(x)

מה שיפה זה שכבר לפני כמעט שבועיים הבנתי למה באמת אני לא מתקדמת לשום מקום, ועדיין המשכתי לספר לעצמי שהסיבה שאני לא מתקדמת היא היום ההוא כל הזמן הזה.

מתאים לי.

ואז אתמול דיברתי על זה שיש יותר מדי שלגמרי דפוק כרגע ואני לא מסוגלת להתרכז בספר כשהכל כואב גם ככה (תודה רבה אומיקרון), ורק עכשיו קלטתי שבעצם זאת הבעיה. כאילו, כן, אני לא בדיוק מצפה לרגע שאני אצטרך להתמודד עם היום הכי גרוע בחיים שלי, אבל זאת לא אני, זאת הדמות (הכחשה היא דרך מצוינת להתמודד בלי להתמודד, לפחות כרגע). הבעיה היא לא לכתוב את הרגע הזה. הבעיה היא להגיע לשם.

כי זה היה השלב שבו ההשפעה שלו היתה הכי עמוקה ודרמטית, נכון? וזה בערך הדבר האחרון שאני מסוגלת לחשוב/להרגיש/להאמין בו כרגע.

אולי הגיע הזמן לעשות משהו קיצוני ולדלג. נחזור לזה כשאני פחות ארצה לירות בעצמי.

אז אף פעם לא ממש היה לי אכפת מהכריסמס, וגם השנה לא ממש אכפת לי, אז זה כנראה לא עד כדי כך שונה, אבל עדיין, השנה זה קצת אחרת.

ברור שדווקא השנה זה היה חייב לצאת בשבת-ראשון, אז שני-שלישי גם חופש, וד׳ לקח את שלושת הימים שנשארו חופש, וא׳ יהיה בחופש בחמישי (ואני גם ככה בחופש בשישי, לא שאני זוכרת עכשיו למה), ומפה לשם זה די אומר שהיום בבוקר היה היום האמיתי האחרון עד ינואר.

ואני לבד.

יום שלישי היה כל כך כיף. באמת. הייתי בכזה דאון בשני-שלישי, ולא היה לי מצב רוח, אבל בסוף היה ממש כיף. הלוואי שהיינו יוצאים ליותר זמן. אבל עכשיו כולם נסעו הביתה לכריסמס וכמעט כולם בחופש שבוע הבאה, וכרגע בעיקר בא לי לא להיות קיימת. ד׳ אמר לי היום ללכת לראות את אחותי, ולו רק כי זה כל מה שיש, אבל... לא יודעת, לפעמים נראה לי שיותר גרוע להיות איתה מאשר להיות לבד.

גם כן הכריסמס המיותר הזה.

האמת שכנראה עדיף שלא קניתי וויסקי. אני מכירה את עצמי. הייתי שותה כל החג. עדיף ככה. אני צריכה לסיים את הסיפור המטופש הזה.

רק עוד 11 יום לשרוד לבד.

איזה טעות עשיתי היום.

התחלנו לדבר, ואז אמרתי שאני בורחת מלהמשיך לכתוב את הסיפור כי אני כמעט ביום ההוא. ואז הוא הציע שנדבר על זה, כמו שהוא מנסה לגרום לי לעשות כבר שנתיים, ובמקום לבדוק מה השעה וכמה זמן יש לי, אחרי קצת הסחות דעת (כמו לדבר על איך שהייתי באה לדבר איתך לפני שיעור ספורט בחמישי ופשוט נכנסת לחדר מורים כאילו כלום ולך לא היה אכפת בכלל), עשיתי את זה.

רק שלא היה מספיק זמן לכסות את היום או אפילו לפענח את מה שהרגשתי על המעט שאני זוכרת מהבוקר. ועכשיו אני אמורה לעבוד כשאני עדיין לגמרי בתוך זה. כשבראש שלי אני עדיין ברגע שהלב שלי התרסק לרסיסים ועוד לא היה לי מושג כמה גרוע זה באמת.

