אני מפחדת. 

אני יודעת שהרגשות שהיו לי כלפיו אף פעם לא באמת נעלמו. כל פעם שאני חושבת עליו, על זה, כל פעם שאנחנו חוזרים לדבר, הכל חוזר. הייתי רוצה להגיד שדברים השתנו, באמת. הייתי רוצה לדעת שאני מסוגלת לעבור הלאה. הייתי רוצה לדעת שאני מסוגלת להימנע מאיזשהו קראש שאני אפילו לא בטוחה שעושה לי טוב. אלוהים, כמה שהייתי רוצה.

אבל אני גם לא רוצה. 

לא שזה משנה, כי הרגשות שלי לא בדיוק שואלים אותי.

הדבר היחיד שהשתנה זה שאני נכנסת לזה בזהירות הפעם. לא ישר מתלהבת ומלחמת וכל הסיפור הזה. 

השאלה היא כמה זמן אני עוד אוכל להמשיך, ואם זה אמיתי, כמה רחוק אני אעז ללכת עם זה. 

אני כל כך אוהבת את השיר הזה שלא אכפת לי שזאת בערך הפעם השמינית שאני משתמשת בו ככותרת.

הימים האחרונים היו לא פשוטים. לא, "לא פשוטים" זה עדין. יותר "הרגישו כאילו הם מגיעים ישר מהגיהינום".

לכאורה, הכל נראה בסדר. אני שונאת את זה, את הימים האלה שהכל נראה בסדר מבחוץ ואף אחד לא מצליח להבין למה אני בכזה גיהינום פנימי. זה נראה להם כאילו אני מאבדת פרופורציות ומגיבה לדברים בלי קשר למציאות, ויכול להיות שזה נכון, אבל אין דבר כזה מציאות. או שליתר דיוק, יש דבר כזה מציאות, אבל היא לא רלוונטית לכלום. כי בסופו של דבר, כולנו חיים במציאויות נפרדות, בתוך הראשים שלנו, ואין לנו באמת מושג מה קורה במציאות ה"אובייקטיבית".

אבל הם לא מסוגלים להיכנס לראש שלי, והם לא מבינים כמה זה כואב, אז הם חושבים שאנחנו חיים באותה המציאות.

ואני לא כל כך בטוחה בזה.

כשדיברנו בשלישי הוא אמר שרוב הבעיות שאני מתמודדת איתן לא כאלה שונות משל אנשים אחרים, אבל אני פשוט רגישה יותר. ואז הכל כואב פי מיליארד יותר. וזה לא חדש, בטח שלא לי, אבל זה רק מחזק את התחושה הזאת שאני לגמרי לבד. כל הפחדים המטופשים והתלושים-מהמציאות-לגמרי האלה, כל הכאב, הקושי הזה לדבר בכנות ולא להיכנס למעגל מטורף של פחדים ואובססיות - הם לא מבינים את הדברים האלה. עדיף להם, כנראה, אבל זה היה נחמד אם מישהו מלבדו היה מצליח להבין שאני לא מאבדת פרופורציות. שיש שני חלקים אצלי, החלק הזה שכולם רואים ואז בטוחים שהם מכירים אותי, והחלק הקטן והפצוע שמפחד מכל אינטרקציה עם העולם החיצון.

אז הם חושבים שהם מכירים אותי. והם חושבים שאני בדיוק כמוהם. והם לא מבינים למה אני עושה דברים כמו שאני עושה אותם.

אבל בינינו, גם זה לא חדש. זה פשוט מורגש במיוחד עכשיו כשאני עובדת בקבוצה כל כך קטנה וסגורה.

ואני בכל זאת אומללה מכל מה שקורה סביבי.

כבר שבוע שאני שוקלת להגיד שאני חולה ופשוט לא לבוא לעבודה. אולי אני עוד אעשה את זה.

*האבסורד זה שלכאורה הכל מושלם. אני מדברת עם חברים, עובדת בעבודה שאני נהנית ממנה, לומדת מה שאני אוהבת. בקיצור, לא יכולתי לבקש יותר מזה. אבל זה רק בחוץ.

Hamlet: Denmark's a prison.

Rosencrantz: Then is the world one.

Hamlet: A goodly one, in which there are many confines, wards and dungeons, Denmark being one o'th'worst.

Rosencrantz: We think not so, my lord.

Hamlet: Why, then, 'tis none to you; for there is nothing either good or bad bug thinking makes it so: to me it is a prison.

Rosencrantz: Why then, your ambition makes it one: 'tis too narrow for your mind.

Hamlet: O God, I could be bounded in a nutshell and count myself a king of infinte space, were it not that I have bad dreams.

-Hamlet (II, II)

פעם חשבתי שאני דו קוטבית. היום אני יודעת שאני סתם לא מסוגלת לשחוט ברגשות שלי.

התגעגעתי ללכתוב כאן. רק עכשיו אני מבינה כמה זה היה חסר לי בחודש הזה. חודש מהגיהינום. חודש ששוב גורם לי להרגיש שאין לי שום שליטה על כלום. או שאולי זה רק עכשיו, כי אני כל כך מותשת מכל התקופה הזאת. 

זה מצחיק, דווקא ביום שלישי אמרתי לו שאני מרגישה כאילו אני אשכרה מתחילה להתרגל ללהיות בנאדם בוגר. לכל ה״אחרי הצבא״. כל מה שכל כך הפחיד אותי לפני חודש, כל מה שנראה כל כך מסובך ויותר מדי וגרם לי לרצות להתאשפז רק כדי לברוח מהכל. ביום שלישי עוד הרגשתי כאילו אני סופסוף מתאפסת. אולי גם מחר זה ירגיש ככה. אולי לא. 

מר ג׳ אמר לי פעם שהדעה וההרגשה שלו לגבי מה שהוא עושה לא מושפעת של אחרים. לא משנה כמה יגידו לו שהוא חשוב ועושה דברים מיוחדים ועושה עבודה מדהימה וכל זה, זה לא ישנה את איך שהוא מרגיש. אם הוא לא מרגיש שהוא עושה עבודה טובה, כלום לא ישנה את זה. אמרתי לו שגם אני כזאת. אז כל הפידבק שכולם כל הזמן נותנים יכול, בעדינות, ללכת קיבינימט. וזה שלפעמים אני מרגישה שעשיתי משהו נכון לא קשור לכל הפידבק המיותר הזה. 

כמה כוחות הוצאתי היום, זה מדהים שאני עדיין מתפקדת. 

קודם צחקתי ועכשיו בא לי לזרוק את עצמי מהגג. שמישהו יגיד שיש לי שליטה ברגשות שלי. 

אני כבר לא יודעת אם זה מצחיק או עצוב שכל פעם אני חוזרת לפה כשנמאס לי. אולי בגלל זה הטבעתי את עצמי בקמפבל שלי בתקופה האחרונה. 

Thank god for the telly.

"Television'a not just a simple diversion here, it's more a way of life."

-Campbell Bain / Takin' Over the Asylum