אין לך שמץ של מושג בכלל כמה באמת הפחדת אותי היום. זה היה כל כך נורא שהיה לי דחף כזה להרביץ לך ברגע שאני אראה אותך, שקצת התנגש עם הדחף לחבק אותך ברגע שאני אראה אותך, כי מצד אחד כל כך שמחתי שאתה בסדר ומצד שני כעסתי עלייך.

אבל הכל בסדר. הכל הכל הכל הכל הכל בסדר.

ואני שמחה שנכנסת כשראיתי סטארגייט כי זה קצת הרגיע אותי.

ואני דואגת לפעמים וזה קצת קשה, אבל זה בסדר.

תשמור על עצמך. אני לא יודעת מה אני אעשה לך אם יקרה לך משהו. 3>

אן.

פוליטיקה היא דבר כל כך מעניין. לראות אנשים משקרים אחד לשני, מדליפים, מנצלים את הכוח שלהם לרעה, דואגים לכיסא שלהם במקום למדינה שלהם וכדומה זה כל כך מעניין, במיוחד כשהם מנסים להסתיר את זה. אפשר לראות בבירור איך כל אחד מנסה להטביע איזשהו חותם אישי, ובמקום לדאוג לעשות דברים טובים, רק דואג לעשות דברים "חדשים". יש גם אנשים טובים שם, אני לא אגיד שלא, אבל יש לי הרושם שרוב האנשים שמגיעים לפוליטיקה מאבדים את האידיאלים שלהם, אם אי פעם היו להם, ונעשים שחקנים מומחים במשחק שנקרא פוליטיקה.

הממשל הישראלי הוא מיוחד, מה שהופך את הפוליטיקה הישראלית למעניינת במיוחד. הממשל הישראלי מיוחד כי הוא לא יציב. נכון, זה לא משהו כל כך נדיר בעולם שלנו, אבל הממשל הישראלי הוא ממשל שמתחזה לממשל יציב של מדינה מפותחת, כשבעצם הוא ממשל בלתי יציב של מדינת עולם שלישי. "איכות החיים" כאן עשויה להטעות לפעמים, אבל המדינה הזאת, מהרבה בחינות, לא שונה מכל מדינת עולם שלישי אחרת. מעניין לראות איך הכנסת מפזרת את עצמה כל שנתיים וחצי-שלוש, כשחוק היסוד שלנו אומר שהממשל יחזיק מעמד במשך ארבע שנים. מעניין לראות שהיו הרבה יותר ממשלות (הנוכחית היא הממשלה השלושים ושלוש) מאשר כנסות (הנוכחית היא התשע-עשרה). ועוד יותר מעניין לראות את ההתנהגות של בכירים בממשלות שלנו.

ניקח לדוגמא את ראש הממשלה. אותו האדם שלא מצליח לשלוט בשרים במפלגה שלו (שמצביעים בניגוד להחלטה שלו). אותו האדם שלא מצליח לבחור לעשות משהו לטובת המדינה ולטובת אזרחי ישראל במקום לדאוג לכיסא שלו. אותו האדם שדואג לעצמו יותר משהוא דואג לאזרחים שלו. וכן, אותו האדם שמשחקי הכוח של הכנסת, אם לשאול את הביטוי מהבריטים, מעניינים אותו יותר מהבעיות של המדינה שלו.

וזה כל כך מעניין. מעניין לראות איך ראש הממשלה היקר שלנו מעדיף לשחרר אסירים מורשעים, רוצחים שפגעו במשפחות במדינה הזאת שוב ושוב, על פני לעצור את הבנייה בהתנחלויות, כי זה יפגע בו פוליטית. מעניין לראות איך אותו ראש ממשלה מצד אחד דואג להסכם השלום, ומצד שני מעודד את אותה הבנייה (הוא כנראה עדיין לא הפנים שאי אפשר להיות גם ימני וגם שמאלי באותו הזמן). מעניין לראות איך ראש הממשלה מוציא עשרות אלפי שקלים על שטויות, כשלאנשים במדינה הזאת אין מקום לגור בו או כסף לדאוג לאוכל. אם מנתחים לרגע את ההחלטות של נתניהו, אפשר לראות כמה באמת הוא דואג לאזרחי מדינת ישראל, המדינה שלכאורה הוא אמור לשרת ולהנהיג, וכמה הוא דואג למעמד ולכיסא שלו, על כל טובות ההנאה המשתמעות מכך.

ובכל זאת, הוא עדיין נבחר, תחת התירוץ השחוק ש"אין מישהו אחר להצביע לו". נכון שהפוליטיקה הישראלית מעניינת?

היו לי כאלה תקוות כשפירון קיבל את תיק החינוך. סופסוף, אדם שהגיע מתחום החינוך ישנה דברים במערכת החינוך הנוראית שיש לנו בישראל. היו כאן כל כך הרבה אפשרויות לשינויים טובים, שינויים שבאמת יסייעו לחינוך הישראלי וישפרו אותו. באמת האמנתי שאיש חינוך במערכת יוכל לשפר את מערכת החינוך בצורה שאף אחד לא יכול לשפר אותה, בטח ובטח שלא המנותקים במשרד החינוך.

אז טעיתי.

