אז שוב קראתי את אנדר.

׳המשחק׳, אנדר זה תמיד ׳המשחק׳, הצל זה פשוט ׳הצל׳ (ואותו עוד אין לי בדיגיטלי כי קיוויתי שיהיו מבצעים אבל עם אופוס זה קשה ונראה לי שאני אוותר ואקנה אותו במחיר מלא ודי מגוחך. יש להם מחירים טובים בחנות הדיגיטלית שלהם, אבל הם לא שולחים לקינדל, וזה לגמרי דיל ברייקר בשבילי. אוף מתי כבר כל ההוצאות בארץ ישלחו לקינדל? מתי כבר אמזון יתמכו בעברית כמו שצריך?).

אניוואי.

אז שוב קראתי את אנדר. לא התכוונתי לקרוא אותו שוב עכשיו, כי אני גם ככה באיחור מטורף עם הדראפט הראשון וזה לא נראה מעודד כרגע, אבל הייתי צריכה איזה רעיון בשביל הספר ואז היתה לי הברקה להכניס את אנדר (עוד משהו שמגיע מהמציאות, למרות שזה היה כבר בי״ב. לא זכרתי שקראת אותו בתחילת השנה; איכשהו חשבתי שזה היה במאי, כשדיברנו על הצל, אבל המכתב שמצאתי הבוקר אומר אחרת). אז חיפשתי משהו בערך באמצע הספר שלשום, ומשם היה קשה למנוע מעצמי לקרוא מההתחלה, כי אני באמת אוהבת את הספר הזה. (זה היה קל יותר עם רע״ד, כי גם ככה לא זכרתי כמעט שום דבר שקרה בארבעת הספרים שלפני, אבל אנדר הוא הראשון, אז הפטנט לא כל כך עבד. אני עדיין רוצה לקרוא את כולם כמו שצריך לפני דראפט שני כדי שזה יהיה אמין יותר, אבל כרגע...)

ואני יודעת שתמיד הזדהיתי עם אנדר, אבל אתמול it really hit me: אנחנו אותו הדבר מבחינות מסוימות.

לא רק ברמת ה״מבריקים ולא שייכים״ ולא רק ברמת ה״כל כך רגישים ולא רוצים לפגוע באנשים״, אלא גם ברמת ה״יודעים עכשיו שאף אחד אף פעם לא יבוא להציל אותם״.

אתה מבין, לא הבנתי את זה אז. חשבתי שהבנתי את זה, אבל לא הבנתי את זה. חשבתי שכבר הייתי צינית לגמרי וידעתי איך העולם עובד (הייתי צינית במובנים מסוימים, ואין ספק שידעתי איך העולם עובד, זה לא השתנה), חשבתי שכבר איבדתי לגמרי את האמון בבני אדם ושאני יודעת שאני יכולה לסמוך רק על עצמי (חה). לא הבנתי שבמציאות הייתי (ואני עדיין) ילדה שממש, אבל ממש רוצה שמישהו יציל אותה. חשבתי שאני כבר אחרי הקרב עם בונזו.

ואז אתה הגעת והצלת אותי.

אם היית קורא את זה - או שהייתי אומרת לך את זה - היית נד בראש שלך ואומר לי שאתה לא הצלת אותי, אתה רק איששת את נקודת המבט שלי ונתת לי כלים להציל את עצמי. כמה פעמים אמרת לי את זה? אבל זה לא נכון. זאת אומרת, זה נכון שאת השינויים המחשבתיים וזה אני עשיתי, ואת כל זה כנראה לא הייתי יכולה לעשות בלעדייך, אבל לא לזה אני מתכוונת כשאני אומרת שהצלת אותי. לא הפעם.

