תגידו מה שתגידו, לפחות גמרתי את זה מתישהו השנה.

לימודי-חברתי-אישי כרגיל פעם רביעית ברציפות? יאללה.

לימודי-

לא הרבה קרה. למרות שאני תמיד אומרת את זה, ככה ש...

כיתה י' היתה נוראית. הפוסט-סיכום-שנה האחרון היה קצת אחרי שהתחלתי את כיתה י', ככה שלא יצא לי להתרשם הרבה מהמקום והאנשים מעבר ל"הם טיפשים ומשעמם לי". כעיקרון בגלל שאני כותבת את רוב הפוסט הזה מתוך כיתה י"א, אני כבר מבינה איפה טעיתי, מה עשיתי לא נכון ו, מה לעשות, איפה צדקתי.

ב"איפה צדקתי" אפשר להכניס את העובדה שהם ילדותיים ו, כן, מה לעשות, גם טיפשים ביחד אליי. לא בקטע של התרברבות - באף אחד מהסעיפים - פשוט עובדות. אנשים שאני מדברת איתם שלא ידעו בת כמה אני הניחו שאני בסוף שנות העשרה (19 כזה) או בתחילת שנות העשרים. לפרופורציות- מדובר באנשים בגילאים שונים, מאמצע שנות העשרים עד שנות הארבעים ויותר. לא הפואנטה. בכל מקרה, כן- אין לי ממש שפה משותפת איתם. הם טינייג'רים רגילים, אין מה לעשות. ואין שם אף אחד חכם כמוני, אז בכלל אין סיכוי לשיחה.

אבל - ופה בא האבל הגדול - הם נחמדים. והם בסדר. נכון שהם לא ממש שמים לב אליי, אבל זה בסדר. אני לא עושה שום דבר בשביל שישימו לב אליי, אני דוחה את כולם (עדיין לא לגמרי הבנתי למה, אבל אני אגיע לזה)... זה לא מפתיע. ואני אתן לחבר'ה של רפואה את הקרדיט שמגיע להם- הם אחלה אנשים, ושיעורי רפואה היו כנראה השיעורים הכי כיפיים שהיו לי. ההחלטה לעבור לשם - גם אם לא לימודית - היתה נכונה.

אין לי הרבה מה לספר לימודית. מלבד מתמטיקה, הכל בסדר. מתמטיקה כנראה יש לי בעיה של לחץ, כי המשכתי ליפול שוב ושוב על שטויות, והמורה שלי מכסח. אין מה להגיד... זה כואב. לדעת שיש לי בעיה במקצוע שאני כנראה כמעט הכי אוהבת... ועוד לא בעיה של הבנה... זה מתסכל. זה מייאש. זה מעצבן. וזה כואב. לדעת שאני מסוגלת ליותר ולא להבין למה לעזאזל אני לא מצליחה, זה מתסכל. אני לא מסוגלת אפילו להסביר כמה.

שאר המקצועות היו בסדר. כרגיל, לא למדתי לכלום (מלבד רפואה!), וכרגיל, הייתי על 80+... בקיצור, ישבתי בבית רוב היום ולא עשיתי כלום. כשאני אומרת שמתתי משעמום אני לא מגזימה. באזרחות עמדתי על 100 (אפילו המורה שלי אמר את זה *מסמיקה*), במתמטיקה הייתי במצב בעייתי, ברפואה תמיד הייתי 90+, והשאר די היו רגילים. מינינג- 80-90, פחות או יותר.

החגים היו רגועים לגמרי. חנוכה, רצף של מחלות, פורים (גיליתי שהמורה שלי לאזרחות אחראי אבטחה...), פסח (חופש! ותגבורים. איכס. לא משנה שבסוף ביטלו לנו את כולם ולא הגעתי בכלל לביצפר בפסח P:)... בגרויות.

הייתי בהיסטריה.

לא פלא שהייתי בהיסטריה. המתכונת הראשונה שלי היתה בהיסטוריה, כלומר, לשנן שלושים עמודים ולקוות שלא יהיו יותר מדי שאלות קשות. כעקרון אין לי בעיה עם לשנן - אני לא לומדת, אבל אני יודעת ללמוד, וזה מה שחשוב - אבל זה נראה לי מטורף. משימה בלתי אפשרית ממש. במיוחד לאור הציונים שלי במהלך השנה (אם כי חשוב לי להזכיר שבמהלך השנה לא למדתי בכלל למבחנים. מינינג... זה הגיע לי).

