חשבתי אולי להתחיל לכתוב. הפעם ברצינות.

כל פעם שמשהו רע קורה, הכתיבה היתה הדרך היחידה שלי להתמודד עם זה. ועכשיו זאת הפעם הראשונה בחיים שלי שאין לי בכלל מילים. כלום. כאילו, כבר קרה לי בעבר שכתבתי ועדיין לא הרגשתי שהוצאתי הכל, כשהפגיעה היתה ממש עמוקה, אבל עכשיו... אין לי כלום. רק מחשבות חוזרות על כמה שהחיים רנדומליים ובאיזה קלות יכולתי לאבד הכל. PTSD קל, הוא קרא לזה.

זה קצת מצחיק, כי בסרטים תמיד כשיש להם חווית near death הם קופצים ישר ומחליטים שהם הולכים לשנות את החיים שלהם, וזאת אמנם לא היתה בדיוק חוויה כזאת, אבל זה היה כל כך קרוב להיגמר הרבה יותר גרוע ממווות. יש מספיק case studies של פגיעות באונה הפרונטלית כדי שאני אדע בדיוק מה יכול היה לקרות. על חלקם למדתי בתואר אפילו. ומה שמצחיק בכל הסיפור הזה הוא שאולי בסרטים הם ישר קופצים ל"אני אעשה את כל מה שרציתי לעשות כי גם ככה הכל רנדומלי ואני יכול למות בכל שניה" אבל בחיים זה לא בדיוק עובד ככה.

בשבוע וחצי האחרונים בעיקר הייתי מבועתת. אני עדיין מבועתת. הוא אמר שזה טבעי וזה יעבור תוך שבועיים-שלושה, ככה זה בדרך כלל. זה ייקח עוד קצת זמן עד שאני אצליח להפסיק לחשוב על זה שאפשר לאבד הכל בכל רגע ושום דבר לא בטוח ובכל מקום יכול לקרות משהו. ככה זה עובד. תהליך החלמה רגשי וגופני טבעי.

היום כתבתי לK ואני אפילו לא יודעת מאיפה זה בא, אבל בתוך בליל ה"הנה עוד דברים שאני לא מצליחה לעשות כרגע כי אני לא מצליחה לחשוב ולהתרכז" קפץ לי פתאום "הייתי כותבת על זה, אבל אפילו את זה אני לא מצליחה". לא באמת חשבתי על זה. כל מה שאני יודעת זה שלא כל כך הצלחתי לבטא את הפחד הזה בשבוע האחרון. זה הדבר היחיד שאני חושבת עליו, ובכל זאת כמעט שאין לי מילים. 

אז אולי הגיע הזמן להתחיל לכתוב. לא על ארין; זה סיפור על השלמה ואני עדיין לא שם. אבל יש לי שתי אפשרויות אחרות. אולי הגיע הזמן לנסות את זה באמת.

אתמול בערב חשבתי על זה שאני רוצה לסגור כמה עניינים.

אני לא יודעת כמה מזה אני אצליח, אבל רציתי לנסות לפחות. כשאני אחזור הביתה, אני רוצה לבדוק אם אני אוכל להיפגש עם MIG. אם אני אראה שזה לוקח הרבה זמן לחזור אני אעשה את זה בטלפון, אבל אני רוצה לנסות לפחות לדבר כמו שצריך. הבנתי הרבה בשנים האחרונות. וכבר כתבתי את זה פה לפני איזה שלושה חודשים, אבל הייתי רוצה להיות מסוגלת לדבר איתו שוב כמו פעם. 

ואז יש אותו. אתמול חשבתי (ואפילו כתבתי לעצמי) שאני רוצה לסגור איתו דברים. היום אני בעיקר כועסת. כועסת ופגועה. הוא עדיין מנסה לברוח. כנראה עדיין חושב שאני באותו מקום. ומתחיל להימאס לי מזה. ממש אבל. אז לא יודעת. אולי זה סימן. אולי אני צריכה להתחיל עם הסיפור הזה. אני עדיין חושבת שלא הייתי רוצה להתחרט על זה שלא סגרתי את הסיפור הזה (קצת כמו בSoul של פיקסר האמת), אבל אולי זה משהו שעדיף להתעסק בו אחרי שאני ארגע קצת מהטראומה הנוכחית, כי כרגע אני הרבה יותר מדי emotional כדי להיות רגועה או אובייקטיבית.

יש כמה אנשים שהייתי רוצה לחזור להיות בקשר איתם. אני לא כל כך טובה בלשמור על קשר מרחוק ובדרך כלל אני מאבדת את זה די מהר, וכשעברתי לפה חשבתי שאני רוצה לחזור לדבר עם כמה אנשים אבל לא עשיתי עם זה יותר מדי כי הייתי כל כך עסוקה בו ובפאניקה של להיות פה. ואז נפלתי ולמרבה המזל זה נגמר רק בתפרים, ואתמול חשבתי שבעצם אני לא רוצה שזה יהיה עוד משהו שאני אתחרט עליו. אני מתגעגעת לאנשים האלה. הגיע הזמן לחזור לדבר שוב, נכון?

