאין מה לעשות, אני עדיין מרגישה אשמה קצת על השיפוט הסופר מהיר שלי כלפיה בקורס, כי בחיי שלא יכולתי לטעות יותר. ואם מישהו היה אומר לי אז שאני ארגיש כל כך רגועה כשאני יודעת שהיא שם הייתי אומרת שהוא מטורף.

אבל זה נכון.

והיא מצליחה לתת לי מוטיבציה ברמות מפחידות כמעט. אבל אני מניחה שככה זה כשמעריכים מישהו וסומכים עליו ככה.

והיא כל כך משמעותית שאני באמת פונה אליה לא מעט בעניינים האלה, ולי זה משמעותי אבל לפעמים אני שוכחת שלא תמיד רואים את זה מבחוץ. לא משנה כמה זמן זה מלווה אותי.

והכל כל כך שונה וזה פשוט כל כך מוזר. מוזר מוזר מוזר מוזר מוזר.

החיים תמיד ממשיכים?

לא הייתי כל כך מאושרת כבר שנים. או שלפחות ככה זה מרגיש. אבל האמת? שום דבר מזה לא משנה - כי היום מתחיל הסמסטר, ואני חוזרת לקמפוס שלי ולתואר שלי וללימודים שלי. 

וזה כל כך הבית. זה מצחיק, כי בפעם הראשונה שהגעתי לקמפוס ברמת אביב הוא נראה לי גדול ומפחיד כזה, מאוד שונה מהקמפוס הקטן שלי שלמדתי בו עד אז (לא שזה היה הרבה - זה היה בסך הכל הסמסטר השני שלי...). לא כל כך אהבתי אותו. גם הייתי נורא מאוכזבת מהשיעור הראשון של קוגניטיבית אז בכלל לא אהבתי את המקום. ובכל זאת, לנסוע לשם עכשיו עושה אותי מחויכת ברמות מפחידות. אני מניחה שעם הזמן והחוויות הנהדרות שצברתי שם - קוגניטיבית ואישיות, שניים מהקורסים הכי מדהימים שעשיתי - זה נהיה הבית.

וזה לא כל כך מפתיע. פגשתי שם כל כך הרבה אנשים נהדרים. למדתי, הגעתי לתובנות, התלהבתי... חוויתי לימודים אמיתיים. כאלה במקום שעושה לי טוב עם אנשים בוגרים מספיק שבחרו ללמוד את זה ולהיות שם וחומר שאני אוהבת ובאמת רוצה לדעת. זה אמנם תמיד כואב, כל פעם מחדש, לרדת מהאוטובוס ליד הקמפוס של רפואה, אבל עצם ההימצאות באוניברסיטת תל אביב, שאני כנראה מכירה יותר טוב מאשר את העיר שלי, עושה לי טוב. בכל זאת המקום הזה מלווה אותי עוד מאז היסודי. 

אבל האוניברסיטה! ופיזיולוגית! ואני אפגוש ידיד שלא פגשתי מאז סוף הסמסטר הקודם. כן, ימי רביעי הולכים להיות מדהימים בסמסטר הזה :)

והיי, מי שזה לא מוצא חן בעיניו - בצבא or otherwise - מוזמן לקפוץ לי. 

Who says you can't go home?

Theres only one place they call me one of their own

Just an old town boy, on a rollin stone

Who says you can't go home?

Who says you can't go back?

Been all around the world and as a matter of fact

Theres only one place left I wanna go

Who says you can't go home?

אתה חושב שיהיה איזשהו מקום שאני ארגיש בו בבית?

כשנסעתי הביתה היום הבנתי כמה אני שונאת את מה שקורה כרגע במקום שבו אני נמצאת. אני לא אוהבת להיות שם בימים האחרונים כי זה כבר לא מרגיש כמו הבית שזה היה עד עכשיו. זה כבר לא מרגיש כאילו אני מוקפת באנשים בוגרים ומגובשים שאני נהנית לדבר איתם... כנראה כי זה כבר לא כל כך נכון. ובגלל זה החדשה כל כך משגעת אותי.