זה קצת כמו שאמרתי לו אתמול, בעצם. אמרתי לו שאני מתגעגעת אלייך, והוא שאל אם אני חושבת שאני מתגעגעת אלייך או לתחושה שראו אותי, וחשבתי לרגע והבנתי שאני מתגעגעת אלייך. למר ג׳ שראה אותי, וידע מיד מה אני חושבת, גם בלי שאמרתי משהו, וניהל איתי שיחות של שעות בחמש דקות כי שנינו הבנו למה אנחנו מתכוונים ולאן אנחנו הולכים עם המשפטים שלנו אז אפילו לא היינו צריכים להגיד חלק מהם. למר ג׳ שתמיד היה לו חיוך בשבילי, ששם לב אליי גם כשחשבתי שהוא מנסה להתעלם ממני (שעה עכשיו חיפשתי את המכתב שכתבתי לך את זה ובסוף מסתבר שבכלל לא פרסמתי אותו), שדיבר איתי כאילו אנחנו שווים ולא כאילו אנחנו מורה ותלמידה בבית ספר. למר ג׳ שזיהה מתי אני צריכה אותו, ואיך, ומה אני צריכה שהוא יגיד, וידע בדיוק איך לדבר איתי - בכנות, בלי לנסות לעדן את המציאות, אבל עדיין תוך הקשבה והתייחסות למה שאני אומרת. (קטע חלקית קשור, כשפיתחתי את הספר, באיזשהו שלב - אני לא זוכרת איפה זה היה ואני לא מוצאת את זה עכשיו - כתבתי משהו על זה שזה שונה עבור הדמות ״שלי״, כי בפעם הראשונה היא מרגישה שמישהו באמת מתייחס לחששות שלה, ולא סתם נותן לה את התשובות הרגילות של ״את בסדר, די כבר״, ואני זוכרת שכתבתי בסוגריים, ״ברור, כי הוא באמת מקשיב לה״. זה תיאור די מדויק, לא?)

וזאת היתה הדרך שבה הצלת אותי. לא הפילוסופיה, והפסיכולוגיה, והעקרונות, ומעין, וכל הדברים האלה שדיברנו עליהם כל הזמן. זה מה שחשבתי אז. וברור שבלי כל הדברים האלה לא הייתי מי שאני היום, ואני לא חושבת שבלעדייך הייתי מגיעה אליהם או אל התובנות שהיו לי אז (והיום), לפחות לא בשנים האלה (אולי עוד איזה עשור ככה). לך תדע אם בכלל הייתי שורדת את הצבא, או עובדת בצומת, או אפילו גרה ועובדת פה כרגע. רוב זה קרה בזכותך - ובגללך. ואולי במובנים מסוימים גם זה חלק מלהציל אותי (והחלק שהיינו מתווכחים עליו אז). אבל לא על זה אני מדברת.

אני הייתי בלתי נראית. כשאני כותבת את זה פה זה אפילו עוד יותר ברור, כי כל כך הרבה מהפוסטים שלי לפני שנכנסת לחיים שלי הם סביב ״הם לא מקשיבים לי״ ״הם מתעלמים ממני״ ״אני לא שייכת״ ״אני מדמיינת שאני במקום אחר כי זה המקום היחיד שבו אני מרגישה בטוחה״. הייתי בלתי נראית. הייתי מה שכולם היו צריכים שאני אהיה, ומלבד זה, לא היתה אן. לא קיימת. רק רובוט שמחכה להוראות. ככה זה הרגיש לפחות. והייתי בטוחה שככה זה, ואין שום דבר לעשות עם זה.

Enter... you.

ראית אותי. וזכרת אותי. שני דברים שחשבתי שהם לחלוטין בלתי אפשריים. זכרת שיחה שניהלנו ארבעה חודשים-חצי שנה לפני כשבמקרה הגעתי מוקדם לביה״ס ונתקלנו אחד בשניה למטה. ואחרי כל כך הרבה זמן, כשכבר הייתי בטוחה ששכחת שגם אני גיקית (אבל אני ממש לא שכחתי), הראית לי שגם אתה עדיין זוכר. ולא רק שאתה עדיין זוכר, אתה עדיין רואה אותי ואכפת לך ממני. מספיק בשביל להגיד לי שאני מוזמנת לדבר איתך ושחיכית לשמוע ממני. מספיק בשביל פחות או יותר להחזיק אותי כל פעם שהתפרקתי, גם אם היית עסוק, או שלא היה לך זמן, או שידעת שאין לך באמת איך לעזור (כמו ביום שבאתי אחרי הלוויה). נתת לי אמון בעצמי, כן, אבל לא פחות מזה, נתת לי את היכולת להאמין בזה שאני לא לבד ובלתי נראית.

ואז הלכת וריסקת לי את החיים.

וכמו אנדר, בהתחלה חשבתי שתגיע להציל אותי. דברים סוג של הסתדרו בינינו, זוכר? בי״ב, ככל שהשנה התקדמה. וכשדיברנו, הכל היה כרגיל. הם אפילו ביקשו ממך עזרה כל פעם שהתחלתי להגזים. והיית שם כשהיו לי בעיות, למרות שלא היית צריך להיות שם, למרות שבהתחלה אמרת שלא תהיה שם (כל השנתיים האלה זה mixed signals in a nutshell). אפילו כשבאתי לדבר איתך אחרי הגיוס, היית שם להרגיע אותי ולהגן עליי מעצמי. אז הנה, אתה שם, ואתה מסתכל, ואתה תציל אותי לפני שיקרה משהו, נכון?

