זה קטע, אבל במקרה כשזיפזפתי היום (AKA לפני שעה), גיליתי שהוט חזרו לשדר את בטיפול. זה לא כזה מפתיע - זאת לא הפעם הראשונה שהם עושים את זה, בטח שלא מאז שאסי דיין (ז"ל) נפטר - אבל לא ידעתי שהם חזרו לשדר את הסדרה, והיה משהו מוזר בלהדליק את הטלוויזיה ולגלות שם את אחד הפרקים הראשונים שלה.

אני לא לגמרי בטוחה מה היה מוזר בזה, אם להודות באמת. כמובן שזה גרם לי להיזכר בקורס הקצרצר שלנו עם פרופ' יורם יובל, וכמובן שאמא ואני מיד התחלנו לחפש קטעים שהוא הראה לנו במפגשים ההם (ואוי כמה שאני מתגעגעת לזה עכשיו. מישהו יודע איזה קורס הוא מעביר בסמסטר הבא?), אבל כשהמשכנו לראות עברו לי שתי מחשבות מרכזיות בראש: שזה מאוד מעניין מנקודת מבט פסיכולוגית ושהלוואי שלא היה ערב שבת אלא היום לפני שאני נפגשת עם המטפל שלי.

באיזשהו מקום, אני מניחה שהסיבה לזה די ברורה.

אבל זה קטע, לא? ראינו רק שני פרקים, ופתאום זה החזיר אותי שנתיים אחורה, לתחילת י"ב ולכל הבלגנים, לכל המחשבות והתובנות והרעיונות הראשוניים וחוסר ההבנה והידע שאני רואה היום אבל לא באמת ראיתי אז. אני נזכרת איך בפעם הראשונה שראיתי את הקטעים של איילה ובאיך שחלק מהדברים הזכירו לי את מר ג'; איך שדברים פתאום הסתדרו לי וחשבתי שאני מבינה; באיזה מקום הייתי אז ובאיזה מקום אני היום. זה מרגיש קצת מטורף, לראות באיזה מקום הייתי אז ולהבין שזה לא היה כל כך מזמן, אבל לדעת שזה מרגיש כאילו עברו שנים.

כשראיתי את זה אז הרגשתי כאילו מישהו מתאר חלק מהחיים שלי. כשראיתי את זה היום... חשבתי על כמה שיש קטעים שהם inappropriate, על התגובה של המטופלת הזאת והזאת, על מה שזה אומר, על איך שהוא צריך להגיב... כאילו אני סטודנטית לפסיכולוגיה שמנתחת את התגובות של המטופלים ('כאילו' זאת כנראה לא המילה הנכונה, בהתחשב בזה שזה מה שאני באמת, אבל עדיין). כאילו זה כל מה שזה בשבילי.

וזה מוזר, אבל זה גם מרגיש טוב. זה אומר שאני סופסוף עושה את הדבר הנכון ועוברת הלאה בלב שלם, לא כי מישהו מנסה להכריח אותי או משהו.

בלי קשר לכל זה, אני נורא אוהבת לראות את הסדרה הזאת. לא יצא לי לשבת לראות אותה מההתחלה עד הסוף בשום שלב, אבל ניראלי שאני אנצל את ההזדמנות באיזה סופ"ש ואשב לראות את כולה (binge watching ממש צריך תרגום לעברית... או שלא), פשוט כדי לראות את הכל כמו שצריך. אני יודעת פחות או יותר את הסיפורים של רוב המטופלים, אבל זה עדיין אחרת כשרואים את זה לפי הסדר.

מה שיפה אבל בסדרה הזאת זה כמה שהיא מציאותית. זה לא קופי של חדר טיפולים - זה לא יכול להיות. כמו שיובל אמר, ברגע שמכניסים מצלמה לחדר הטיפולים הכל משתנה - אבל זה הכי קרוב שזה יכול להיות. זה שונה וזה מרענן ובתור מישהי שכבר חוותה שני סוגי טיפולים שונים (בשני מקומות שונים בחיים שלי, אז קל לי להבין גם את המטופלים וגם אותו), זה מעניין לראות את זה ולחשוב על הדברים שאני עברתי ועל מה אני הייתי עושה אם הייתי שם.

