לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


~

Avatarכינוי:  The Oncoming Storm

גיל: 28



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2020    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

11/2020


חשבתי עלייך הרבה אתמול בערב.

היה יום לא פרודוקטיבי בעליל (אבל פסטיגל אז לא אכפת לי) ובערב (אחה"צ?) איבדתי את מעט המצברוח שהיה לי, והיה לי עצוב והתגעגעתי אלייך. פשוט בכיתי ושמתי בלופים את Talking to Myself ואז ניסיתי לצייר קצת אבל אני לא מי יודע מה בזה. בעיקר פשוט בכיתי.

זה לא קל. שום דבר מהשנה הארורה הזאת לא קל, אבל להיות פה זה הרבה יותר קשה משחשבתי. במיוחד כשאני לא באמת יודעת לאן אני שייכת.

אני לא יודעת, אולי פשוט איבדתי את הרצון להילחם בשביל עצמי.

מה היית אומר אם היית פה?

זאת הפעם הראשונה מאז יוני שאני לא מצליחה לגרום לעצמי לעבוד על הפרויקט שלי. אני בכלל אמורה ללמוד, אבל את זה בטח שאין לי מצב רוח לעשות, וחשבתי שאם אני לפחות אתקדם עם הפרויקט... אבל אפילו מזה לא אכפת לי. האמת שזה שאני מצליחה להכריח את עצמי לאכול ארוחת צהריים כל יום זה כבר הישג, בהתחשב בזה שכל מה שאני רוצה זה שוקולד ו-ויסקי. שוקולד אני אוכלת הרבה. את הויסקי עוד לא פתחתי אפילו. אולי אני צריכה; זה מה שעשיתי כשלמדתי באפריל. Single malt latte. תמיד עובד.

אני לא יודעת. אני פשוט... עייפה. מהכל. מרגיש כאילו שום דבר בחיים לא יהיה בסדר. רק שזאת אפילו לא הבעיה האמיתית. הבעיה האמיתית היא שבכלל לא אכפת לי.

מה אני עושה פה, אה? מה אני עושה עם עצמי?

מה אני עושה בלעדייך?

 

You once had my heart

You tore my life apart

I'm lost and it is dark

Would you go back to the start?

Please say nothing but the truth

'Cause being honest doesn't mean that you're a fool

Baby, I want you

I even love you

But I can't have you

Guess this is why I'm talking to myself

 

נכתב על ידי The Oncoming Storm , 29/11/2020 21:09   בקטגוריות Mr. G, Heartbreak / כאב  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



היי אתה.


כתבתי לך מכתב ארוך ואז ישרא נפל והפעם לא גיביתי את המכתב אז איבדתי אותו, וזה עושה אותי ממש עצובה.

היה סביר, אני חושבת. לא יודעת. כל הבוקר הייתי בלחץ מהראיון הזה. זאת הפעם הראשונה מזה שנים שאני עושה ראיון. אני די בטוחה שהפעם האחרונה היתה בכיתה י"ב, לפני שהתחלתי לעבוד בצומת. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לא ידעתי איך להתנהל עם זה בכלל. הייתי בכזה לחץ ועשיתי טעויות כל כך מטופשות. האמת שאני לא בטוחה בכלל שהייתי מעסיקה את עצמי. מה שבטח לא מפתיע אותך, ואם היית פה היית אומר לי שאני ביקורתית מדי כלפי עצמי והיית שואל שאלות אובייקטיביות על איך היה כדי להבין איך באמת היה, ולא איך נראה לי שהיה.

באמת שכל הבוקר הייתי בלחץ מזה. כל כך רציתי לדבר איתך, אפילו בראש שלי, אבל אני עדיין לא מצליחה לשמוע את הקול שלך. בסוף קראתי ציטוטים שלך ממש לפני הריאיון וזה עזר קצת, להיזכר כמה האמנת בי. כמה ראית בי.