בקיצור, למדתי טוב לרפואה, היסטוריה ולשון, ושלושתן הלכו בסדר. את הציונים קיבלנו בתחילת י"א- 91 ברפואה (כש-91 זה גם ציון ההגשה וגם הציון בבגרות... מטורף?), 88 בהיסטוריה (90 בבגרות עצמה!!!) ו-84 בלשון (83 בבגרות... סביר). בכנות, אני די גאה בעצמי.

וזהו. התחלנו את כיתה י"א (יש לי פאקינג 51 שעות במערכת, כש-6 מתוכן הן שעות כפולות (פיזיקה ורפואה במקביל)), אבל אני מתמודדת. בכנות, למרות שאני מתלוננת כל הזמן, אני די נהנית מהעומס המטורף הזה. זה אומר שלא משעמם... מלבד כשהם איטיים והשיעור נמרח, אבל נגד זה אין מה לעשות. אבל כן, בסך הכל (מלבד מתמטיקה!) לימודית אני בסדר.

לגבי מתמטיקה... המורה שלי לאזרחות (נמאס לי לקרוא לו ככה, נקרא לו ע') הציע לי לדבר עם אחיו, מורה למתמטיקה. הוא אמר שהוא יכול לעזור לי, כי מהיכרותו איתי הוא לא מאמין שזאת בעיה של הבנה (aww). לקח לי כמעט שבועיים לשכנע את עצמי לעשות את זה, אבל בסוף עשיתי את זה. אבל... זה כבר חומר של תשע"ג. (-;

"And I need you today, Oh, Mandy"- חברתי-

[מנדי, Westlife]

חברתית... אני יציבה.

מי היה מאמין שאני אי פעם אגיד את המילים האלה.

אבל כן, אני יציבה. אני מבלה כל כך הרבה זמן בטוויטר היום... מהרגע שיצאתי מהכנס בשיקגו פתאום היו לי מיליון אנשים לדבר איתם, ומאז לא הפסקתי לדבר עם אנשים לשנייה. פגשתי שתי חברות מדהימות, לשתיהן אני יכולה לקרוא אחיות (לא שזה אומר שהן קרובות יותר מא', רק שהן הכי קרובות שיש לי מלבדו), פגשתי כל מיני אנשים כיפיים, אני מדברת עם חברים כל הזמן... בקיצור, כל עוד יש לי טוויטר חברתית אני יציבה. בפברואר החלפתי לסמארטפון, אז בכלל אני מחוברת לטוויטר בלי הפסקה. יאי!

המשכתי לדבר עם א'. לא הפסקתי אפילו לרגע. בהתחלה היינו ממשיכים לדבר בה"פ בפורום, אחר כך נפגשנו שוב ואז עברנו לסמסים ומיילים... אני לא מסוגלת לדמיין את החיים שלי בלעדיו. החלטתי שאני באמת סומכת עליו (החלטה מטורפת בשבילי, מי היה מאמין שעשיתי את זה), אז אני חושבת שזה אפילו קירב אותנו יותר, למרות שנורא פחדתי מזה. הוא תמיד שם כשאני צריכה אותו. תמיד. 3>

יש לי שלוש חברות במד"א, שפגשתי כשעשיתי את הקורס ומאז אנחנו עדיין בסדר כזה. אני מדברת בעיקר עם אחת, אבל עדיין, נחמד לדבר איתן ולפגוש אותן. אז איתן אני בסך הכל בסדר.

פגשתי את אחת החברות מהטוויטר (היא גרה בארץ! מי היה מאמין!) כמה פעמים, וממש כיף לנו ביחד. אני הולכת לפגוש את השנייה ועוד כמה בנות ב-AT6 בנובמבר (זאת אומרת, פגשתי... אבל זה נכתב לפני שנובמבר הגיע XD).

חברתית, אני יציבה. אפשר אפילו להגיד שטוב לי חברתית.

"Baby, you don't know, you don't know my mind"- אישי-

[You Don't Know My Mind, Hugh Laurie]

וואו.

לפני התחלת הכתיבה של הפוסט הזה ישבתי לקרוא קצת את הפוסט האחרון של הסיכוםשנה. ופתאום הבנתי כמה באמת השתנה מאז.