וכן, ברור שזה מזכיר לי כל מיני דברים. זה כתוב נהדר ומשוחק (יש בכלל מילה כזאת?) נהדר, אז ברור שקל להתחבר לזה מנקודת המבט של המטופל. אני מניחה שהסיפורים שנכתבו נבחרו בגלל שקל כל כך להתחבר אליהם, אבל זה שונה כשמגיעים מתוך ידע על איך דברים קורים באמת, בטיפול אמיתי ומתפקד (והמילה השנייה מאוד מאוד מאוד חשובה פה. מניסיון). ומה שיפה זה שאין פה הפי אנדינגס כאלה, כי בחיים אין באמת הפי אנדינגס מוחלטים. אין שחור ולבן, הכל תמיד בגוונים של אפור.

*לאחרונה יצא לי לראות את Recovery, סרט של שעה וחצי בערך של ה-BBC על אדם שעבר תאונה וספג פגיעת ראש וכתוצאה מזה הוא מתנהג בצורה מאוד מאוד שונה ממי שהוא היה. מעבר לעובדה שזה סרט מרגש ומדהים, אהבתי את זה שהוא היה מדויק גם בהקשר של ההתנהגות של אלן (האדם שנפגע) וגם בהקשר של המשפחה ושל ההחלמה שלו. נזכרתי בזה פשוט כי גם שם אין באמת הפי אנדינג - כי אחרי פגיעת ראש אף אחד לא באמת חוזר להיות בדיוק מי שהוא היה. אלה החיים, אה?

אתה יודע, זה קטע.

לא חשבתי עלייך כבר די הרבה זמן. אני מניחה שהייתי כל כך עסוקה בדברים שקורים בחיים שלי שלא באמת היה לי זמן לדרמה המטופשת וחסרת המשמעות הזאת שלנו. לא היה לי דחף לבוא לראות אותך כבר מתחילת ינואר. היו לי דברים קצת יותר חשובים על הראש - האנשים שעדיין בחיים שלי, הדברים שאני צריכה לעשות בשביל שיהיה לי טוב. בין כל הדברים האלה לא באמת יצא לי לחשוב עלייך, למעט כמה תזכורות אגביות, בעיקר בשיחות עם המטפל הנוכחי שלי.

אתמול גם הזכרתי אותך, ואני מניחה שזאת הסיבה שחלמתי עלייך הלילה - וזאת, מן הסתם, הסיבה שחשבתי עלייך היום שוב.

קורה אצלי הרבה כרגע. אני עדיין לא לגמרי בטוחה בנוגע להכל, אם להודות באמת. אני מניחה שעיקר הסיפור זה הצבא, כרגיל, והאנשים שבו, ואיך שדברים התהפכו לחלוטין בחודש וחצי שעבר(ו?) מאז הפעם האחרונה שכתבתי לך (וואו, באמת עבר חודש וחצי? לא נתפס). אני מתנהגת מאוד רגועה כל הזמן, אבל האמת היא שכמו תמיד, יש בפנים סערה די מטורפת.

מישהו אמר לי לאחרונה שהבעיה עם אנשים שחושבים מהר היא שהם מדברים באותו הקצב - הם לא מצליחים לסנן את מה שהם אומרים. זה מוכר לי; פילטר תמיד היה עניין בעייתי-משהו אצלי. יש מצב שזה חלק ממה שגרם לבלגן הנוכחי, אבל אני מניחה שזה היה צריך לקרות בשלב זה או אחר. לפחות ככה הפכנו את השולחן. אתה יודע איך אני, אני עושה את זה לפעמים כשנמאס לי. הפעם זה עבד קצת פחות טוב, אבל מילא. זה לא תמיד יכול לעבוד בצורה מושלמת.

