ושבועיים. חצי שנה ושבועיים.

חח, מי היה מאמין שאני אחזיק מעמד כל כך הרבה זמן.

המ, התרגלתי לשם הזה, אבל אולי אני אשנה.

נראה מחר.

וזה נראה כל כך טיפשי אחרי הפוסט הקודם.

אן.

הכל מתחיל ונגמר ביחס.

מצחיק לומר את זה אחרי כל הפעמים שבהם אמרו לי את זה ולכאורה לא התייחסתי. דגש על לכאורה.

זה לא בקטע של "לא אכפת". זה בקטע של "די כבר. תעזבו אותי בשקט. אני לא מפגרת ואני בהחלט יודעת מה אני עושה".

טוב, אולי לא. אבל עדיין.

זה משעשע, לראות מה קורה כשמתייחסים אלייך בצורות שונות. זאת אומרת, זה תלוי. תלוי איך. הכל מתחיל ונגמר בזה.

אבל יחס נובע לפעמים מהבנה. בדרך כלל.

אם אתה לא מבין מישהו, איך תוכל להתייחס אליו בצורה הוגנת?

זה קצת כמו בימי הביניים. חח.

יחס יכול להשתנות. להשתפר או להיעשות גרוע יותר. אי אפשר לדעת. אפשר רק לנסות ולקוות לטוב.

נראה. אולי נצליח לחשוב על זה מחר, בראש צלול.

נראה.

אן.

שם הקטע: Alone against the world.
שם הכותבת: אן.
פאנדום: מקורי.
דירוג: PG.
הערות: לגמרי.

היא הביטה בדמותה במראה, מוציאה באיטיות קוץ מתוך ידה. היא לא צעקה. אסור היה לה.
היא זרקה אותו הצידה והוא הצטרף לחמישה האחרים שכבר היו שם.
היא עצמה את עיניה, חושבת על דבר אחד בלבד, והוציאה החוצה עוד קוץ. זה כאב. מאוד. אבל לא היתה לה כל ברירה.
לאחר שגמרה להוציא עוד שלושה קוצים בדקה את ידה השניה. לא, לא היו שם קוצים. כנראה שהם נכנסו רק לזרועה הימנית. היא חשה דמעות עולות במעלה גרונה ועצרה אותן בפה קפוץ. היא לא תיתן להם את העונג הזה.
היא התיישבה על מיטת הברזל הצרה ועצמה את עיניה, נשנעת על הקיר הלבן והמתקלף. היא שמעה אותם מדברים אליה, ידידיה היחידים כעת בכל העולם, וידעה שהם יישארו איתה. בניגוד לאחרים.
היא קמה מהמיטה והביטה בבוז אל המצלמה שעקבה בגלוי אחר תנועותיה.
"אתם חושבים שניצחתם?" שאלה ברכות, בזעם, פלדה חשופה בקולה. "אתם טועים," היא זרקה, עדיין מדברת בשקט. "לעולם לא תנצחו. כן," היא הוסיפה, מביטה ישירות אל תוך המצלמה בכעס ובבוז עמוק. "לקחתם הכל. את הבית שלי, את המשפחה, את החברים המעטים שיכולתי לסמוך עליהם. חשבתם שככה תגרמו לי לכאב, תנצחו במלחמה שתוצאותיה ידועות מראש. אם כך, טעיתם. הו," הוא הוסיפה לאחר רגע של מחשבה, "זה לא שאני לא כועסת. זה לא שלא כאב לי לאבד כל בן אדם שהיה לי אכפת ממנו. אבל לא ניצחתם, ואני לעולם לא אניח לכם לנצח," לחשה בארסיות.
כמו שצפתה, הם נכנסו מיד לאחר שגמרה לדבר, חמישה אנשים זועמים. השומרים שלצידם תפסו אותה בזרועותיה וגררו אותה אחרי החמישה. היא עצמה את עיניה, רואה עוד פעם אחת את הדמויות שלהם, וחייכה.
היא אולי לבדה, אך הם לעולם לא יישברו אותה.

זה נורא, לא להבין מישהו. או משהו. בעיקר מישהו.

אני לא מבינה מה הם מוצאים בטלנובלות האלה, או בסדרות הטיפשיות האלה שכבר נחפרו מספיק. או למה כל העולם שלהן מבוסס על בגדים ומראה, ואיך זה שאנשים לא מסוגלים לראות את האמת בדברים פשוטים כל כך.

הם לא מבינים למה אני נדבקת לסדרה הזאת, למה זה והספרים וכמה אנשים אלה הדברים היחידים שאכפת לי מהם. הם לא מסוגלים להבין אותי.

אבל כל אחד צריך תמיכה ומקלט. חלק מוצאים את זה באנשים אחרים. אני עוד לא מצאתי את האנשים האלו. מצאתי דמויות שאיתן אני יכולה להתבטא, להיות מי ומה שאני רוצה, והכי חשוב, להיות עצמי. מצאתי מקום מקלט נוח ונעים, אנשים, גם אם הם לא אמיתיים, שעוזרים לי ומייעצים לי מה לעשות.

אז הם מתייחסים אל זה כאל בדיחה ולא מבינים מה פתאום אני כועסת. באמת, למה?

ואז הם שואלים את עצמם למה אני לא מקשיבה למה שיש להם לומר, למה אני אומרת שהכל בסדר גם כשרואים שאני כועסת או מדוכאת.

שם אין כעס, או עצב - טוב, יש, אבל לא כל כך הרבה - או קנאה. שם הכל נעים ונוח, מלא אקשן ואהבה מוסווית.

וכשאני כותבת... אני מרגישה שאני מכירה את עצמי, שאני יודעת מי אני. לא השחקנית שמשחקת בבית הספר צוחקת ואכפתית, שלא אכפת לה מאנשים שהיא לא מכירה או מהאויבים שלה, אלא הילדה הקטנה והמתבגרת שעדיין לא לגמרי מצאה את עצמה. ואז הדמויות שאני יוצרת הן אני, לכל אחת יש תכונות שלי, והן מושפעות מהרגשות שלי.

לא להבין זה דבר נוראי.

לא להבין זה להיות לבד ולהעמיד פנים שאתם יחד.

אן.

אגב, היה נחמד בנהריה. סוף שבוע קליל ורגוע- הגן הזאולוגי, מוזיאון לוחמי הגטאות, ראש הנקרה ואגם מונפורט.

כן, היה כיף.