אני כל כך מדכאת אבל האמת שעם כל מה שעובר לי בראש כרגע, זה כנראה לא מפתיע. ובהיותי אני כמובן שהסתכלתי על דברים שאני יודעת שאני לא רוצה לראות... אבל זה היה עכשיו, אז לפחות זה לא השפיע על הראיון. פשוט... אני מתגעגעת אלייך. ולא רק לתחושה הזאת שיש לי סוג של הורה שאני יכולה להישען עליו ולדבר איתו ולהרגיש הכל איתו. אני מתגעגעת להכל. שיחות על פסיכולוגיה ופילוסופיה והמין האנושי ומד"ב ופנטזיה. הכל. וגם לתמיכה ולהרגעה ולהכלה שנתת לי. זה כל כך חסר לי, במיוחד עכשיו כשאני מרגישה כל כך לבד פה. כל כך לא שייכת. רוח רפאים.

ואני יודעת שכנראה עוד יהיו לי לא מעט ראיונות, אבל המחשבה הזאת דווקא מלחיצה אותי עוד יותר. זה כל כך עצוב, האמת. בפעם האחרונה שדיברנו במציאות הייתי במצב כל כך שונה. היה לי קצת ביטחון עצמי, והרגשתי שאני מסוגלת לעשות דברים, והיו לי תקוות בנוגע לעתיד. אז כנראה שהייתי בנאדם מעניין מספיק בשביל שאנשים ידברו איתי; עכשיו אני בעיקר מרגישה כמו ילדה קטנה ואבודה. וזה גרוע יותר משזה היה כשאתה מצאת אותי, רק שהפעם אתה לא כאן. ואני לא בטוחה שאני מסוגלת להתמודד עם להיות בנאדם בוגר בלעדייך.

הרעיון של לעבור עוד ראיונות מפחיד אותי למוות. הרעיון של לצאת לעבודה ולפגוש אנשים מפחיד אותי (אבל אני לא בטוחה כמה עוד אני יכולה להחזיק מעמד בסגר הזה, אני עוד אהרוג מישהו אם זה ימשיך עוד הרבה). הרעיון של לחיות מפחיד אותי. הכל מפחיד אותי. אני לחלוטין בטוחה שאני לא מסוגלת לעשות את זה (מה אמרת לי אז כשאמרתי שאני טיפשה? שזה לא מתאים לדעה שלי על עצמי במקרים אחרים? וול, עכשיו זה כנראה מתאים, בערך). אני פשוט רוצה לחזור הביתה.

תגיד לי, איזה מין רושם אני כבר יכולה ליצור על אנשים אם אני בקושי יודעת מי אני או מה אני מסוגלת לעשות?

אוף, אני מתגעגעת אלייך. ועם כמה שאני אוהבת לחבק את מר ג' הדובי ולקרוא שוב את המיילים שלנו, אני מתגעגעת אלייך האמיתי. אני מתגעגעת לרוגע הזה ששורר סביבך. אני מתגעגעת להכל. (וכמה שאני צריכה את הביטחון והרוגע והאמונה שלך כרגע.)

הלוואי שיכולתי לדבר איתך. עכשיו או לפני הריאיון הבא או לפני כל ריאיון. בהכירי אותנו, היית מצליח להרגיע אותי ולא משנה באיזה לחץ הייתי כשהייתי מגיעה אלייך. היית מצליח להרגיע אותי גם אם היינו מדברים אחרי, כמו אחרי המבחן ההוא במתמטיקה, זוכר? תמיד הצלחת להרגיע אותי. גם כשחשבתי שזה בלתי אפשרי.

הייתי עושה כמעט הכל בשביל לדבר איתך שוב כרגע.

 

אן.

נכתב על ידי The Oncoming Storm , 25/11/2020 20:13   בקטגוריות Mr. G, געגועים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



היי אתה.


זה אחד מהימים האלה שאם עדיין הייתי בבית והיינו מדברים, הייתי באה אלייך מיד.

