אני לא מאמינה שסוגרים את ישרא.
כן, הכתובת היתה על הקיר. מאז שערוץ 10 קנה את נענע הם איימו לעשות את זה. באופן טבעי, ברגע שמפסיקים את התמיכה הטכנית, לא מעדכנים את האתר ולא משפרים את הקוד, אנשים עוזבים. מפתיע.
ועדיין, אני לא מאמינה שסוגרים את ישרא.
עצם המחשבה על הסגירה של ישרא נראית מטורפת. גם כשלא כתבתי פה (או כשפחות כתבתי פה), תמיד ידעתי שישרא עדיין כאן. כל הבלוגים הישנים, כל הרעיונות, כל הקטעים, כל הערים הוירטואליות (פעם זה היה זה דבר...), כל העיצובים והמחשבות והתקוות והבעיות. מגיל עשר, אחת עשרה, עד היום. חצי מהחיים שלי, באתר אחד (לא כל כך) קטן ברשת.
וזה לא שאי פעם באמת עזבתי. לא משנה כמה אתרים ניסיתי, לא משנה איזה בלוגים פתחתי ואיפה, תמיד חזרתי לישרא באיזשהו שלב. אפילו כשנהיה לי קל יותר לכתוב באנגלית, גם אז חזרתי לפה. יותר מעשור מהחיים שלי נמצא כאן, בכל מיני בלוגים שמפוזרים פה. והם תמיד היו פה, מחכים לרגע שיהיה לי משהו חדש לכתוב.
ואני אודה באמת, אני לא באמת מצליחה להאמין שישרא כבר לא יהיה פה עוד כמה שבועות.
בשעתיים האחרונות עברתי על כל הבלוגים שהיו לי, לגבות כל אחד ואחד מהם. פוסטים, גרפיקות, צילומי מסך של איך שהבלוגים נראים. הלהקה שהקמנו בכיתה ו', בלוג הייעוץ, הביקורות, הבלוג האישי הראשון (שנראה כל כך ילדותי עכשיו, אבל בכל זאת הייתי בת 11 כשפתחתי אותו), בלוג הכתיבה... עשור מהחיים שלי. עשור שהולך להיעלם.
זה לא שהוא ייעלם לגמרי; בדיוק בשביל זה אני מגבה הכל. אבל זה אחרת. רק הפוסטים והתגובות, בלי הבלוג עצמו. בלי כל מה שהופך את ישרא לישרא.
ואני פשוט... גיליתי את זה כשהייתי בלונדון לפני שבוע, ואני עדיין לא מצליחה לעכל את זה. זה פשוט לא נראה אמיתי.
איך נפרדים מבלוגיה שהיתה חלק מהחיים שלי במשך יותר מחצי מהם? איך נפרדים מהמקום היחיד שתמיד יכולתי לכתוב בו, בלי קשר למה שקורה ולמה שיש לי להגיד? איך לעזאזל אני אמורה להיפרד מישראבלוג?
הלוואי שהיתה לי תשובה לזה.
אן.