כואב לי.

אני אשקר אם אני אגיד שלא. אני אשקר אם אני אגיד שלא כתבתי את ראשי התיבות שלו על היד שלי אתמול בלילה, אני אשקר אם אני אגיד שלא בכיתי לפחות פעמיים מהמחשבה עליו בחופש הזה, אני אשקר אם אני אגיד שאני לא מתגעגעת, אני אשקר אם אני אגיד שאני לא נאבקת בדחף לשלוח לו הודעה עם כל מה שאני רוצה לספר לו. אני אשקר אם אני אגיד שלא חשבתי עליו בכלל בחופש.

אני מניחה שרק לאחד מאיתנו מגיע לחיות ברוגע בלי זה.

גאש, זה עצוב. זה נשמע כאילו אני מאוהבת בו.

אבל מה אני אעשה שאני מתגעגעת אליו?

אם הוא היה בגיל שלי, הוא יכול היה להיות החבר הכי טוב השני שלי. זה מדהים. שני אנשים יצירתיים שאוהבים לחקור, שרוצים לדעת כמה שיותר, שמתפללים שיצליחו למצוא כניסה נסתרת לעולם פנטזיה, שאוהבים לחשוב, שמסתמכים על המוח הרציונלי שלהם, שלא נותנים הזדמנות שניה, שאכפת להם ורוצים לעזור לאנשים שצריכים עזרה, שאוהבים להתפלסף, שרוצים להבין, שמשתגעים כשאנשים לא מבינים מה הם אומרים, שאף פעם אין להם זמן כי תמיד הם עושים יותר מדי, שאוהבים ללמוד, שאוהבים לקרוא, שרוצים לשנות, שהולכים נגד הזרם כי הם מתנהגים כמו עצמם.

אנחנו חושבים באותה הצורה. אני עוברת את המסע שהוא עבר בגילי. אנחנו מבינים אחד את השנייה בלי צורך בהסברים בכלל. כל פעם שדיברנו הרגשתי כאילו אני רק מתחילה לחשוב על שאלה והוא כבר עונה לי עליה. הוא ידע מה אני מחפשת, ידע מה אני רוצה, ונהנה להעביר לי מידע חדש. אני מצדי נהניתי מהדיונים, מהויכוחים, מהיכולת לדבר עם מישהו ברמה שלי. אני חושבת שגם הוא נהנה מזה. זה לפחות מה שהוא אמר לכולם.

אז כן, קשה לי. 

אבל יש בזה גם משהו חיובי. שניים, למעשה. הראשון הוא שאני כבר לא חיה בחוסר ידיעה, בחוסר ביטחון בנוגע למה שקורה בינינו. הוא אמר לי שהכל בסדר, ואז דברים כבר לא היו בסדר, ומאז השיחה הראשונה שלנו לא היה רגע שבו הייתי סגורה על זה שהכל בסדר. רציתי לדבר איתו על זה, אבל מעולם לא יצא לי לעשות את זה.

מצחיק שכל זה בכלל נגרם מהצורך המטורף שלי לקבל מאה באזרחות. זה היה קורה באיזשהו שלב עם כל מורה אחר- איתו זה פשוט קרה קצת מוקדם יותר. אבל הוא לא יודע להפריד, וזה בסדר. הוא לא יכול להיות מושלם.

הדבר השני הוא שזה מאיץ את החזרה של המוזה שלי. כמו רוב הכותבים-מהלב בעולם, אני כותבת הכי טוב כשכואב לי (Tell me something I don't know...). במשך תקופה ארוכה לא כתבתי שום דבר מקורי חדש ובקושי הצלחתי להתרכז בדברים ישנים, ושאלתי את עצמי אם אני מאבדת את הדבר היחיד שאני חיה בשבילו. אחרי כמה דיונים וכמה ויכוחים עם עצמי נתתי לעצמי להירגע, ולפני חודש בערך עלה לי רעיון מגניב לסיפור בראש. לאט לאט התחלנו להתקדם לעבר רעיונות אחרים... ואז קרה מה שקרה והתחלתי לכתוב כמו מטורפת. אז כרגע יש לי חמישה ספרים שאני צריכה לגמור לכתוב.

פניתי בעולמות גם לאיזו הוצאה לאור קטנה אחת שהגיעה, אז אני שוקלת לקחת מהם הצעה עסקית כש"מלאכים" יהיה גמור.

אבל הפואנטה של הפוסט הזה היא שאפילו מהדברים הכי כואבים יוצא לפעמים משהו טוב.

אן.

ושלא תחשוב שאני לא מתגעגעת יותר, מר ג', ושאני לא רוצה לדבר איתך שוב... הלוואי וזה יכול היה לקרות.

