אז ראיתי את דיוויד בGood אתמול.

זה קצת מצחיק, כשהודיעו שהוא עושה את המחזה ב2020 אמרתי שאין סיכוי שאני טסה לראות את זה, ואז דחו אותו ל2021, ואז ל2022, ובהתחלה התעלמתי כי עדיין הייתי נחושה בדעתי לא לראות את זה, ואז איכשהו שכנעתי את עצמי שזה יהיה בסדר והתלהבתי להזמין כרטיסים לשתי הצגות (למה אני מטומטמת למה), וכל השבוע התחילה לי מין תחושת לחץ כזאת כשהתקרבנו לזה יותר ויותר והבנתי שזה עוד שניה קורה וזה פאקינג אמיתי.

אני כל כך גרועה בלהתמודד עם דברים.

אתמול התחלתי להרגיש את הפחד בבוקר, אבל ל׳ הגיעה והיינו ביחד קצת והיה כיף, ואז חזרתי הביתה וממש הרגשתי את הפחד. ללכת לרכבת מהבית עוד היה יחסית קל (יחסית, הייתי מבועתת אבל זה עדיין לא היה full blown panic), כי עדיין הייתי באמצע המכתב שהתחלתי לכתוב לו (רעיון של ק׳, היא מדהימה), אבל לרדת מהרכבת ולהחליף לרכבת השניה כדי להגיע לPiccadilly Circus כבר ממש הכניס אותי לפאניקה. למזלי הייתי במספיק התקפי פאניקה בחיים שלי כדי לדעת שזה שאני לא מצליחה לנשום וקשה לי ללכת ואני מרגישה כאילו אני עוד שניה מקיאה (מה? לא אכלתי כלום מהצהריים) זה בכלל התקף פאניקה. זה לא עשה את זה קל יותר, אבל היי, לפחות ידעתי מה אני עוברת.

ואז הגעתי לתיאטרון וראיתי את זה, ראיתי את הפנים שלו ואני יודעת שזה לא הוא, לא באמת, ואני גם יודעת שהוא עושה את זה כדי שאנשים יזכרו, כדי שזה לא יקרה שוב, אבל... אלה עדיין הפנים שלו. ופשוט התחלתי לבכות. עמדתי שם עשר דקות בערך עד של׳ הגיעה (לעזאזל איתי והלחץ שלי להגיע מוקדם לכל מקום), ופשוט בכיתי.

אני כמעט אף פעם לא מדברת על הקשר של המשפחה שלנו לזה, אבל... זה שם. הייתי מודעת לזה מאז שהייתי ילדה קטנה. אני אשכרה זוכרת את עצמי ביסודי מסתכלת על כל הילדים שרצו וצחקו והיו פשוט ילדים ביום השואה וחושבת לעצמי ״איך אתם יכולים להיות ככה? אתם לא יודעים מה אנחנו מנסים לזכור היום?״. לא הכרתי את כל הסיפור, אבל הבנתי מספיק בשביל להרגיש את זה. ואז כמה שנים ניסיתי לשכנע את עצמי שזה לא משנה וזה לא קשור אליי. ובצבא זה עלה שוב כי הייתי צריכה להכין משהו במקום שהייתי מוצבת בו אז (איזה בזבוז של זמן היה השירות שלי במקום ההוא), אבל כבר חשבתי שאני בוגרת ומסוגלת להתמודד עם זה כי הוא עדיין היה בראש שלי והרגשתי שאני יציבה. ואחרי כבר היו דברים אחרים להתמודד איתם.

והנה דיוויד, הבנאדם הזה שהוא כזאת קרן שמש מדהימה בחיים שלי... משחק את הצד השני.

חשבתי ששני דאבלים של וויסקי (לא זוכרת מתי בפעם האחרונה פשוט לגמתי אותו ככה, אני אוהבת ליהנות מהריח ומהטעם) בפחות משעה יעזרו טיפה להקהות את הכל, אבל מסתבר שזה לא בדיוק עובד ככה. גם כן הגנים האלה.