אמרתי בזמנו שהתחלתי טיפול כלשהו. אני לא יכולה לתאר אפילו כמה שהוא שינה אותי. פתאום... פתאום הבנתי כמה באמת השתנה. כמה עברתי בשנה הזאת מבחינת המסלול הטבעי של ההתבגרות (כי, מה לעשות, ממש לא הייתי קרובה לבגרות אז. קרובה יותר זה לא קרובה)... וכמה השתניתי תודות לטיפול הזה.

השנה האחרונה היתה מטורפת. באמת. דיברתי על החברים שלי בטוויטר... אבל אני חושבת שלא הדגשתי עד כמה באמת הם משנים. היתה לי תקופה רצינית של דיכאון בינואר-פברואר, ואפילו חשבו להתחיל לתת לי נוגדי דיכאון... אבל הם היו שם. לא משנה שהיו לי עוד כמה אנשים, הם היו שם, וזה עשה הבדל. זה לא היה הכל, ובטח שזה לא הספיק... אבל זה היה המון. וכמובן, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלי א', ה-BFF הכי טוב בעולם. 3>

אז באריכות (כי לא בא לי על קיצור)...

תחילת השנה היתה מזעזעת. הייתי מתוסכלת, על סף דיכאון, במצב באמת מייאש. או שהיה לי משעמם או שהיה לי משעמם. זה די היה הכל בחודשים האלו. גם בבית הספר היה משעמם, גם לא הצלחתי למצוא שום דבר לעשות בבית... הייתי במצב קשה. כמו שכבר אמרתי, התחלנו את הטיפול, אז באמת התחלתי להרגיש טוב יותר ובגלל זה להתנהג אחרת. אבל זה לא הספיק, והיו לי מצבים של דיכאונות, אין מה להגיד.

מבין כל המורים שלי, אני חושבת שתמיד החביב עליי היה ע'. יש לי כמה מורים טובים שאני מרגישה שיכינו אותי טוב לבגרות (פחות מחצי מהם... זה עצוב), אבל הוא... אין מה להגיד. הוא תמיד הזכיר לי את דניאל. זה לא מבחינת המראה החיצוני (למרות שלטעמי הוא נראה טוב, וכן, הייתי קצת דלוקה עליו, כמו כל הבנות בכיתה שלי), אלא מבחינת ההתנהגות. רואים שהוא אוהב ללמד. כשהוא נכנס לדיון הוא תומך בדעה שלו בלהט כזה, ואכפת לו כל כך מהתלמידים שלו... מישהי אמרה לפני כמה ימים שהוא מלאך. גם אם לא היה לי את הקשר שיש לי איתו עכשיו (וזה לא לכאן, כי זה כבר תשע"ג), הייתי מסכימה. והוא כל כך הזכיר לי את דניאל שזה הטריף אותי.

באוקטובר נסעתי לכנס במרסיי. פגשתי את רובין דאן (או מיי גאד, אני מטורפת על הבנאדם הזה), פגשתי שוב את ג'ו ופול, ופגשתי את טורי בפעם הראשונה. זאת היתה כנראה אחת החוויות הכי מדהימות... אמרתי לה כמה דברים, והיתה לנו שיחה קצרה, והיה מדהים. באמת. זה כל כך עזר לי לעבור דברים... אבל עדיין לא הצלחתי להתגבר על מה שקרה אז, וזה הטריף אותי. היום אני מניחה שעוד לא הייתי מוכנה לזה. נגיע לזה.

השנה היתה די... מיותרת. זאת אומרת, לא קרה כמעט כלום. הייתי די לבד, הקשר עם החברים הישנים קצת התנתק... הייתי עצובה, מאוכזבת ומתוסכלת. זה היה שילוב גרוע. לייק, פור רילז.

המשכתי לדבר עם א'. כל הזמן. פגשתי אותו במפגש של הפורום בחנוכה, ואז הגעתי ברכבת אז החלפנו טלפונים, ומאז לא הפסקנו להסתמס. אפילו - לא ייאמן שזה בא ממני - החלטתי לספר לו את הסוד. החלטתי שאני מכירה אותו מספיק זמן ושאני סומכת עליו מספיק בשביל לעשות את זה. אנחנו, אגב, כבר עברנו את השלוש שנים היכרות, ואני ממש גאה בזה.