הדברים הבאמת גדולים הם שהייתי רוצה להתקדם עם האתר או עם הכתיבה שלי. כל הדברים שאני תמיד מפחדת מהם, האמת. התחלתי לחשוב על זה בשבת, כשראינו את Soul, והוא אמר משהו על זה ש"אני לא רוצה שכשאני אמות אני אסתכל אחורה ואגלה שהחיים שלי היו כלום", אבל אני חושבת שרק היום הגעתי לנקודה הזאת של "הא, אולי באמת הגיע הזמן שאני אנסה לעשות את מה שאני אוהבת". כאמור, אני עדיין בעיקר מבועתת, אבל... לא יודעת, baby steps, נכון?

הוא לא מבין שהוא לא עוזר.

אני מבינה שהוא רוצה שאני אחזור הביתה, באמת שכן. זה היה ככה כשהתגייסתי אז ברור שזה ככה גם עכשיו. אבל כשהוא מתחיל לתכנן כבר את איך שאני חוזרת ומה שיהיה בשניה שאני אומרת "אולי עדיף שאני אחזור הביתה" זה בדיוק מזכיר לי למה אני לא רוצה לחזור.

כאילו, בחיים.

אני גם ככה בדאון. גם ככה קשה לי להתמודד עם כל הבלגן של שבוע שעבר כרגע. עם כמה קרובה הייתי להיפגע בצורה רצינית. עם כל מה שיכולתי לאבד. גם ככה קשה לי.

אז זה שהוא מתחיל כבר לתכנן לי את כל מה שיהיה כאילו כבר הזמנתי כרטיס טיסה זה בדיוק הדבר האחרון שאני צריכה כרגע.

אין לי כוח. פשוט אין לי כוח.

השתדלתי כל כך לשמור על אופטימיות השבוע ואני מניחה שעם משככי הכאבים זה היה יחסית קל, אבל עכשיו הכל מרגיש זוועה שוב (די אן אסור לבכות אסור להרטיב את החתך עוד לפחות שבוע).

Long story short התעלפתי ברביעי לפנות בוקר וכנראה חטפתי מכה מהאמבטיה. היה הרבה דם. איכשהו הייתי ממש רגועה כשהפרמדיקים הגיעו ואפילו בביה"ח והיה לי הרבה יותר מבאס שאני לא יכולה לראות את התפרים שעושים לי (פעם ראשונה שלי) כי זה על הפנים מאשר כל מה שקרה בערך. כנראה הייתי מטושטשת לגמרי, לא יודעת. אפילו לא הייתי מוטרדת ממה יקרה אחרי שהחתכים יחלימו וכל זה.

Seems like it's all catching up with me now.

לא יודעת, כאילו עם התפרים זה היה נראה קצת כמו פרנקנשטיין וזה נורא הצחיק אותי (תמיד הרי יש לו תפר כזה במצח וכל זה) ואתמול לפני שהוציאו את התפרים זה אפילו נראה קצת כמו סקאר (כמה שאני אוהבת את הסרט הזה) וגם זה היה קורע. גם לא כל כך עצרתי לחשוב על כל מה שיכול להיות או על פגיעה אפשרית כשזה קרה, ועשו לי CT ככה שאני יכולה להיות רגועה, אבל... משום מה הכל עולה עכשיו.

יכולתי להיפגע ממש. אם המוח שלי היה נפגע זה היה יכול להיגמר ממש רע. זה עדיין יכול להיגמר ממש רע. זה עוד לא החלים. יש לי משחה אנטיביוטית לעוד שבוע. מספיק שמשהו קטן יסתבך בשביל שזה יתדרדר מהר מאוד ולמקום גרוע מאוד. הכל עדיין שם.

וגם אם הכל יחלים כמו שצריך ובאמת אין נזק והכל בסדר, כמה מזה ישאר? הם עבדו קשה בביה"ח כדי לתפור את החתך העמוק יותר ככה שהוא ישאיר צלקת כמה שיותר קטנה. I'm probably just spiralling אבל הסימנים בטח תמיד יישארו. תמיד יישאר שם משהו. אני מקווה שזה לא יהיה נוראי כמו שזה עכשיו אבל מה אם כן? מה אם זה בכל מקרה יהיה נוראי? (הפנים שלי כבר לא ייראו אותו דבר? מרגיש קצת כמו הגזמה לשני חתכים אבל גם מרגיש נכון.)

נראה לי שאני פשוט אחזור למיטה לסרטים ולסדרות ואני אתעסק בזה ביום אחר. נגיד כשאני ארגיש שאני אשכרה מסוגלת להתמודד עם זה או משהו.

אוף הלוואי שהייתי חוזרת הביתה לפני כל הסיפור הזה.