מה שלומך? איך פסח? אני מקווה שלמרות שבטח קצת קשה עם הילדים ועם העבודה שצריך לדאוג לה (נו, חופש של מורים), אתם נהנים בסך הכל.

היום זה אחד הימים האלה שבהם יצא לי לחשוב עלייך הרבה. לא לחשוב במשך שעות, אלא להיזכר בהבזקים קצרים שכאלה בדברים שהיו ובמה שהיית אומר או חושב. ראיתי את "גוף מארח", שלא היה משהו בכלל, ותהיתי מה היית אומר עליו, כי המחברת שלו זו אותה מחברת של דמדומים, שלא נהנית ממנו; ראיתי את המקום שבו הורדנו אותך אחרי הגדנ"ע ונזכרתי בך ותהיתי אם אתה בבית או שאתה מטייל עם המשפחה; הייתי בעולמות בהרצאה של פסיכולוגיה וחשבתי שאתה ו-MIG הייתם נהנים ממנה; קיבלתי חדשות בנוגע לכתיבה שלי ונזכרתי שאמרת לי שלא לשכוח שאני עדיין טינייג', ועדיין מתחילה בתחום הזה ביחס למבוגרים, וחשבתי שבטח היית אומר לי שזה לא אומר כלום עליי ועל הכתיבה שלי; קניתי את ספרי הליבה של D&D וחשבתי שהיית נהנה לראות אותי קוראת אותם. טכנית, שלושת האירועים האחרונים היו אתמול, אבל לא משנה.

אתה רואה, היית כזה חלק מרכזי מהחיים שלי, ואנחנו אוהבים כל כך הרבה דברים - את אותם דברים - שאני לא יכולה שלא לחשוב עלייך. משעמם לי אז אני רואה פרק של BBT, ופתאום אני נזכרת שאמרת לי שנראה לי שאני איהנה מזה, כי זאת קומדיה כזאת עם שכל, כמו שאנחנו אוהבים. אני מסתכלת על הספרים החדשים שלי של D&D ומתפללת שיום אחד אני אזכה לראות חיוך על הפנים שלך אחרי שאני אספר לך שהתחלתי לשחק. אני יושבת מול המחשב ומנסה לכתוב ורק חושבת על המלאך שלי שאני אוהבת כל כך.

לא תוכל לשנות את זה. לא משנה מה תעשה, לא תוכל לשנות את זה שאני אוהבת אותך ושאכפת לי ממך ושאני דואגת לך. אם אני לא אוכל להתעדכן ממך - אני אתעדכן מכל מקור שאני אמצא או שאני אשתגע מדאגה, אבל אני אמשיך לדאוג לך. אני יודעת שבשביל זה יש לך הורים, אחים, משפחה, אישה וכו', אבל אחרי כל מה שעשית בחיים שלי, אני לא יכולה שלא לדאוג לך. אמרת את זה בעצמך- לא הרבה אנשים עוברים את המסננת המאוד-מאוד-צפופה שלי, וגם כמעט כל אלה שכן לא זוכים להיכנס ללב שלי בצורה הזאת. למען האמת, יש כרגע עוד ארבעה אחרים שהצליחו.

ואני רוצה לגמור את הספר שאני כותבת כרגע. אתה יודע למה? כדי שאני אוכל לבוא אלייך כשהוא יצא, להגיש לך אותו עם הקדשה ממני ולהגיד, "חשבת שאתה מכיר את אן? זה נכון, אבל רק לתקופה מסוימת. קח, תכיר אותה קצת יותר טוב ולאורך זמן, ותבין כמה שינית לי את החיים."

כאמור, קניתי ואני קוראת עכשיו את "המדריך לשחקן" של D&D. וחשבתי שאני הולכת לקחת את זה לכל מקום, פשוט כי זה נורא מגניב וכי אני גיקית. ואז עלה לי פתאום לראש שאם אני אשאיר את זה על השולחן כל הזמן, יגיע גם שיעור שלך. ואתה בטוח תשים לב. וראיתי כמה תרחישים של מה שיכול לקרות, ביניהם הדבר שנראה לי שיקרה- אתה תתעלם מזה ושנינו נמשיך בחיינו כרגיל. ויש גם הדבר שנראה לי הכי פחות סביר, אבל אותו אני רוצה לספר לך, פשוט כי.