את 2012 התחלתי בצורה מצוינת. נשארתי ערה חצי מהלילה בין ה-31 ל-1 בשיחה עם א'. זה היה כיף. 

ואז הגיע הדיכאון. חודשיים שלמים שבהם לא ראיתי שום טעם לחיים שלי. חודשיים שבהם רציתי להיעלם, רציתי שכל זה ייגמר. אף אחד לא נתן לי - תודה לאל - אבל כן, זה היה קשה. זה היה כואב, וזה היה קשה, ועדיין היו המון שאריות ממה שקרה אז ולא ראיתי שום טעם בחיים שלי אם גם ככה יכאב לי כל הזמן.

אני עדיין לא בטוחה איך עברתי את זה. אני מניחה שזאת קומבינציה של החברים מהטוויטר, א', הטיפול, קצת המשפחה והרבה הן. אני מניחה.

ואז התייצבתי, וגמרתי את הקורס במד"א (מע"רית גאה! ועוד המצטיינת של הקורס!), והתחלתי להתנדב. היו לי שם שתי חברות, והיה לי כיף במשמרות, והרגשתי (ואני עדיין מרגישה) שיש לי שם משפחה... בקיצור, אני מרוצה. לא משנה איך הגעתי לשם - ואני מאמינה שזה משהו שאמור היה לקרות, כי לא יכול להיות שקיבלתי את המקום המדהים הזה ואת המלאך שלי במקרה - הגעתי לשם, ואני מרוצה מזה.

החופש הגדול הגיע, וזה עשה לי ממש טוב. הייתי רגועה, התנדבתי הרבה, היה לי כיף. עשינו יומולדת בפיינטבול עם כמה חברים והיה ממש כיף. באוגוסט טסתי לשיקגו לכנס (שנה שנייה ברציפות! הווסטין כבר הרגיש כמו בית3>), והיה מדהים. פגשתי את מייקל (*_*), פגשתי שוב כמה כוכבים שלי, פגשתי כמה אחרים בפעם הראשונה... דיברתי עם טורי שוב, מה שאני חושבת שעזר לי עוד... בקיצור, היתה אחת החוויות הכי מדהימות אי פעם. פגשתי כמה חברים חדשים... בקיצור, היה מדהים.

ואז התחילה השנה. והייתי במקום טוב. נפשית... לא הייתי במקום שבו אני אמורה להיות, עדיין לא, ואני עדיין חושבת ככה, אבל הייתי במקום הרבה יותר טוב משהייתי לפני זה. וכבר לא שנאתי את כולם והכל... דברים נראו אחרת. והייתי מרוצה מזה.

מה שכן, אני כבר לא מאמינה שאני יכולה להיות יציבה נפשית. אבל אולי אני טועה.

אגב, התבגרתי. באמת הפעם. למדתי איך למנוע ריבים, למדתי איך לעזור לאנשים... התבגרתי. זה תמיד טוב לשמוע.

אז בסך הכל? 

אני חושבת שאני בסדר. אני תוהה אם בכלל יכול להיות מצב שאני אוכל להיות יותר בסדר מזה. אולי פיקסים במתמטיקה וכאלה, אבל אני לא באמת מאמינה שאני מסוגלת להיות יציבה יותר נפשית, וזה מה שמשנה.

אבל נראה לי שאני יכולה לחיות עם זה.

אן.

מי היה מאמין שתיקח לי רק שעה ורבע לסכם שנה?

I still believe

It's you and me till the end of time.

-Many of Horror, Biffy Clyro.

עם כמה שיש בטוויטר את הקטע המספק של, וול, מגע עם אנשים, התגעגעתי ללכתוב כאן. התרגלתי ללחשוב על המקום הזה כעל סוג של מקום אישי, שגם אם אנשים קוראים אני עדיין לבד בו (אין מה להכחיש...). אז כן, כשמדי פעם היו לי רעיונות שדרשו יותר מ-140 תווים... התגעגעתי. אני מניחה שמבחינות מסוימות אני תמיד אהיה שייכת לישרא בלוג, ותמיד לבלוג הזה במיוחד. היחיד ששרד כל כך הרבה זמן.