זה עוד יקח לי זמן באמת לפענח את כל מה שאני מרגישה, אני חושבת, אבל... רוב המחזה לא היה גרוע כמו שחשבתי שהוא יהיה. פשוט החלקים הגרועים היו הרבה יותר גרועים משחשבתי שהם יהיו. לא כי לא דמיינתי שזה יגיע לזה, אלא כי זה דיוויד. והוא עושה את זה מכל הסיבות הנכונות, ואני יודעת את זה, ואני כל כך גאה בו שהוא עושה את זה, אבל עדיין כשיושבים שם מולו (ועוד היו לנו כרטיסים לשורה הראשונה, מה לעזאזל חשבתי לעצמי)... קשה לא לחשוב על זה שאלה הפנים שלו, וזה הקול שלו, ולפעמים זאת אפילו שפת הגוף שלו. ולראות אותו עם המדים (אלוהים, רציתי להקיא. ל׳ אמרה אחרי זה שזה היה הרגע הראשון שזה באמת הרגיש כאילו דיוויד נעלם לגמרי, כאילו כבר אין שום דבר ממנו על הבמה, כי החליפה שהוא לבש יכלה להיות ממיליון תפקידים אחרים אבל זה לא, והיא לגמרי צדקה) או מדבר עם המפלצת הזאת אייכמן, לשמוע חלק מהדברים שהדמות שלו אומרת, לראות את ההצדעה... זה פשוט היה יותר מדי. אני ישבתי שם ובכיתי. זה בערך כל מה שהייתי מסוגלת לעשות. בכיתי בערך לאורך כל ההפסקה, ואז לאורך כל הכמה סצינות האחרונות. אני אפילו לא זוכרת מה גרם לי להתחיל לבכות בסוף החלק הראשון, אבל לא יכולתי לעצור. זה פשוט כאב יותר מדי.

הדבר היחיד שהיה טוב בכל הסיפור הזה היה ללכת אחרי ההצגה לStage Door. לראות אותו שוב חוזר לעצמו. הוא היה כזה... דיוויד. מתוק ועדין ומנסה לדבר עם כמה שיותר אנשים ולהקשיב לכמה שיותר אנשים ו... פשוט הוא עצמו. זה היה כל כך טוב לראות את זה. לשמוע אותו מדבר עם אנשים. יש לו דרך לגרום להכל להיראות טוב יותר, אפילו ברגעים הכי גרועים. אני לא יודעת איך, אבל הוא עושה את זה. תודה לאל שהוא קיים. 3>

עדיין יש לי הרבה על מה לחשוב והרבה לפענח, כי היו שם רגעים שממש גרמו לי לרצות לקפוץ מאיזה גג, אבל... אני מניחה שזה ששרדתי את זה זה משהו. ולראות את דיוויד שוב בתור דיוויד... זה עזר. מאוד. לא יודעת, אני חושבת שבסוף בעיקר הרגשתי הקלה, אבל זה עובד עכשיו רק אם אני לא חושבת על כל הרגעים באמצע שרציתי לברוח. אין לי מושג איך זה יילך מחר... אני מקווה שזה לא יהיה גרוע יותר. אולי אני אצליח לנתק את זה שזה דיוויד מכל הסיפור. הלוואי. אני רק שמחה שאני לא צריכה ושלא הייתי צריכה לעבור את זה לבד... אני לא חושבת שהייתי מצליחה, אבל אני יודעת שלא הייתי סולחת לעצמי אם לא הייתי הולכת לראות אותו כשהוא מופיע כשאני כבר גרה בלונדון. המוח שלי כזה דפוק לפעמים. 🙃

*כאמור כתבתי לדיוויד משהו ברכבת ואז חשבתי לעצמי שזה גרוע (אני עדיין חושבת שזה גרוע) אבל נתתי לל׳ לקרוא בתיאטרון בזמן שהלכתי להביא עוד וויסקי, והיא איכשהו הצליחה לשכנע אותי לתת לו את זה. התחרטתי על זה בשניה שעשיתי את זה (הוא נראה כל כך מופתע כשנתתי לו את זה, ״זה בשבילי?״ הוא כזה מיוחד 🥺❤️), ואני עדיין חושבת שזה היה (1) גרוע, (2) לחלוטין לא קוהרנטי, (3) ugggggghhhhh, אבל גם ל׳ וגם ק׳ התעקשו שזה היה טוב, אז... לא יודעת, אני מקווה שזה היה טוב. תודה לאל שהוא לא יזכור אותי.