כשאני הגעתי לפה הדברים היו אחרים. היו שני אנשים שבינתיים כבר השתחררו. ובצורה לא כל כך מפתיעה אבל קצת מציקה, הם היו האנשים שהכי התחברתי אליהם. ויש עוד מישהו, אבל לפעמים זה מרגיש כאילו אנחנו כל כך לא משמעותיים יותר שזה בכלל לא משנה. כי אתה יודע איך זה, מגיעים אנשים צעירים וילדותיים והכל, כי הם צריכים לגדול ולהתבגר בעצמם, ולאט לאט אתה מגלה שכל האנשים שחיבבת כבר הלכו.

ואני שונאת את זה.

אני שונאת את זה כי זה גורם לי להרגיש כל כך בודדה כרגע. אני חושבת שזה היה המקום הראשון שבאמת הרגשתי בו טוב עם בני הגיל שלי מאז היסודי, וזה... אתה יודע, זה משמעותי. חשבתי על כמה שאני כבר לא עם בני הגיל שלי בכלל, בין האוניברסיטה לפרויקט הסודי שלי לכל זה, על כמה שאני בורחת מהילדותיות שאני לא אוהבת וכמה שאני מנסה למצוא לי אנשים שאני מחבבת בגילאים בוגרים יותר (וכן, גם על כמה שאמרת שצה"ל יעשה לי טוב כי אני אתמודד עם אנשים בוגרים יותר, כמו שאני אוהבת), וזה מרגיש... רע. כי זה היה כיף להיות מסוגלת ליהנות מהדברים האלה עם אנשים בגילי. וזאת הרי היתה כל המטרה.

אבל עכשיו הם הלכו ואני כבר לא בטוחה מה הפואנטה.

אם בכלל יש כזאת.

כי איזה פואנטה כבר יכולה להיות? אני כל הזמן חושבת לעצמי שאתה מצאת בסוף את המקום הזה שאתה מרגיש בו בבית - אבל כמה זמן זה לקח? כמה מאמצים ושינויים ועבודה וניסיונות? שנינו הרי יודעים כמה זה קשה וכמה זה כואב כל פעם שזה לא מצליח. אז איזה מין פואנטה כבר יכולה להיות לזה?

אולי אני פשוט עייפה. אולי אני פשוט מתגעגעת לבסמ"ח ולבנות. אולי אני פשוט צריכה לנסות לצאת מפה ולברוח לחו"ל כדי לחזור ולמצוא בית כמוך. אולי אני פשוט עייפה מלהרגיש שאני מנותקת מהמקומות והאנשים שאני באמת אוהבת. אולי אני פשוט מתגעגעת לזה שהיה לי כיף ללכת למקום הזה כל יום, למרות הצבא ולמרות המפקדת ולמרות הכל.

הלוואי שהייתי יוצאת להדרכה. זה היה עושה אותי כל כך מאושרת. לפחות שם יש אנשים שאני מחבבת.

אם כי לך תדע מה יהיה שם שנה הבאה.

ככה זה יהיה לנצח, או שבאיזשהו שלב זה מפסיק להרגיש כמו בריחה מכל הילדים האלה שמציפים כל מקום באיזשהו שלב, כשאתה כבר נהיה ותיק מספיק בשביל שרוב מי שהכרת כבר לא יהיה שם?

אולי אני צריכה לצאת למסע כמו סידהארתא. לפעמים נראה לי ששנינו צריכים את זה.

אוף. אני שונאת את הפסימיות של המכתב הזה אבל אני כל כך עייפה שכבר לא אכפת לי. אני מתגעגעת לשני המקומות האלה שאהבתי. אני מתגעגעת לזה שטוב לי במקום שבו אני נמצאת.

אני מתגעגעת אלייך.

אבל זה כבר סיפור אחר וזה לחלוטין לא מה שמציק לי כרגע.

כרגיל,

אני.