ואני אולי לא זוכרת הרבה מהיום הזה, וכבר כתבתי לך על זה, אני חושבת, אבל אלוהים, אני זוכרת איך הרגשתי. וזה עדיין כואב באותה מידה. אולי אפילו יותר, כי עכשיו אני מבינה כמה באמת הייתי צריכה את זה, אותך, ועל איזה מקומות זה ישב, וכמה גרוע היה הנזק שהשארת אחרייך. עכשיו אני מבינה כמה קשה הפגיעה הזאת היתה. משהו מזה כנראה הבנתי באיזו רמה לא מודעת, כי היתה לי תחושה כזאת שהעולם עצר והכל מרוסק, וכאב כזה שהוא כל כך חזק שאני לא מצליחה להוציא אותו אפילו בכתיבה, שאין לי מושג איך להתחיל אפילו להוציא אותו בכתיבה, כאב כזה שהרגשתי רק עוד שלוש פעמים בחיים שלי. אבל איכשהו במקרים האלה זה אפילו לא התקרב למה שהרגשתי אחרי שאמרת שאנחנו צריכים להתרחק.

ועכשיו זה הכל פה שוב.

בפעם הקודמת הצלחתי (איכשהו) לשרוד את זה תודות לאחיך. הוא החזיק אותי. הוא בא וראה שאני לא בסדר ושאל מה קרה ואני ניסיתי להתחמק כי אני אני אז אמרתי לו שהיתה לי שיחה קשה איתך אבל אני אהיה בסדר. והוא התעקש שנדבר. דיברנו כמעט כל השיעור שלנו, ואז הוא גם לא רצה לקחת כסף כי דיברנו. אמרתי לו מה אמרת, והוא אמר שזה מוזר, כי אתה מעריך אותי וכשאתה מדבר עליי אתה אומר דברים טובים, והוא שאל ממה אני מפחדת, ואני זוכרת שאמרתי לו שאני מפחדת לאבד אותך. אני לא חושבת שהוא הבין כמה עמוק באמת היה הקשר שלנו - וכנראה עדיף ככה, כי הוא לא היה מאשר את זה, והוא צודק לגמרי, אבל אז לא הבנתי את זה - אבל הוא הבין כמה כאב לי. הוא ראה איך אני מרגישה. ואיכשהו הוא הצליח להרגיע אותי. אני לא זוכרת גם את רוב השיחה איתו - אני לא זוכרת כמעט את כל היום הזה - אבל אני זוכרת טיפה, ואני זוכרת שהוא הצליח באמת להגיע אליי. שהוא הצליח טיפה להרגיע את התחושה שהלב שלי מרוסק וכואב לי בצורה שאני לא מסוגלת לעמוד בה.

אבל עכשיו הוא לא פה, וגם אם הוא היה פה, אני לא רוצה לגרור אותו לסיפורים שלנו שוב. אני כל כך מתגעגעת אליו, אולי אפילו יותר מאשר אלייך, אבל אני לא רוצה לגרור אותו בחזרה לשם. הוא סבל מספיק מהשטויות שלנו (שלך) בי"א-י"ב. לא שנראה לי שהוא הגדיר את זה "סבל", אבל זאת לא הפואנטה. אני לא רוצה לערב אותו בזה. זאת אחת הסיבות שהוצאתי אותו מהסיפור שאני כותבת. אני לא רוצה.

אבל זה אומר שעכשיו אני לבד, ואני אמורה איכשהו לעבור שבוע כרגיל, אני אמורה עכשיו להיות בעבודה ולהתנהג כאילו הכל סבבה, כשבעצם כרגע אני לא מסוגלת לנשום ואני מרגישה כאילו מישהו תקע לי סכין בלב. איך כתב ליבי? "עכשיו אני יודע איך זה פוגע כשלא נשאר בגוף אוויר".