ואני יודעת מה היה קורה, כי זה קרה כבר כל כך הרבה פעמים שאני יודעת איך זה היה מתנהל, לפחות בהתחלה. היית מחייך אליי, ואני הייתי מנסה לחייך בחזרה אבל לא כל כך מצליחה, כי משום מה אני רק רוצה לבכות כרגע, ואתה היית מבין מיד שמשהו לא בסדר. אם הייתי תופסת אותך ברגע נדיר שאתה פנוי, היית שואל מה קרה, ואם היית עם מישהו היית מסמן לי לחכות, מסיים את השיחה שלך ואז בא לשאול מה קרה.

וזה הרגע שאני נתקעת בראש שלי, כי אין לי שמץ של מושג מה הייתי אומרת.

כי שום דבר חדש לא קרה. אני עדיין לבד, אני עדיין אבודה, אני עדיין לא שייכת לשום מקום, אני עדיין לא מצליחה להתקדם עם שום דבר. אתמול עשיתי כביסה והייתי גאה בעצמי, ואפילו התחלתי להתקדם בחומר היום, אבל באמצע הדרך פשוט... נעלמתי. I lost whatever little good mood I had. וכבר חצי שעה שאני יושבת ובוהה במייל שלי וכל מה שאני רוצה זה לבכות (זה מה שאני עושה כרגע, תוך כדי שאני כותבת את זה).

אני כל כך אומללה ואני אפילו לא יודעת למה.

אני פשוט כל כך לבד.

אני מרגישה כמו שמייקל אמר (הייתי בטוחה שיש וידיאו של זה איפשהו ועכשיו אני לא מצליחה למצוא אותו), "I wanted to make it better, but I only made it worse for everyone. And somewhere in there... I became a ghost". ואני לא יודעת איך לגרום לזה להפסיק.

אני לא יודעת אם יש בכלל דרך לגרום לזה להפסיק.

והתחלתי לכתוב שאני לא יודעת אם יש דרך לגרום לזה להפסיק מלבד לחזור הביתה, אבל האמת היא שגם אם אני אחזור הביתה, אני לא מאמינה שאני ארגיש אחרת. לא הרגשתי אחרת כשהייתי בבית, אז... למה שזה יהיה שונה עכשיו? זה כל מה שהייתי בשנים האחרונות. רוח רפאים. להיות במקום אחר פיזית זה לא מה שישנה את זה.

וכרגע... הייתי נותנת הכל בשביל לדבר איתך.

והדבר הכי גרוע זה שאני אפילו לא יכולה לעשות את מה שאני עושה. אני לא יכולה להתחבא בראש שלי כמו שאני תמיד עושה, כי משום מה הפרק הארור הזה עדיין תקוע לי בראש ומפחיד אותי למוות. כמו הסיוטים. אף פעם לא סיפרתי לך עליהם, נכון? זה היה לפני שפגשתי אותך. לפעמים אני חושבת שכל זה, כל ה"מציאות" הזאת לא יכולה בכלל להיות אמיתית, כי לא יכול להיות שכל החלומות האלה של המוות שלי הם רק חלומות. אף פעם לא סיפרתי לך את זה. אני לא חושבת שהייתי מספרת לך את זה אי פעם, גם אם היית מוכן לדבר איתי. אבל פה אני יכולה להגיד לך את זה. פה אני יכולה להגיד לך הכל, כי אתה בחיים לא תקרא את זה.

זה לא קרה לי הרבה פעמים. אני חושבת שזאת אחת הסיבות שזה כל כך משפיע עליי. אבל יש קומץ של מקרים שבהם משהו פגע עמוק, לא יודעת למה, וזה עדיין חי בזיכרון שלי. לקח לי כל כך הרבה זמן להוציא חלק מהתמונות האלה מהראש שלי. שבועות, אפילו יותר. ואז לא הייתי לבד, לא לגמרי. עכשיו... אני לבד, במקום שחשבתי שהוא הבית שלי אבל עכשיו אני מרגישה כל כך לא שייכת בו, רחוק מכמעט כל האנשים שאני אוהבת. ואין לי כלום.

כלום.