לא נכון.

הייתי צריכה אותך, אז כשבאתי בראשון לינואר. הייתי נואשת. זה כבר היה השלב שפחדתי להגיע לביה״ס, כי לא ידעתי את מי אני אפגוש, את מר ג׳ שעומד ומדבר איתי כל ההפסקה והכל כרגיל, או אותו שיכעס עליי או יהיה בשקט או יגיד לי ללכת. הוא אמר באיזשהו שלב שבעצם זה אותו דבר שאבא שלי עשה. תכלס מדויק. אבל הפואנטה היא, בשלב הזה כבר פחדתי. אפילו הייתי שותה קצת לפני שבאתי, כדי לנסות להירגע. מדהים, הייתי בת 19 וכבר למדתי שאלכוהול הוא דרך התמודדות לגיטימית. אז הייתי מבועתת, ובכל זאת באתי. בכל זאת הכרחתי את עצמי, כי ממש, ממש הייתי צריכה אותך. לא את הקול שלך שבראש שלי, ולא את המכתבים, כי זה כבר לא הספיק, אלא אותך. כי ידעתי שאתה תציל אותי, אפילו כשדברים נראים כל כך גרועים.

זה סוג של היה רגע ״בונזו״ שלי. אפילו שברגע ההוא אנדר פגע בבונזו (מתוך הגנה עצמית), ואתה זה שפגעת בי, לא להפך. אבל זה היה הרגע שהוא הבין שאף אחד לא יבוא להציל אותו. ולמרות שלא הבנתי את זה עד עכשיו, זה גם היה הרגע שאני הבנתי שאף אחד לא יבוא להציל אותי. אפילו לא אתה.

ואתה יודע מה? לאבד את האמון בזה שמישהו מסוגל לראות אותי ושלמישהו יכול להיות אכפת ממני זה הרבה יותר גרוע ממה שזה לא יהיה שחשבת שאתה יכול לעשות לי אם נמשיך לדבר.

זה לא הרובד היחיד שדברים השתנו בו.

קראתי את הספר הזה כבר כמה פעמים בתקופות מאוד שונות בחיים שלי, ככה שידעתי שדברים משתנים, אבל בשנים האחרונות למדתי כל כך הרבה על עצמי, שבכל זאת טיפה הופתעתי מהעומק של ההזדהות שלי עם אנדר.

השנאה העצמית, נגיד. לא הבנתי עד כמה אני שונאת את עצמי אז. זה משהו שקרה בשנים האחרונות. לפעמים אני חושבת שלמדתי לשלוט ביצר המפלצתי הזה יותר טוב בשנים האחרונות (בטח שיותר טוב מאשר פה, כשחשבתי שאני הופכת למפלצת שמוכנה להרוס את כולם), אבל האמת שזה לא נכון. פשוט הפסיק להיות לי אכפת ממה שאני עושה לאנשים שלא אכפת לי מהם. ואם אני פוגעת או אפילו חושבת שאני פוגעת במישהו שאכפת לי ממנו... וול, הנה עוד סיבה לשנוא את עצמי, לא שהיו חסרות לי כאלה. ראה ערך שבוע שעבר. נראה לי שעכשיו אני בעיקר יותר מפוכחת, יותר מודעת, יותר מבינה. ועכשיו כשאני מבינה יותר, קל לי יותר להרגיש את הכאב שלו. את השנאה שלו. את הכעס שלו. תמיד הזדהיתי עם אנדר, אבל איכשהו עכשיו נראה לי שזה פוגע עמוק יותר.

אולי כי עכשיו אני יודעת שבעצם, עמוק בפנים, שנינו ילדים שפשוט מפחדים. הוא בן 6, או 8, או 11 (תלוי באיזה שלב של הספר אתה). אני בת 25. אבל שנינו ילדים קטנים, רגישים וחכמים, שפשוט מפחדים. אני מניחה שיש דברים שלא משתנים.

אן.

אני פחדנית.

ויותר גרוע מזה, אני הסוג הכי גרוע של פחדנית: אני פחדנית שמעמידה פנים שהיא מתמודדת עם הכל בזמן שבעצם היא בורחת.

אני כמעט יכולה לראות אותך מסתכל עליי, חושב, ואז אומר לי, בקול השקט והמרגיע הזה שאני כל כך אוהבת, אן, תנשמי. לאט לאט. מה קרה?