אתה יודע, הוא (הוא, לא אחיך) שאל אם הרגשתי מנותקת אז, כי אני נשמעת דיסוציאטיבית, ממש כמו PTSD, ובתכלס, כן, זה די מדויק. לא הרגשתי דיסוציאטיבית. לא שאני זוכרת לפחות. למרות שאולי כן, לפי מה שכתבתי פה כשישבתי למטה באותו היום. ישבתי ליד המדרגות, למטה, עם הרגליים מקופלות מולי ככה, מחבקת אותן חזק חזק. כמו שישבתי לפעמים כשחיכיתי לך ליד חדר מורים. אני זוכרת שבכיתי. אני זוכרת את הגשם הפסיכי שהיה באותו יום. ואני זוכרת שישבתי שם ופתחתי את ישרא, נדמה לי שבגרסה הרגילה כי הגרסה הסלולרית היתה על הפנים ועברתי לרגילה עוד לפני שהיה לי סמארטפון (למרות שזה לא היה קל בflip phone החמוד שלי), וכתבתי את הכמה מילים האלה שבקושי נוגעות במה שקרה לי ביום ההוא. אז לא יודעת, אולי באמת הייתי דיסוציאטיבית. אולי באמת ניסיתי בכוח להתנתק, למרות שזה היה כמעט בלתי אפשרי, כי הרגשתי כאילו מישהו לקח את החיים שלי וריסק אותם. הרגשתי את זה. ואני זוכרת שפחדתי מהשיעור הבא, כי זה היה השיעור שלך, ואמא אמרה שאבא לא יוכל לקחת אותי הביתה לפני אז שאני אכנס לכיתה. אני די בטוחה שאמרתי לה שאני אלך הביתה לבד, ואין לי מטריה, ואני אקבל דלקת ריאות. רציתי דלקת ריאות. רציתי למות.

ועכשיו אני כבר שעה לא מסוגלת להפסיק לבכות. והייתי כל כך בסדר לפני. שמעתי בלופים שירי פסטיגל בימים האחרונים, פשוט כי זה קפץ לי לראש בשלישי או רביעי ומשם זה לא הפסיק. וזה עשה אותי שמחה. ועכשיו אני פה לבד וצריכה להתמודד עם זה שוב. ואני לא מסוגלת.

ידעתי שזאת טעות. ידעתי ידעתי ידעתי.

הלוואי שהייתי מתה באותו היום. ככה לפחות לא הייתי צריכה להתמודד עם זה עדיין.

אן.

You once had my heart

You tore my life apart

I'm lost and it is dark

Would you go back to the start?

Please say nothing but the truth

'Cause being honest doesn't mean that you're a fool

Baby, I want you

I even love you

But I can't have you

Guess this is why I'm talking to myself

היא שאני מתדרדרת לדיכאון הכי גרוע שהיה לי מאז פברואר-מרץ - ואחד הגרועים שהיו לי אי פעם - ואיכשהו אני מרגישה כאילו אני לא מצליחה להתחבר לדמות שאני כותבת, שהיא כרגע גם בדיכאון ואין לה כוח לכלום. הגיוני.

למה אני לא מצליחה להתקדם עם זה?

הרי ״לא יודעת. כל מה שאני יודעת זה שאין לי כוח. כל מה שקרה בשבוע האחרון זה פשוט יותר מדי ואני לא מסוגלת יותר. אני מפחדת ואני עייפה ואני לבד וכבר אין לי כוח להתמודד עם הכל יותר.״ זה בדיוק מה שאני מרגישה עכשיו. ברור, זה פאקינג אומיקרון במציאות ואז זה סתם היה הקיום שלי, אבל עדיין. זה בדיוק המקום שבו אני נמצאת. פעם הכתיבה היתה הדרך שלי להוציא את הכל. היא עדיין, לפחות במובנים מסוימים. אז למה לעזאזל אני לא מצליחה לכתוב?