מלבד ההחלטה לבטל את מבחני המיצב, שלטעמי היא החלטה נהדרת, ומלבד פרסום מועדי הבגרויות מוקדם והתוכנית שהוא הכין לקיץ, עושה רושם שהמטרה האמיתית של השר פירון היא לראות כמה נזק הוא יכול לגרום למערכת החינוך הכושלת-גם-ככה שלנו. באותה המידה הוא יכול היה להכין רולטה, לכתוב עליה את כל הדברים הטובים שעדיין נשארו במערכת החינוך, ולהתחיל להרוס אותם אחד-אחד בשיטתיות. זה היה נראה אותו הדבר גם ככה.

הרעיון לאחד חלק ממקצועות הבגרות הוא כנראה הרעיון הכי גרוע שלו ששמעתי השנה. מעבר לזה שאין באמת קשר בין לשון וספרות, שני המקצועות הללו כבר במצב כל כך נואש מבחינת חומר, שהאיחוד שלהם יגרום לכל אחד מהם יותר נזק מאשר להשאיר אותם כמו שהם. כמו שמלמדים לשון היום, המקצוע חסר משמעות, אבל האיחוד שלו עם ספרות לא יוסיף לו משמעות, אלא יעלים את מעט התועלת שהוא עוד יכול להביא. לדוגמא, באוניברסיטה הפתוחה יש קורס לנוער שנקרא "אורינות אקדמית". בקורס הזה מלמדים, בין היתר, לנתח טקסטים, ולהשתמש בפירוק לנשוא ונושא על מנת לבנות משפטים נכונים בשפה העברית. צריך ללמד את זה בלשון, אין ספק בכלל, אבל הצירוף של לשון לספרות יעלים את החלק הזה של המקצוע, ככה שאפילו המעט שהמקצוע הזה כן נותן יימחק. מה גם שבספרות יש מספיק חומר בלי שהמורים יצטרכו לעסוק גם בלשון.

על אזרחות והיסטוריה רציתי לדבר בנפרד, כי כידוע, אזרחות הוא אחד המקצועות האהובים עליי. אמנם בעבר היה מקצוע "אזרחות ותע"י", אבל אני דווקא חושבת שהפירוק של המקצוע לשני מקצועות נפרדים היה רעיון נכון. היסטוריה נוגע להיסטוריה של העם היהודי - וטוב שכך. אמנם אזרחות מתבסס גם על ההיסטוריה היהודית, אבל יש בזה הרבה יותר מאשר היסטוריה. מקצוע האזרחות אמור לגעת בדמוקרטיה, באיך דמוקרטיה אמורה להתנהל, בדברים הטובים והרעים, וכן, גם בדמוקרטיה וחברה במדינת ישראל. אז נכון שיש יותר מהאחרון ופחות מהראשונים, אבל הפתרון לזה הוא דווקא אחר: לשנות את חומר הלימוד (כן, כפי שנעשה המון בשנים האחרונות), ולא לצמצם את החומר בשני המקצועות.

את הרעיון מאחורי צמצום מספר בחינות הבגרות אני מבינה, אבל עדיין חושבת שהרעיון כרעיון הוא רע, בדיוק כמו צמצום הימים שבהם נערכות הבחינות. צמצום מספר בחינות הבגרות יאריך כל בחינה בהתאם, גם אם תהיה איזושהי הערכה חלופית. ההערכה החלופית הרי לא תבוא במקום המבחנים, אלא בנוסף. ומה לגבי מקצועות שבהם אי אפשר לבצע הערכה חלופית? כמו פיזיקה, שבמקצוע זה כל ארבע הבחינות נערכות השנה ביום אחד, שיימשך כעשר שעות (כולל תוספות זמן)? מעניין איך משרד החינוך יתרץ את הירידה בציונים של תלמידים השנה, אחרי שהוא מכריח אותם לעבור בחינות במשך כמה שעות רצופות. צמצום מספר בחינות הבגרות יביא בדיוק לאותה התוצאה גם במקצועות אחרים, במיוחד בכאלה שאי אפשר להוסיף בהם הערכה חלופית (לשון, לדוגמא?).

ראיתי גם באחד העיתונים בזמן האחרון שהאוניברסיטאות תומכות ברעיון של פירון לשנות את מתווה הלימודים כך שאפשר יהיה להכין תלמידים לאוניברסיטה מגיל צעיר. זה מעלה שאלה אחרת- מתי מערכת החינוך שלנו הפכה למערכת הכנה לעבודה פוטנציאלית? ככה זה נראה היום - מערכת שדואגת להכין תלמידים לאוניברסיטה, כדי שהאוניברסיטה תוכל לתת להם תואר שחלקם בכלל לא מתעניינים בו, כדי שהם יוכלו למצוא עבודה. אני לתומי חשבתי שמערכת החינוך תפקידה לחנך, ללמד ולהעשיר, ואמנם נכון שזה בעייתי בישראל, אבל הנחתי שדווקא שינוי יילך לכיוון הזה, ולא לכיוון ההפוך.

אבל זה מעניין, לא? מעניין מה יהיה הדבר הבא שעליו הרולטה של פירון תיעצר והוא יוכל להרוס גם אותו.

אני קצת צריכה את עזרתכם,

כי הימים האחרונים היו הדבר הכי מפחיד שחוויתי אי פעם.

ואני לא יודעת איפה עובר הגבול בין נורמלי לפתולוגי,

ומתי זה בסדר ומתי זה לא בסדר,

ובכלל איך להתמודד עם כל הדברים הטובים האלה.

כי אני כל כך טובה בלהתמודד עם הרע,

שכבר שכחתי איך מתמודדים עם הטוב.

ועכשיו זה פתאום נעשה מפחיד,

אבל אני לא אוותר,

למרות שבכלל אין לי כוח לזה יותר.