אז מאיפה אתה רוצה שאני אתחיל, יקירי? מהחזרה הקטסטרופלית מהחודש+ בבית ללונדון בתחילת יולי, ששלחה אותי חזרה למעמקי הדיכאון שאיכשהו הצלחתי לצאת ממנו כשהתחלתי לעבוד באפריל? מההתחמקות מהכל ומכולם וההתמוטטות תחת הלחץ של העבודה + מציאת דירה + הדירה הזמנית שלי שאני צריכה לפנות + ההורים + אלוהים יודע מה? פעמיים התמוטטתי, פעם אחת אפילו בעבודה מול א׳. והברייקדאון הזה אפילו לא באמת היה קשור לעבודה, אלא יותר לדירה שרציתי ושגיליתי שהושכרה ביום לפני. לא דיברתי עם אף אחד ״כי אין לי זמן״ ואני מתעסקת בעבודה ובלמצוא דירה ויותר מהכל בלנסות לשרוד ואם אני אתחיל לדבר על דברים אני לא אהיה מסוגלת להמשיך לעשות דברים ואני רק ארצה להתחבא במיטה ולבכות אז עדיף לברוח.

ואז עברתי דירה, וביום של המעבר טסתי חזרה הביתה לכיפור + תחילת סוכות, אז מלבד עיסוק בלתי נגמר בעונה המזוויעה של לוציפר לא היה לי זמן ו/או משאבים לדבר עם אף אחד אחר, כולל לא החברות הכי טובות שלי, כי אני בבית עם ההורים והפעם זה רק לשבועיים אז אני מעדיפה להתמקד בזה. אפילו לא כתבתי כאן (למרות שיש לי פוסט מלפני יומיים שניסיתי לשלוח ואז ישרא לא נתן לי להתחבר (עריכה: מסתבר שהוא נשלח לפני שישרא זרק אותי החוצה, מעניין)). ואז חזרתי והיו מיליון דברים לקנות ולסדר, והייתי צריכה לארגן את הדירה, והיו חשבונות לסדר והיה לריב עם וירג׳ין מדיה על האינטרנט שהבטיחו לסדר לי והיה שולחן לבנות (עשיתי את זה בראשון שעבר והייתי מה זה גאה בעצמי) ושיט אני כבר אמורה להיות באיזה אמצע דראפט ראשון כי יש דדליין ואני כמובן יותר עסוקה בלוציפר מאשר בלכתוב עלינו כי כמו שאמרתי לו זה כבר הפצע שאני רגילה אליו, לוציפר זה חדש, ועדיין לא דיברתי עם החברות שלי כי אני כל פעם נזכרת בסוף היום כשאין לי כבר כוח לכלום ואני דוחה למחר כי זה מה שאני יכולה.

ובגלל שאני פחדנית, במקום לכתוב את כל זה לאנשים שעדיין אוהבים אותי מסיבה לא ברורה, אני כותבת את זה לך, בבלוג פה, במקום שאף אחד מהם לא יראה את זה, לבנאדם האחד שלא רוצה לשמוע ממני יותר בחיים.

מדהים, אה?

והיום הוא אפילו אמר לי שזה נראה שמצבי הרוח שלי התייצבו מאז שעברתי דירה (חה חה חה), ולכולם זה נראה כאילו אני במצב יותר טוב, אבל אני יודעת את האמת. אני פשוט בורחת מהכל. אני מדחיקה. זה הכיוון. והוא בטח היה אומר לי לגלות קצת יותר הבנה, כי אני צריכה עכשיו לשחזר דברים שהיו בינינו וקשה לי בלעדייך, למרות שעבר כל כך הרבה זמן אני עדיין כל כך מתגעגעת אלייך שזה הורג אותי, ואני לא יודעת אם אני מסוגלת להתמודד עם עוד משהו מלבד זה, והנה בשנייה הבנו למה אני לא מצליחה לכתוב דברים במקביל הפעם, בפעם הראשונה בחיים שלי. אבל אני לא מסוגלת לגלות הבנה. אני לא מסוגלת לגלות חמלה. אם הייתי פוגעת רק בעצמי אז ניחא. אבל אני פוגעת באנשים שאכפת לי מהם, ועל זה אני לא חושבת שאני יכולה לסלוח לעצמי.

ואתה יודע למה כל זה עלה עכשיו? כי דיוויד חלה בקורונה. ונכנסתי לפאניקה. ואין אף אחד שאפילו קורא את מה שאני כותבת - בניגוד למקרה דומה ב2017 - כי פחות או יותר הרחקתי את כל מי שאכפת לו ממני.