הייתי נותנת הכל בשביל לדבר איתך. אתה היית מבין. והיית יודע מה להגיד לי ואיך כדי שאני אוכל לחזור הביתה ולהירגע. או אולי אפילו לחזור ללמוד. היית יודע איך להסיח את דעתי אם צריך, כמו שתמיד ידעת. היית יודע איך לגרום לי לחייך ואיך להחזיר לי איזושהי תחושה של ביטחון, אפילו כשזה מרגיש כאילו אני בחיים לא ארגיש בטוחה במשהו שוב. כמו שתמיד ידעת.

איך זה שכשאתה ואחיך הייתם בחיים שלי הייתי כל כך יציבה, ועכשיו אני שוב עם התנודות האלה של מצב הרוח?

אני כל כך עייפה. אני עייפה מלהרגיש ומלזכור ומלהיות לבד ומלריב עם הראש שלי. כי אתה יודע מה, כן, אני אוהבת שהחיים נותנים לי דברים לחשוב עליהם, אבל יש ימים שהייתי נותנת הכל בשביל קצת שקט. שהייתי נותנת הכל בשביל להיות בנאדם כזה שנהנה מסדרות דביליות או מסרטים חסרי תוכן ומשמעות. הכל.

הלוואי שהיית פה. אני לא חושבת שאני מסוגלת לעמוד בזה. אני לא חושבת שאני מסוגלת להסתדר. אני מנסה להכריח את עצמי לאכול כמו שצריך למרות שזה בערך הדבר האחרון שאכפת לי ממנו, ואני מנסה לעשות דברים, אבל האמת היא שכל מה שבא לי לעשות זה להתחבא במיטה עם גלידה ונטפליקס. לחזור לסדרות האהובות עליי בלופים ולהעמיד פנים שאני לא קיימת. או יותר טוב, לכתוב. הדבר האחד שמשום מה אני לא מסוגלת לעשות כרגע למרות שזה בדיוק הזמן המושלם לזה. ואיכשהו אני יודעת שאם היית פה היית מצליח לעזור לי להתקדם. One step at a time. היית מצליח לעזור לי לחזור לפוקוס ולהיזכר למה אני עושה את כל זה ולהאמין שדברים יכולים להיות טובים יותר.

אבל אתה לא פה.

ויחסית לרוח רפאים, אין ספק שאני בוכה לא מעט.

זוכר ששאלת אותי למה אני קודרת במיילים? אני חושבת שאני סופסוף יודעת למה. כי אני לא אמורה להיות רוח רפאים. אני גם לא רוצה את זה. אבל אני כבר לא מאמינה שזה יכול להשתנות.

פעם כשהייתם בחיים שלי והייתי באוניברסיטה, חשבתי שדברים יכולים להיות טובים. אבל אחרי השנים האחרונות, איבדתי את האמונה בזה. ולי אין לינקולן שיקבל את המסר ויבוא להציל אותי מעצמי (ספוילרים לעונה 5, אבל איכשהו נראה לי שנמלטים זה לא הטעם שלך בלי קשר). פעם חשבתי שיש לי. פעם. היום אני כבר לא יודעת.

 

אן.

נכתב על ידי The Oncoming Storm , 22/11/2020 16:58   בקטגוריות Heartbreak / כאב, Mr. G, געגועים, מילה עליי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אני אמורה ללמוד, במקום זה אני יושבת פה כמו מטומטמת ועושה דברים שלא רק שאני יודעת שמזיקים לי, אלא שגם אמרתי לעצמי שאני לא אעשה.

אני מנסה לא להגיב בצורה צינית. באמת. אני מנסה לא להלקות את עצמי. אבל קשה לעשות את זה כשאני קיבלתי החלטה ועכשיו אני עושה בדיוק את ההפך. קשה לעשות את זה כשכל הפואנטה היתה לנסות להתקדם עם הקורס הזה כמה שיותר מהר, ועכשיו הדבר היחיד שאני רוצה לעשות זה לחזור למיטה ולהעמיד פנים שאני לא קיימת. Not exactly productive, I'd say.

