איך אני אמורה להחליט מה לעשות כשאני בעצמי לא יודעת מה אני רוצה בכלל?

חשבתי שאני יודעת. חשבתי שאני רוצה לבוא לפה ולחיות כאן לפחות לתקופה ואז נראה מה יהיה. עכשיו אני בכלל לא בטוחה. אני בעיקר רוצה לחזור הביתה.

לא יודעת, אולי אני נאיבית, אבל חשבתי שזה ייראה אחרת. לא חשבתי שהכל יהיה פשוט וקל וברגע שאני אגיע תהיה לי עבודה והכל יהיה בסדר, אבל גם לא חשבתי שהכל יהיה עד כדי כך גרוע. אבל בשבועות האחרונים הכל הלך והתדרדר במהירות שאפילו אחרי 2020 לא באמת ציפיתי לה.

ואני לא באמת מרגישה שניסיתי את זה, אבל זה לא אני, זה הנסיבות, ואין לי שום דבר לעשות נגד זה.

ואני אפילו כבר לא יודעת אם אכפת לי בכלל שזה ככה, או שאני פשוט רוצה לחזור הביתה ולסיים את הסיפור הזה.

אז תגיד לי, איך אני אמורה להחליט עכשיו אם להישאר פה עוד חודש ולנסות או לחזור הביתה? איך אני אמורה לקבל החלטה כזאת כשאני אפילו לא יודעת מה אני רוצה? איך אני אמורה להחליט את זה לגמרי לבד?

הלוואי שיכולתי לדבר איתך. הלוואי הלוואי הלוואי הלוואי.

ואתה רואה, אני כל כך אבודה בתוך זה מאתמול בערב שאפילו לא סיפרתי לך את כל מה שרציתי על מה שקראתי על סטיב ג'ובס אתמול בבוקר. ודווקא זה היה רלוונטי ורציתי לכתוב על זה משהו אבל עכשיו אני תקועה עם ההחלטות המטופשות האלה וכל דבר אחר נדחק למקום שני.

אוף. אני יודעת שהתעקשת שאין לי בלגן בראש אבל האמת היא שאני ממש צריכה מישהו שיעזור לי לסדר אותו כרגע. ולו רק כדי להבין מה אני רוצה.

איך אתה?

אני... לא במצב טוב כל כך. אני כל כך עייפה מהכל. אני כבר לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ישנתי לילה שלם כמו בנאדם נורמלי. נזכרתי עכשיו (תוך כדי שכתבתי את זה) בפעם ההיא שאמרתי לך לנוח ואמרת שתעשה את זה אחרי שהילדים יגדלו. אני מניחה ש״כמו בנאדם נורמלי״ זה לא תיאור מדויק כל כך.

אמרתי לו בשני שחלמתי עלייך שוב (זה חזר להיות המשפט הקבוע שלי, זה כל כך 2015), והוא אמר שזה מעניין שזה מה שאני צריכה עכשיו, את ההורה, ולא משהו רומנטי וכו׳, וחשבתי לעצמי, אני לא יודעת אם זה מה שאני צריכה כרגע, אבל זה מה שאני רוצה. פשוט להיות ילדה שוב. איתך תמיד יכולתי להיות כזאת. הילדה שצריכה עזרה, שמפחדת, שלא בטוחה בכלום, שרוצה שמישהו יבין ויכיל וירגיע ויתמוך. עשית את זה כל כך טוב. אני לא חושבת שהבנת את זה - גם אני לא הבנתי את זה אז - אבל זה בדיוק מה שעשית. ועכשיו כשהכל כל כך גרוע ואני כל כך לבד ואני לא מצליחה בכלל להיות אופטימית לגבי כלום... ממש הייתי רוצה להיות מסוגלת לרוץ אלייך שוב ושתרגיע אותי כמו שהיית עושה אז (או שתפקס אותי כמו שהיית עושה לפעמים כשהייתי בפאניקה על שטויות).

אולי בגלל זה הראש שלי חוזר אלייך כל הזמן בשבועיים האחרונים. בעיקר בחלומות, כי ניסיתי להתמקד בעבודה על האתר במהלך היום (אני מוכנה לbeta testing מה שאומר שצריך אשכרה לאסוף אנשים שינסו את זה), אבל כמעט בלי הפסקה. זה באמת כמו לחזור ל2015, אבל איכשהו הרבה יותר גרוע. יש מגיפה וסגר (אצלנו התחיל שבוע שעבר, השגנו אתכם) והפעם אני באמת לגמרי לבד. ואבודה. ולא מאמינה בעצמי בשיט. ובעיקר מרוסקת עדיין.

אני מתגעגעת. הלוואי שלא הייתי, אבל אני מתגעגעת. הייתי נותנת כמעט הכל בשביל לדבר איתך. אמרתי את זה כל כך הרבה פעמים בשבועות האחרונים, אבל ככל שדברים נעשים יותר ויותר גרועים, ככה אני מרגישה את הצורך לדבר איתך יותר. לא שהייתי מנסה לדבר איתך או משהו, גם אם הייתי בארץ עדיין, אבל... הלוואי שהייתי יכולה. הלוואי שדברים היו אחרת. (הלוואי שהיית מסוגל לראות מעבר לילדה שחזרה לביה״ס לראות אותך יותר מדי, אולי היינו יכולים אשכרה לדבר על כל הסיפור הזה כמו שאני צריכה.)