אני יודעת שאני מפחדת. לא רק מלסיים את הסיפור הזה. אני חושבת שכרגע אני הרבה יותר מפחדת מהיום ההוא. אני כמעט שם. אני לא יודעת אם אני מסוגלת לכתוב את זה. את הפוסט הזה כתבתי מיד אחרי, כשישבתי למטה, ליד המדרגות, אחרי שברחתי מהשכבה שלנו. מישהי שהכרתי מהשכבה ראתה אותי שם ושאלה מה קרה אבל לא הייתי מסוגלת לדבר. אני די בטוחה שהייתי בחוץ כל השיעור, אבל איכשהו מה שאני זוכרת לא מתחבר לי ל45 דקות. אני יודעת שהלכתי לשטוף פנים, כי הוא אמר, ואז ירדתי למטה והלכתי בחוץ בגשם קצת. ואז חזרתי פנימה, התיישבתי שם בצד, וכתבתי את זה. גם התווכחתי עם אמא באיזשהו שלב ואמרתי שאני לא יכולה להישאר עוד ושאבא יבוא לקחת אותי או שאני אלך הביתה לבד (ברור שדווקא באותו יום שכחתי את המטריה והיה גשם פסיכי). זה בערך כל מה שאני זוכרת ממה שהיה אחרי.

זה רוב מה שאני זוכרת מהיום הזה, האמת. יש לי כמה זכרונות מאחה״צ, כשMIG הגיע ובערך החזיר אותי לחיים, ויש לי כמה תמונות ומשפטים מהשיחה ההיא, אבל בזה בערך זה נגמר. הזכרונות האלה והגשם.

ועכשיו אני כמעט שם, ואני אהיה חייבת לגעת בזה שוב. אחרי כמעט שמונה שנים שאני נמנעת מזה, כי המעט שאני זוכרת מספיק בשביל לרסק לי את הלב למיליארד רסיסים, אפילו שעבר כל כך הרבה זמן, אפילו שהוא כבר לא בחיים שלי. אפילו הדרך שאני מדברת על זה היא כמו שמדברים על טראומה. Proper PTSD ממש.

ואני יודעת שמזה אני הכי מפחדת, כי אני יודעת שאם אני אדלג על הקטע שאני כותבת עכשיו למיד אחרי, אני ארוץ עם זה שוב. אני יודעת את זה. זאת הבעיה בזה שאני סופסוף מכירה את עצמי, נכון? אני יודעת בדיוק ממה אני בורחת, למה, ומה יקרה אם אני אמנע. ״לא תמיד קל, תמיד מעניין״, הוא אמר לי פעם על התהליך הזה. כן. זה ממש לא קל, במיוחד לא עכשיו.

ועדיין אני יושבת פה וכותבת כאן במקום להמשיך לכתוב את הסיפור הזה. ואני מספרת לעצמי שזה בגלל שאני לא מצליחה לחזור לסיפור (וזה קצת נכון, משום מה קשה לי להיכנס אליו), ויש בזה משהו ממש אירוני בהתחשב בזה שכרגע ממש בא לי למות.

למרות שעכשיו כשאני חושבת על זה, אולי לא את הצד ״שלי״ קשה לי לכתוב. מזה יש לי בשפע כרגע. אבל הצד שלו... איך אני אמורה לכתוב מישהו שמנסה לעזור, שמנסה להראות את הטוב, שאומר לי דברים כאלה, כשהכל על הפנים ואני לא יודעת כמה עוד מהסיוט הזה של קורונה-ועדיין-לבד-בחו״ל אני יכולה לשרוד? איך לעזאזל אני אמורה להתמקד בציטוט השני, כשהראשון הוא היחיד שאני מסוגלת להרגיש כרגע?

מה הפלא שאני דוחה את הכתיבה. היה הרבה יותר קל כשהיינו במשרד. לפחות אז היה משהו שהחזיק אותי.

אין לי כוח לכלום. אין לי כוח להתמודד. אני מניחה שלפחות אני כותבת החוצה את הרצון למות, זה גם משהו.