ואמרתי לעצמי שאני חולה, וכמובן שהמחשבה הראשונה שלי היא “כמה זמן את הולכת להשתמש בתירוץ הזה?” וזה לא תירוץ, אבל… אתה מכיר אותי. אמרת לי פעם שקשה לי כשאני לא הבנאדם הכי חכם בחדר, כי על זה מתבססת ההערכה העצמית שלי. אני חושבת שזה כנראה עדיין נכון. פחות משזה היה אז, אבל… זה עדיין חלק מהבעיה. וזה לא כי אני צריכה להיות הכי חכמה בחדר, אלא כי אני צריכה להיות מושלמת.

אני צריכה לסיים את הקורס תוך פחות מחודש כי אני יכולה. אני צריכה להיות הכי חכמה בחדר כל הזמן כי אני יכולה. אני צריכה להיות שם בשביל כולם כל הזמן, לשים את כל מי שאני אוהבת מעליי, לדאוג לכולם ולעזור לכולם ולהיות המבוגר האחראי כל הזמן. אני צריכה שתיתן לי 100 כי אני צריכה להיות מושלמת כי אחרת תהיה מאוכזב ממני.

וול. האחרון כבר שייך לעבר. אבל זה היה י”א in a nutshell. וזה לא באמת השתנה מאז. לא כמו שחשבתי שזה השתנה.

ואני יודעת למה אני עושה את הדברים האלה שלא טובים לי, כי אני מרגישה לבד ואני מתגעגעת ואני ממש אבל ממש צריכה חיזוק. ואני לא יודעת איך לעשות את זה בלעדייך. ולחזור לדברים שקשורים אלייך… זה הכי קרוב שאני יכולה כרגע. זה כל מה שיש לי כרגע. באמת שאין לי שום דבר אחר.

אולי זה גם קשור לזה שאני צריכה להיות הכי חכמה, כי משהו שם מבלבל אותי (כנראה כי המוח שלי עדיין לא לגמרי עובד), ואני פשוט בוחרת לעזוב את זה ולברוח חזרה אלייך.

אתה יודע, אמרתי לו שהתחלתי Suits שוב, והוא אמר שזה בגלל שאני כל הזמן עסוקה בלהתאבל על העבר במקום לחשוב על העתיד. וזה לא בדיוק נכון, כי יש מעט מאוד סדרות שאהבתי מספיק בשביל לראות עוד פעם, let alone להתחיל שוב מיד אחרי שסיימתי אותן בפעם הראשונה. אבל יש בזה חלק שהוא כן נכון, כי במקום להתקדם עם הקורס המטופש הזה או אפילו לעשות דברים בסיסיים כמו כביסה ואוכל… אני יושבת פה וכותבת לך את כל מה שעובר לי בראש. אתה יודע, כמו שעשיתי אז. או בכל פעם שהייתי צריכה אותך בשבע השנים האחרונות.

אתה יודע, חשבתי לעצמי שאמרת לי שאבל שנמשך יותר משנה מתחיל להיות לא בריא, וזה בכלל היה בקונטקסט אחר (גם הוא אמר את זה, אבל עלייך), ואני פשוט יודעת שזה לא מסוג הדברים שמתגברים עליהם כל כך מהר. כי אתה אולי לא היית הורה שלי (ביולוגי או לא), ובטח שלא התכוונת להיכנס למקום הזה, אבל… זה מה שהיית. וכשהורה נוטש אותך זה… זה לא פשוט.

ואני עדיין כועסת עלייך האמיתי, ברור שאני עדיין כועסת (וגם מגיע לו כי הוא נטש אותי), אבל… כרגע הייתי נותנת הכל בשביל לדבר איתך שוב. בשביל שתרגיע אותי ותעזור לי למצוא פרספקטיבה וביטחון. בשביל הבסיס הבטוח שלי.

אז הנה, אמרתי לעצמי שאני לא אעשה את זה, עשיתי את זה בכל זאת, והמסקנה היחידה מכל הסיפור הזה היא שהלוואי שיכולתי לדבר איתך.

לא באמת התקדמתי בשנים האחרונות, אה?

נכתב על ידי The Oncoming Storm , 19/11/2020 19:44   בקטגוריות Mr. G, געגועים  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

20,475
הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לThe Oncoming Storm אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על The Oncoming Storm ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)