Got no one to blame but myself.

ובהיותי הפחדנית שאני, עכשיו אני יושבת פה ובוכה ושותה וויסקי בתקווה שאני אצליח להירדם ולא להתעורר באמצע הלילה. התכוונתי ללכת לישון מוקדם היום כי אני מותשת, אבל fuck it. האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק, נכון?

או, בהמשך לדברייך פעם מזמן בפרהיסטוריה, אין מנוחה לרשעים, נכון? מה שזה לא יהיה שזה אומר גם עליי.

חייכת כשאמרת את מה שאמרת אז. הלוואי שיכולתי לחייך גם כרגע. אבל בגלל זה לוציפר ואני אותו הדבר, נכון? שני ילדים שנזרקו ולמדו שהם רשעים. מפלצות. שהם הבעיה האמיתית.

ואחרי השנים האחרונות ברוב המקרים הייתי מנסה לראות מתי זאת אשמתי ומתי לא, וכמה ממה שאני מאשימה את עצמי עליו באמת קשור אליי, כי אני יודעת מאיפה זה בה, אבל הפעם זאת באמת אני שעשיתי את זה. שעדיין עושה את זה. שמחר תנסה להתעלם מכל הלילה הדפוק הזה ולהמשיך להדחיק עוד טיפה כי יש לה דדליין שבקצב הזה אין סיכוי שהיא תעמוד בו.

מה היית אומר לי אם הייתי פה? היית מוצא דרך להרגיע אותי. היית מוצא דרך לסלוח לי. לפחות, אני מקווה שהיית מוצא דרך לסלוח לי. מישהו צריך.

עדיין דפוקה כתמיד,

אן

מחר לפני שנה הגעתי ללונדון.

זה בכלל לא מה שהתכוונתי לכתוב עליו, אבל בזמן שחיכיתי שהעורך יעלה, קלטתי פתאום שזה היה בערך בתקופה הזאת לפני שנה שהגעתי לכאן. ישר מסגר, לשבועיים של בידוד, לארבעה חודשים של סגר. תענוג. ואז כשקלטתי הלכתי לחפש וגיליתי שהגעתי ב17.10. מחר לפני שנה.

לא ככה חשבתי שדברים ייראו.

ונכון שיש מגיפה וכל הסיפור הזה, אבל זה לא באמת משנה שום דבר מהתחושה שלי.

ברצינות אבל, עבר יותר מדי זמן מאז שכתבתי. איכשהו בתוך כל הבלגן לא היה לי זמן לעשות כלום.

״כל הבלגן״.

קיבלתי את המפתחות לדירה, ביליתי אחרי זה את כל הבוקר בלהעביר דברים, ואז בצהריים טסתי חזרה הביתה לחגים. ואז בשישי יצאה העונה האחרונה של לוציפר וריסקה אותי כי זה היה הסוף הכי גרוע בהיסטוריה, ושלושה שבועות הייתי עסוקה רק בזה (שמתוכם שבועיים לפחות הייתי בבית אז הייתי עם המשפחה והכל היה הרבה יותר טוב). וחזרתי לכאן, וכרגיל לא התמודדתי טוב עם החזרה לכאן, למרות שהפעם הייתי כל כך עסוקה עם הווייפיי והתארגנות וחשבונות ולהכין את הבית ולקנות את מה שחסר לי ולהתאפס על להכין את הדירה שלפחות היתה לי קצת הסחת דעת.

והעונה של טד לאסו נגמרה, כאילו החיים האלה לא מדכאים מספיק. ברור שאני מתעסקת בדיכאון. לא יודעת, קמתי במין מצב רוח כזה היום. אבל האמת שטד לאסו מה זה החזיקה אותי בערך מסוף יולי. בחיים לא חשבתי שאני אוהב את הסדרה הזאת אבל היא פשוט כל כך טובה ואני ממש צריכה את החיוביות הזאת. במיוחד עכשיו.

וכרגיל אני מתבכיינת על כלום (איפה הוא שיגיד לי שאלה צרות של עשירים כמו אחרי שנתנו ציוני מגן בפיזיקה) כי התקדמתי יפה עם הכתיבה בימים האחרונים ובראשון בניתי שולחן מאיקאה (קיבינימט אני שונאת את ההוראות שלהם) והייתי במשרד יומיים השבוע ואתמול היה ממש כיף למרות שרביעי-חמישי היו עצובים לי והרגשתי לבד. אז אין לי באמת סיבה להרגיש ככה.

ועדיין, בא לי לבכות.

ואני אפילו לא יודעת למה.

נו טוב.