לא יצא לי לכתוב כאן עקב מידה מטורפת של לחץ. כיתה י"א היא, אין מה להכחיש, הכי גרועה. יש לי 51 שעות במערכת, אני בקושי נושמת וכבר כמעט שכחתי מה זה תחביבים. אני לא אגיד שאני לא נהנית מזה - כי אני מתה על זה שאין לי זמן לחשוב - אבל זה מעייף. זה שוחק וזה מעייף ועם המצב הנפשי הבעייתי שלי זה גם יכול להיות כואב.

אבל דברים קרו. דברים קרו, ועברו מחשבות, ודברים השתנו...

מצאתי את עצמי תוהה שוב אם יש באמת אלוהים, או אפילו כל ישות כלשהי שיושבת לה למעלה ומנווטת את החיים שלנו. או לפחות, אם הישות הזאת מינתה מלאכים שיגנו על כל אדם. כי המלאכים שפגשתי בדרך בשנה האחרונה... זה פשוט לא יכול להיות שפגשתי את כולם וזה רק צירוף מקרים אחד גדול. אני לא מאמינה בצירופי מקרים, אבל כשהאפשרות היחידה האחרת היא להאמין באלוהים, אני מתחילה לתהות.

המלאכים... שתי חברות הנפש המדהימות שלי מהטוויטר. בכלל, החברים מהטוויטר מדהימים. המדריך-הראשי-לשעבר-שתמיד-ישאר-כמו-אבא-בשבילי, מלאך שאני לא מבינה מה עשיתי טוב כל כך שהגיע לי לקבל אותו. המורה הנוכחי שלי לאזרחות, בנאדם מדהים, מעניין וחכם, שאיכשהו מצא את הדרך אל תוך הלב שלי. הייתי מכניסה גם את א', ה-BFF, אבל אותו לא פגשתי בשנה האחרונה. אנחנו מדברים כבר כמעט שלוש וחצי שנים, וכל רגע זה מתנה. אבל הוא סיפור אחר.

איך יכול להיות שקיבלתי כל כך הרבה מלאכים כשאני מי שאני?

יש לי מערכת יחסים קצת מורכבת עם המורה לאזרחות. אני לא בדיוק בטוחה עדיין מה זה - לשמחתי זה חורג מגבולות מורה-תלמיד, אבל אני עוד לא בטוחה שזה מגיע לידידות, למרות שאני מאוד מכוונת לשם - אבל אני מרוצה מזה. מה שזה לא יהיה... אני מרוצה מזה. נשברתי לפני שבוע ומשהו, פתאום קלטתי שהוא מורה שלי. כשדיברתי איתו על זה הצלחנו להגיע למסקנה שאנחנו מסכימים כרגע בנוגע למה שזה, וששנינו נהנים מזה. וזה הכי חשוב.

אני יודעת מה משך אותי אליו מלכתחילה, כשהוא הפך להיות המורה שלנו לאזרחות בתחילת שנה שעברה. הוא הזכיר לי את דניאל. לעזאזל, זה היה דומה מכדי שאני אוכל לשבת בשיעור ולהתעלם מזה. ההתלהבות של דניאל, הרצון שלו ללמוד דברים חדשים, האכפתיות שלו והרצון שלו לעזור תמיד... ככל שאני מכירה את הבנאדם הזה הוא מזכיר לי אותו יותר. הוא חכם, לגמרי בקטע של פילוסופיה (ושל מד"ב/פנטזיה! ווין!)... בקיצור, היה לי קופי דניאל שגם נראה טוב, ואני הייתי בעננים בשיעורי אזרחות (שהיו ממש מעניינים, דרך אגב). בתחילת השנה התחלנו לדבר קצת, ואיכשהו יוצא שאנחנו מדברים כבר איזה חודשיים מחוץ למסגרת לימודית - ו... וואו. אני כבר לא חושבת על דניאל כשאני מסתכלת עליו (בדרך כלל)... אבל זה פשוט כי מצאתי אדם מדהים שהצליח לחדור את המעטפת שלי ולהגיע ללב שלי בלי קשר לכמה שהוא מזכיר לי את האדם האהוב עליי בעולם.

אז מזה קצת הייתי מרוצה השנה. קצת הרבה.

