לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


~

Avatarכינוי:  The Oncoming Storm

גיל: 28



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2011    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

3/2011

להיזכר איך זה לבכות.


לפעמים כל מה שאתה מחפש זה את הדבר הזה שיזכיר לך איך זה לבכות, איך זה לצחוק. איך זה להרגיש. לפעמים כל מה שאתה צריך זה שמשהו יזכיר לך שמותר לך להרגיש, מותר לך להיות אנושי. כי בסופו של דבר, זה מה שאנחנו.

לפעמים כל מה שאתה רוצה זה לדעת שיש משהו שיכול לגרום לך להגיב ביותר מ"כן" לא אכפתי או "וואו" מזויף. לפעמים כל מה שאתה רוצה זה שמישהו יהיה שם בשביל להגיד שאולי צריך לעמוד, אבל זה לא אומר שאסור לך להראות שקשה לך לעמוד ליותר מדי זמן. לפעמים כל מה שאתה רוצה זה שבכלל יהיה שם מישהו.

קל יותר לא להרגיש. הרבה יותר קל. קל יותר להעמיד פנים שכבר אין שום דבר שיכול לגעת בך, בין אם היו דברים כאלה ובין אם לא. להתרחק מכל דבר שעלול לפגוע בך. או לחלופין, לאמן את עצמך להפסיק להרגיש. כי ככה אין ספק שלא תהיה לך בעיה. [מלבד אחת כמובן, שהיא לא להרגיש. אבל אם מישהו באמת רוצה את זה, זה באמת יראה לו כבעיה? אני לא חושבת].

 

הבעיה מתחילה כשגם זה כבר לא יכול לגעת בך. כשגם הדבר היחיד שגרם לך לבכות או לצחוק או לצרוח אז כבר לא יכול לעשות אף אחד מאלה, אלא רק עוד דבר שעובר. כשכבר לא אכפת לך מהדבר היחיד - מהאנשים היחידים שהיו האנשים הכי חשובים בעולם מבחינתך.

ואז מה קורה? מה קורה כשאתה כבר שוכח איך זה להיות אנושי? או לחלופין, כשאתה שוכח איך זה להיות עצמך?

 

 

אני מניחה שהכל נובע מכל מה שקרה לאחרונה. ומה שיקרה בעוד 34 דקות. ובעוד יומיים, ואחרי.

כנראה.

ועדיין... מה עושים כשמאבדים את עצמך?

 

אן.

נכתב על ידי The Oncoming Storm , 19/3/2011 19:14   בקטגוריות Heartbreak / כאב, פסיכולוגיה, פילוסופיה, מילה עליי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



Back.


Back to those days. Back to the days when I was happy, when I was truly and [almost] completely happy. The days when this was my home, when everything looked so, so simple. Back to the time when all that I had was this place and those people.

Seeing those names, those sentences, words, PMs... Seeing all those memories that I miss so much... Remembering those days, when all I could talk about was this place and those people. And damn, I miss this.

 

I've talked about this with someone today. She told me about two songs that remind her of those summers. Two different summers, both were great. Two different summers, summers when I smiled. Smiled, even after what I've been going through since May. A little over one month of smiling, becuase I got to talk to them again. Got to see them, to laugh with them.

And found out it was a mistake.

Last-last summer was the greatest summer ever. The last summer was fun. Was about trying to restore lost friendships, about trying to compensate for all that I've missed through the year.

 

We talked, and now I know there are only two things I can say with some degree of confidence- I miss those days, and I can say whatever I want, but I'm not sure I can ever actually hate any of them. Because in those two months they were my second family. So true, today I'm only talking with one person - The only person in the universe that can actually understand me - But I just can't forget.

And as memories usually do- Damn, it hurts. Knowing that by now it's way too damaged for me to be able to fix it. Knowing that I've changed, and now even if it wasn't that damaged I can't change it.

Damn, I miss those days.

 

Ann.

 

Back to those days of happiness and freedom. Now's just... different. Yeah.

נכתב על ידי The Oncoming Storm , 5/3/2011 21:36   בקטגוריות געגועים, מילה עליי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





20,356
הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לThe Oncoming Storm אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על The Oncoming Storm ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)