תארו לכם שלא היו רופאים. היינו חוזרים לימים שבהם אנשים מתו בלי הפסקה. אני יודעת שאתם חושבים שכל התרופות היו קיימות, ולא באמת היינו צריכים רופאים, אבל מי היה אומר לכם מה יש לכם בתור התחלה? ומי היה אומר לכם מה לקחת וכמה? מי היה מנתח אתכם כשיש לכם קרע בכבד או אוטם בשריר הלב? מי היה מתקן בעיות במוח שלכם?

אף אחד.

באמת הייתם רוצים לחיות בעולם כזה?

היום בבוקר ראיתי בעיתון כתבה. קראו לה "אלימות חולנית" (או "מקדימים מכה לרפואה" בעמוד השער), והיא פורסמה בעיתון ידיעות אחרונות, במוסף "24 שעות". אני בטוחה שאפשר למצוא אותה באינטרנט.

אבל רק למקרה שלא, ובמקרה אתם מנויים דווקא למעריב, אני אספר לכם מה כתוב שם. מסופר שם על רופאים ואחיות שעושים את עבודתם - שהיא עבודה לא קלה, בהתחשב בכמות השעות שהם עובדים - ולא רק שלא מקבלים שום דבר מיוחד, מה שהם זוכים לו זה חוסר כבוד, איומים ואלימות פיזית.

לא מאמינים לי? עובדה.

רוב החולים שמאושפזים בבתי החולים הם חולים שמצבם קשה והם צריכים ניטור מתמיד, או שהם אחרי או בדרכם לניתוח. בכל מקרה, בדרך כלל יש איתם בני משפחה דואגים, שתמיד מעוניינים שקרוביהם יחזרו לבריאות מלאה. אבל בין אם הם מעוניינים בכך ובין אם לא, זה לא תמיד קורה. עובדה, אנשים מתים. ומה עושים עכשיו, אני שואלת? רוב האנשים יגידו שקוברים, מתאבלים ומנסים להמשיך בחיים.

אבל מסתבר שלא. על פי נתוני משרד הבריאות, אירעו 2,528 מקרי אלימות (הן פיזית והן מילולית) כלפי צוות רפואי בשנת 2010. בין אם אלו קללות ובין אם אלה איומים ואלימות פיזית, גרועה עד כדי כך שצריך לנעול את הרופאים בחדר ולהצמיד להם שוטרים כדי להגן עליהם, זה לא משנה. העניין הוא שאותם הרופאים, שעובדים שעות ארוכות בלי הפסקה ומשגיחים על כמויות גדולות של חולים במקביל, צריכים גם להיזהר מבני המשפחה הבריאים- שחלילה לא ימות המטופל והם ישתוללו, כפי שמספרת רופאה בתל השומר, או שחלילה לא יתעייף הפצוע מהמתנה וישליך עליהם כיסאות, כפי שסיפר אח מאחד מבתי החולים בארץ.

ואני שואלת אתכם- זה נראה לכם הגיוני? זה נראה לכם הגיוני שאותם אנשים שעובדים קשה כל כך בשביל לטפל בנו ובבני משפחתנו, אותם אנשים שהתמורה שהם מקבלים קטנה כל כך, והם למעשה עושים את זה כי הם מרגישים שזו שליחות, ולא עבודה, ירגישו מאויימים לבוא לעבודה? זה נראה לכם הגיוני שבתי החולים בארץ, שחלקם גם ככה לא הכי משוכללים שאפשר, יבזבזו כסף על בדיקות מיותרות בגלל שהצוות הרפואי מרגיש שיפגעו בו אם הוא לא יעשה את הבדיקות האלה?

זה מה שאתם רוצים? להגיע לבית חולים ולראות חברי צוות רפואי מתרוצצים במחלקה ומבזבזים את זמנם על בדיקות שהם לא צריכים במקום לטפל בבני המשפחה שלכם, רק בגלל שמישהו יכה אותם או יאיים עליהם אם הם לא יעשו את זה?

אם חשבתם לרגע שאני אומרת שאסור לכעוס- אני לא. זה טבעי לכעוס כשמישהו שקרוב אלייך מת או כשאתה ממתין במשך זמן ארוך לקבל טיפול רפואי. זה טבעי. כולם כועסים כשדברים כאלה קורים. אבל יש הבדל בין לכעוס לבין לאיים במוות של בני משפחה קרובים של הרופא, בין להתרגז ללזרוק כיסאות על אחים ואחיות ולנעוץ מברג בגבו של רופא (2008, בי"ח קפלן ברחובות).

ואני שואלת- אם זה היה קורה לבני המשפחה שלכם, או לכם, לא משנה באיזה גיל הם ואיפה, אתם הייתם עוברים על זה בשתיקה? אם הילד שלך היה מוכה בבית הספר, או שהיו מאיימים עלייך בעבודה או בבית הספר, לא היית עושה משהו?

במקרה של הרופאים זה פשוט הרבה יותר. את האלימות הזאת כולנו צריכים למנוע, בין אם עשינו את זה למישהו בעבר ובין אם לא. את האלימות הזאת נגד הרופאים כולנו צריכים לעצור. המצב קשה מכדי שתוכלו להתעלם ממנו, לא משנה כמה אתם רוצים להתעלם. הגיע הזמן שאנחנו נטפל ברופאים. כי בסופו של דבר, רופאים יעשו טעות אחת יותר מדי, וזה יתפוצץ. ואז כבר לא יהיו לנו רופאים כמו שאנחנו רגילים שיש לנו.

זה באמת מה שאתם רוצים?

אן.

מהכל.

ובעיקר מהמטומטמת שאני קוראת לה "אמא". נמאס.

אני חושבת שאני לא אחזור מחר מביצפר. לא בזמן, לפחות. נראה איך זה ילך. נקפוץ לקניון.

מגיע להם לדאוג קצת.

אני שונאת אותה.

והיא אשכרה מעזה לאיים עליי. זה פשוט עצוב.

אן.

It's A time.