אבל אתה יודע איך זה, זה עשה קצת בלגן וקצת ניסו להעניש אותי וזה קצת לא כל כך הצליח. בינתיים אני במעין מצב ביניים, שאני אפילו לא יודעת מה קורה איתי. אני שונאת את הקטע הזה בצבא, שקבוצה של אנשים מטומטמים צריכים להחליט מה יקרה איתי הלאה. עושה רושם שהפעם יש לי לפחות בנאדם אחד שפוי ואינטליגנטי (שני החלקים חשובים באותה המידה!) שינסה למשוך אותי לאן שאני רוצה, אז זה גם משהו. בכל אופן, כרגע אני לא יודעת מה קורה איתי ומה יקרה איתי וכל מה שנשאר לי זה לקוות. אני מניחה שזה גם ילמד אותי משהו.

בינתיים אני חושבת על האנשים. לפני שבועיים, כשהציעו לי לבוא לפה, חשבתי שאני אגיד לא. כי אני לבד במשרד, וכי פתאום חשוב לי הצד החברתי, וכי בינינו, זה לא שברור לי לגמרי מה אני אמורה לעשות פה. ואז יצא לי לדבר עם מישהו על איך שבתכל'ס הכל אותו זבל וזה פשוט עניין של למשוך עד השחרור, ופתאום חשבתי לעצמי שבסופו של דבר, מצאתי פה אנשים טובים, שמבינים מחוננים (יש!!!!!!!!!!!), ועבודה פוטנציאלית, ואכפתיות, והמקום נוח לי ואני קרובה למשרד הישן (או ליתר דיוק לאנשים שהיו בו), אז... אולי עדיף. אז כן, החלטתי להישאר.

ואז עכשיו אני מבלה שעות בלדבר איתם בראש שלי, בלהגיד ש"אני יודעת שאתם לא מרגישים את זה, אבל אני מתגעגעת" (המטפל אומר שזאת הרגשה פנימית שלא מתבססת על שום מציאות חיצונית וסביר להניח שהוא צודק אבל לא משנה), וש"אני תמיד אהיה שייכת לפה, גם אם אני לא יושבת פה אתכם" ו"זה שאני לא פה לא אומר שלא אכפת לי, כי אתם חשובים לי בלי קשר" וכל הדברים האלה. ואני יודעת שאלה דברים שאני צריכה להגיד להם ולא לעצמי, אבל אני לא בטוחה שברגע האמת יהיה לי את האומץ להגיד אותם. מצחיק, הא? אבל זוכר מה אמרתי לך כשרק הגעתי לפה? שהיה לי טוב פה אחרי שבוע וחצי.

זה עדיין אותו המקום.

והאמת שזה לא מדויק, לא. אבל עדיין, חלק מהאנשים עדיין פה. ובסך הכל היה לי פה טוב. וזה היה מה שדיברתי עליו אתמול - כי בפועל, אני לא מתגעגעת לאנשים כמו שאני מתגעגעת לאז, בדיוק כמו שאני לא מתגעגעת אלייך כמו שאני מתגעגעת לחצי הראשון של י"א (ואולי קצת לסוף י"ב). אני מתגעגעת ליומולדת שלי שחגגנו וללראות האוס בהפסקות ולשמוע רדיו בצהריים ולרדת להביא אוכל עם ר' ולכל הרגעים הקטנים האלה שהיו לנו. לביחד שהיה לנו אז, כשעוד היה לי רק טוב פה.

וזה היה, כאמור, השלב שהזכרתי אותך, ואני מניחה שבגלל זה חלמתי עלייך הלילה. וזה היה כל כך מוזר, חלמתי שאנחנו באיזו פעילות שכבתית ורבתי איתך, אבל אז עלינו במעלית (אין לי מושג, אל תשאל) והשלמנו. כשאמרתי לאמא את זה הבוקר היא צחקה ואמרה שזה לא כאילו זה לא קרה במציאות (שמונה מיליארד פעמים, פחות או יותר).