אמרתי לעצמי שאני לא אכעס, כי זה לא אתה פה, זה הוא. הבנאדם שאני כבר לא מכירה, שעברו חמש שנים מאז שראיתי אותו פעם אחרונה, לא הבנאדם שפגשתי בתיכון ואני עדיין כותבת לו. אבל זה כל כך קשה להפריד את הכאב והכעס משאר הדברים כרגע. זה כל כך קשה להפריד את הרגשות שלי, נקודה. אני כבר לא באמת יודעת איך אני מרגישה, אני רק מתחילה לבכות באופן רנדומלי באמצע היום בלי סיבה. הכל פשוט נהיה יותר מדי.

אין לי כוח לזה. אין לי אין לי אין לי אין לי. לשום דבר מהשנה הסיוטית הזאת. לשנה הבאה שבטח גם תהיה סיוטית. לכלום.

ואני אפילו לא יודעת מה אני כותבת, אני רק יודעת שאני צריכה להוציא את הכל איכשהו וזה לא מרגיש הגיוני לכתוב את זה לאף אחד מלבדך. אולי כי אתה לא באמת תקרא את זה. אולי כי אתה איכשהו תמיד הבנת מה אני באמת מרגישה ומה אני מנסה להגיד, גם כשאני לא הבנתי. Probably all of the above.

הלוואי שיכולתי לדבר איתך. 

אן.

טוב אז נכון שכל שנה הפסטיגל מוגדר ״מופע לכל המשפחה״ ואני מניחה שהוא מהנה גם למבוגרים, אבל בינינו, קהל היעד העיקרי הוא הילדים. That said, נראה לי שהפסטיגל של השנה הוא באמת מופע לכל המשפחה.

אוקיי אז full disclosure: לא באמת היה לי אכפת מהפסטיגל של השנה עד שגיליתי שלי בירן מופיע (ליביאנה 3>). שזה לא כזה מפתיע, לאור זה שהפסטיגלים שלי זה בערך עד 2007 כולל (עברו כמעט 15 שנה ואני עדיין חושבת על פסטיגל פנטזיה כל פעם שThe Final Countdown מתחיל). באופן לא מפתיע בכלל, ברגע שעליתי לחטיבה הפסקתי להתעניין. 

בקיצור, התחלתי לעקוב אחרי הפסטיגל של השנה ברגע שגיליתי שלי מופיע, וכמובן שעשיתי את הפעילויות והכל (כמו ילדה קטנה, I regret nothing), ואם להודות באמת, חלק לא קטן מהפעילויות היה סביב דברים שהם לא כל כך מהתקופה שלי. די הגיוני; רוב קהל היעד הוא הילדים, עדיף להתמקד בשנים האחרונות, דברים שיכול להיות שהם זוכרים. כל פעם שהיה אזכור של הפסטיגלים שלנו התלהבתי ושרתי את השירים והכל, אבל היו גם הרבה דברים שלא היה לי מושג לגביהם. די ציפיתי שזה יקרה גם במופע עצמו.

אבל זה לא היה. וזה היה נהדר.

בערך כל דבר בפסטיגל הזה היה קשור איכשהו לכל ההיסטוריה של הפסטיגל. הפורמט, השירים, אפילו הכוכבים (אומייגאד רן דנקר והראל סקעת ורואני דואני, literally הילדות שלי). היו שם כל כך הרבה שירים מה-30 שנה הראשונות של הפסטיגל שזה הרגיש כמו לחזור הביתה. והיה די מדהים לגלות כמה מהשירים שגדלתי עליהם הם בכלל מהפסטיגל ואפילו לא ידעתי (מלא שירים משני העשורים הראשונים נכנסו לתרבות שלנו, אה?). והאמת? רוב הביצועים החדשים היו טובים. ואני ממש לא טובה עם קאברים.

כמובן, בסגנון פסטיגלי, השואו עצמו היה נהדר. סאונד ותאורה והופעה והכל. היה מצחיק, היו קטעים ממש מרגשים, ואפילו היו הפתעות (ולא חשבתי שאני אגיד את זה). אישית אהבתי במיוחד את ההומור העצמי (הנאמבר של ליביאנה הרג אותי, אני מקווה שיוציאו את זה באודיו כמו שצריך), וכמובן, את העובדה שאשכרה הכרתי לא מעט מהשירים ומהאנשים שהופיעו. תמיד כיף יותר לראות את הפסטיגל אחרי ששומעים את המוזיקה בלי הפסקה.

לא חשבתי שזה יקרה, אבל השעתיים האלה עברו כמו טיל. סוג קצת שונה של הנאה ממה שהיה בפעם האחת שהלכנו לפסטיגל כשהייתי ילדה, אבל אני חושבת שנהניתי לא פחות. פשוט פחות התרכזתי בשואו ויותר במסרים (יש בך מדהים) וברפרנסים ובהומור ו... וול, בלחזור להיות ילדה קצת. כי בתכלס הפסטיגל היה חלק די משמעותי מהילדות שלי, והיה כיף לחזור לזה, במיוחד בשנה הסיוטית הזאת.

כאמור, הדבר היחיד שביאס אותי זה שאפשר לראות את המופע רק פעם אחת. למרות שאם הם גם ככה שמים פרסומות, אז מה אכפת להם שאנשים יראו שוב? לא ברור לי. מבאס. אבל המופע עצמו (והאמת שגם די הדלתות)? Well done.

רציתי לכתוב על כמה שהפסטיגל היה נהדר השנה אבל עכשיו אני מבואסת מזה שאפשר לראות אותו רק פעם אחת אז אני מניחה שזה יחכה למחר >:

(אבל באמת היה ממש מגניב השנה)