אחד הדברים שהוא הכניס אותי אליהם היה פסיכולוגיה. רציתי ללמוד פסיכולוגיה מכיתה ה', אחר כך היה שלב שלא האמנתי בפסיכולוגיה, אחר כך התחלתי לראות פסיכולוגית (נגד רצוני!)... בקיצור, מערכת היחסים שלי עם הפסיכולוגיה היא ארוכה ומסובכת. כשהתחלתי לקרוא את הספר של כיתת פסיכולוגיה בביצפר שלנו הבנתי שאני כן רוצה ללמוד את זה. הוא כיוון אותי ל"סערת נפש", של ד"ר יורם יובל (ספר מצוין לבוגרים נפשית)... ומשם גיליתי כל מיני דברים על עצמי, כמו כמה שאני עסוקה בלברוח מהטיפול מהרגע שהתחלתי אותו.

התחלתי חפירה נפשית. התחלתי את הטיפול באמת. אני די גאה בזה. זה קשה, זה כואב ולפעמים אני מתה לוותר. אבל זה שווה את זה

כמו שאמרתי, השנה יש לי מערכת מטורפת. אני לומדת רפואה, פיזיקה וכימיה, כשרפואה ופיזיקה זה באותן שעות במערכת (איפה מחולל הזמן שלי כשאני צריכה אותו?). זה אומר שעות מטורפות, חומר שצריך להשלים ואינסוף לימודים. אבל בחיי, זה שווה את זה. אני מתלהבת מכל שיעור ברפואה, מתה על שיעורי פיזיקה, ו... וול, נכון שהייתי נהנית יותר בכימיה עם כיתה אחרת, בדיוק כמו בפיזיקה... אבל בסופו של דבר אני נהנית ללמוד את החומרים בכימיה.

שמתי לק. אבל זאת סתם הערה כללית.

הגעתי לכנס בשיקגו שדיברתי עליו ביומולדת שלי. פגשתי את מייקל שנקס (אהבת חיי מאז ומתמיד ♥), הצלחתי לדבר איתו... פגשתי טריליונים של אנשים, אני פשוט אפרסם את הסיקור (שהשנה גמרתי!!!) גם פה בעוד כמה דקות. היה מדהים כמו שרק כנס יכול להיות.

הצלחתי גם לסגור את אותו המעגל שניסיתי לסגור בצרפת והיה מוקדם מדי לזה. אני מרגישה טוב יותר היום בנוגע לזה. זה לעולם לא יעבור... אבל ככל שמתבגרים זה מתחיל להיראות פחות גרוע. מוות של חברה טובה זה לא משהו שאי פעם מחלימים ממנו.

הרגשתי יותר בבית מאשר בכל מקום אחר.

הגעתי ל-AT6. פגשתי את אמנדה טאפינג, הגיבורה שלי מאז ומתמיד ולנצח. הצלחתי לדבר איתה. חיבקתי אותה פעמיים. היה הכי מדהים שיכול היה להיות אי פעם. פגשתי את אחת מחברות הנפש שלי (השנייה גרה בארץ, ככה שקל לפגוש אותה), פגשתי חברות אחרות... הרגשתי בבית.

גם את הסיקור הזה אני אפרסם פה כשאני אגמור אותו.

אני הולכת ומשתגעת.

במיוחד במערכת היחסים שלי עם אבא. אבל זה כבר משהו שפחות משנה לי, כי נמאס לי להיפגע.

אז אני כבר לא נותנת לו לפגוע בי. הוא אכזב אותי ופגע בי מספיק פעמים. זה שהוא מעולם לא הרים עליי יד לא אומר שהוא לא התעלל בי מילולית. נשבר לי.

אני עם זה גמרתי.

נראה לי שאלה החיים שלי כרגע על רגל אחת. אני מאוד מקווה לחזור לפה - כבר התחלתי לכתוב לעצמי פוסטים על המחשב ופשוט לא יצא לי לגמור אותם... אין מה לעשות, אני רגילה מדי לישרא - ובקרוב. יש לי בגרות חורף בהיסטוריה ב', אבל עד אז ומשם עד ה-9 בגרויות של סוף השנה אמור להיות לי זמן לכתוב מדי פעם. במיוחד עכשיו כשאני מדברת עם המורה שלי על כל הדברים העמוקים האלה שהופכים לפוסטים מצויינים...

אז אני מאוד מקווה לחזור.

מאוד.

אן.

יאללה לללמוד לאזרחות בשביל להוכיח לו שאני מסוגלת ללמוד.

עריכה 25/11-

אני יודעת מה היתה הבעיה אתמול. חלק מהמחשבות שלי אולי לא סופיות כמו שהן נראות כאן - אני עוד צריכה לחשוב.