נו, מילא.

אולי אני בכל זאת בדרך הנכונה. אבל אנחנו עדיין עובדים על זה, אז לך תדע.

הפי ולנטיינ'ס דיי.

אן.

מתוך כל המקומות שחשבתי שאני עשויה למצוא את עצמי בהם, המקום שבו אני נמצאת כרגע היה אחד האחרונים ברשימה - אם הוא בכלל היה בה.

אני לא אגיד שהמקום הזה אידיאלי. ממש לא. מבחינה מקצועית אולי, אם כי גם זה עדיין לא ודאי. זה בעיקר פוטנציאל. האנשים פה נחמדים - אני לא מתעסקת עם מפלצות אובססיביות וחסרות מוח יותר. סופסוף עובדים מולי אנשים שמבינים מה זה אומר שאני מחוננת (וכן, גם ש, כמו שאמר המפקד שלי, אנשים שחושבים מהר בדרך כלל לא מצליחים לעצור את עצמם לפני שהם מדברים, שזאת אחת הבעיות הגדולות שלי). סופסוף עובדים מולי אנשים שאשכרה אכפת להם מה קורה איתי ואיך אני ומה אני חושבת.

אני עדיין לא כל כך בטוחה איך להתייחס לזה אחרי שמונת החודשים האחרונים, אבל אני אלמד שוב. לאט לאט.

הבעיה היחידה, כנראה, עם המקום הזה, זה שאני לבד. ואני מתגעגעת. דאמט, אני מתגעגעת הרבה יותר משחשבתי, במיוחד בהתחשב בעובדה שהם כולם יושבים עשרים מטר ממני, במבנה אחר, אבל עדיין שם. אני יכולה לבוא אליהם, לדבר איתם, לצחוק איתם, הכל. אבל אני עדיין מרגישה לא קשורה פתאום, כאילו אני כבר לא שייכת.

המטפל אומר שהתחושה היא פנימית ולא מגיעה מהם, וכנראה שהוא צודק, אבל זה לא באמת עוזר.

אז זה החיסרון.

מצד שני... זה עדיף על פני כל מקום אחר שאני עשויה למצוא את עצמי בו. פה יש יותר מדי יתרונות בשביל שאני אוותר על זה, בטח ובטח שעכשיו, כשכל מה שצה"ל יכול להציע לי זה חוסר וודאות.

ובסך הכל נשארו עוד פחות משמונה חודשים, נכון?

וזה מקום טוב. מצחיק איך מגיעים למקומות ולדברים הנכונים בטעות. אפילו הדברים הכי גרועים קורים לטובה בסופו של דבר.

יש משהו בלקחת אוטובוס הביתה שמאפשר פשוט לשים את האוזניות ולתת למחשבות לשוטט. משהו כזה שאין כשאוספים אותי מהתחנה באמצע הדרך. משהו כזה שמאפשר לעשות איזשהו חשבון נפש ולעבור על כל מה שקורה איתי, במיוחד עכשיו, כשאני מרגישה שאין לי זמן לחשוב על שום דבר ממה שקורה. ולשם שינוי בלי לקטר על הצבא ועל כמה שזאת מערכת גרועה ועל כמה שנמאס לי. 

אני לא יודעת למה השיר הזה התנגן לי בראש כשעשיתי את זה. אולי זה פשוט כי אני מקווה שהוא נכון גם היום, כמו שהוא היה עד עכשיו. 

ביום ראשון היה ה-31. אני שונאת את היום הזה. והעניין הוא שבשנתיים הקודמות שמתי לב לתאריך והייתי מאוד מודעת, אבל השנה זה פשוט ברח לי מהראש. נזכרתי רק אתמול, כשקפצו לי הודעות מהפיכסבוק על ״היום לפני״, ופתאום מצאתי את ההודעה המבאסת ששום דבר לא נמשך לנצח, אפילו לא הקשר הכי מדהים שהיה לי. בדיעבד חשבתי על זה שכנראה תת המודע שלי ברח למרתונים של דיוויד טננט (כן, זה מה שאני עושה מאז שסיימתי את ג׳סיקה ג׳ונס ביום חמישי) כי הוא היה מודע למה שאני מעדיפה לא לזכור. אבל זה, כאמור, הגיע בדיעבד. 

הרבה דברים קורים כרגע במסגרת הצבא (הדרמה רק הולכת ומתפתחת), אבל מה שבאמת רלוונטי לכל הסיפור - למרות שאני לא אודה בזה מול כמעט אף אחד - הוא שאני כנראה עומדת על סף איבוד המקום היחיד שמצאתי בו סוג של בית מאז בסמ״ח. והדבר הכי חשוב בכל זה הוא שכנראה שאני אקבל בחירה האם להישאר, לעבור למקום קרוב או לעבור למקום אחר לחלוטין (או להשתחרר, אם האופציה השלישית לא תגיע), ואני אגיע למצב שאני מוותרת על הכל מרצוני. 

כשדיברתי אתמול על המקום הקרוב היה בי חלק מדוכא וחלק שהתרגש. כי שם אולי אני אצליח לעשות משהו. כי שם לפחות המפקד לא דפוק לגמרי. כי השעות טיפה יותר נחמדות. כי אמור להיות מעניין. כי מבחינה מקצועית אין סיבה לא להיות אופטימית ואני עדיין נשארת, בגדול, די קרובה לאנשים שאני אוהבת, אז למרות שהעבודה בגדול מיותרת ואני שונאת להיות פקידה, אולי עוד אפשר להוציא מזה משהו, כי עושה רושם שאני מתמודדת עם מישהו שאשכרה מבין מה התפקיד שלי. 

אני מניחה שאחרי כל פריסות השחרור של היום ואחרי שיצא לי להיות קצת עם האנשים שאני אוהבת, קצת שיניתי את דעתי. 

כי זה נהדר, באמת שכן. כל הדברים האלה שאמרתי. אבל בפועל אני יושבת שם לבד רוב הזמן, רחוקה מכל מישהו בגילי שאני מחבבת, ולמרות שתמיד הסתדרתי עם אנשים גדולים ממני יותר טוב מאשר עם בני גילי, אני מתגעגעת לחברת אנשים שיש לי קצת יותר משותף איתם. אני מתגעגעת ללהיות חלק ממשהו שעוד אפשר לקרוא לו קבוצת השווים שלי.

ולא אכפת לי כמה טובה העבודה יכולה להיות. אני חושבת שכבר הבנתי שזה הרבה פחות משנה מאשר כמה טוב לי חברתית. 

אבל אני גם לא מסוגלת לחזור למפלצת הפסיכית הזאת, וזה מציב בפניי בעיה. 

זה היה יום קצת עצוב היום. די הרבה עצוב, האמת. ובכל זאת כשבכיתי לא באמת ידעתי למה אני בוכה. אני עדיין לא יודעת. אולי כי אני עייפה ונמאס לי להרגיש לבד. נמאס לי להיות לבד.

אבל כנראה שבגלל זה התחברתי לקילגרייב כל כך. כי הוא לבד ועמוק בפנים הוא עדיין ילד שלא יודע מה לעשות. כי נמאס לו להרגיש ככה. כי אחרי כל מה שהוא עבר וכמה שהוא סבל, הדבר היחיד שעדיין יש לו זה המנגנון הגנה הלא מוצלח הזה. אני מניחה שהתיאוריה של רוג׳רס עדיין רלוונטית אליי. אם כי, אם להודות באמת, היא מעולם לא הפסיקה להיות רלוונטית.