חשבתי לעצמי, שאתה בטח תראה את זה על השולחן שלי ולא תגיד כלום. ויעברו כמה ימים, ואני אחליף את זה ב"מדריך המלא למאסטר המבוך", ובסופו של דבר, אחרי שכבר יעבור כמעט חודש מהאירוע ההוא, אתה כן תיגש אליי ותגיד שאתה רואה שהתחלתי D&D אבל זה לא אומר שמשהו משתנה בינינו. ואני אגיד לך שאני יודעת ושזה בסדר, ושאני מניחה את זה על השולחן כל הזמן, ולא רק בשיעור שלך, ואני פשוט נהנית מזה. אני לא בטוחה אם תחייך או שתרגיש שאתה לא יכול איתי, אבל אני מניחה שאז אני אשאל אותך אם אני יכולה רק להגיד משהו, ואם תבטיח לי שלא תיקח את זה בצורה הלא נכונה אלא תיתן לי להסביר עד הסוף. אני אגיד לך שזה לא משנה שאנחנו כבר לא מדברים ושאתה סתם מורה שלי עכשיו, אבל אתה עדיין חלק משמעותי מהחיים שלי ולא תוכל לקחת את זה, למרות שאני חושבת שזה קצת מה שאתה מנסה לעשות. ואולי אני טועה, אבל רק שתבין שאם אני צודקת, אין טעם בזה שתנסה את זה- בנאדם שהיה כזה חלק מהחיים שלי תמיד יישאר באור חיובי במחשבות שלי, ואם אני כותבת לך או חושבת עלייך לפעמים זה הגיוני לחלוטין. ואז אתה תשאל לגבי זה שאני כותבת לך, ואני אגיד שזה מסדר לי את הראש בצורה שאתה אפילו לא מבין. אני אגיד שתמיד עצם הכתיבה לך סידרה לי קצת את המחשבה, ושאני חושבת שעכשיו אני מכירה אותך מספיק טוב בשביל לדעת מה היית אומר לי ברוב המקרים. נכון שזה לא טוב כמו שתענה לי, אבל את זה אני כבר לא אקבל אז אין מה לעשות.

אני לא בטוחה איך היית מגיב לזה, אבל זה בטח היה מעניין.

בכל מקרה, זה מורכב מכל הבחירות שלא היית עושה, אז זה בטוח לא יקרה. אבל זה סתם יכול היה להיות מעניין.

הייתי בעולמות ביומיים האחרונים! תהיתי אם היית בכנסים האלה או שהם קטנים מדי בשבילך? בכל מקרה, חושבת להתנדב באייקון בשנה הבאה. אני חושבת שהיה יכול להיות נחמד אם היינו נפגשים בעולמות כמו שאמרת שתפגוש את הילדים מהכיתה שלי בהופעה של רד הוט צ'ילי פפרז... אבל אחרי כל מה שקרה זה כבר היה בעייתי.

בכל מקרה, מקווה שאתה נהנה בפסח. שלא תשכח ליהנות ולהיות עם המשפחה.

אן.

אז השנה הלכנו לכמה הרצאות בעולמות, לא רק לאחת. שלשום היינו בשלוש הרצאות, "כולם אינדיבידואלים (חוץ ממני)", "רגש ושכל בהארי פוטר" (היה די מיותר, אז אני לא ארחיב. התכוונתי ללכת להצראה על ששאוש"ק, אבל נגמרו הכרטיסים), ו"האם המחשב יכול למרוד?", ואתמול אני הייתי באחת ("ההמצאות שישנו את העולם") ואמא היתה בעוד אחת ("לא אומרים איכס על מתמטיקה". נורא רציתי ללכת, אבל היתה לי ההקרנה של ישראבלוג), ויש עוד שתיים באינטרנט שאני רוצה לשמוע.

כולם אינדיבידואלים (חוץ ממני)- הרצאה מצוינת. בהרצאה היא (לילי דאי) דיברה על קונפורמיות ואינדיבידואליזם, ואיך שהם משפיעים על הפאנדום שלנו.

היא התחילה בניסוי- על הלוח הוקרנו בזה אחר זה שלוש שקופיות עם קווים עליהם. קו אחד היה בצד ושלושה קווים היו ממוספרים, ושישה מתנדבים מהקהל היו צריכים לבחור בכל פעם איזה קו באורך הזהה לקו שבצד. בפעמיים הראשונות כולם בחרו את אותו הדבר, ובפעם השלישית כולם בחרו את הקו הלא נכון מלבד אחת. מסתבר שהחמישה האחרים נבחרו על ידי המרצה והיא אמרה להם מה להגיד, כדי לבדוק איך האחרונה תגיב. זה ניסוי הקונפורמיות של אש.

אחרי הניסוי (שנעשה כבר על אוכלוסיה אחידה... סטודנטים לפסיכולוגיה XD) היא דיברה על סוגי קונפורמיות. היא אמרה שקיימת הקונפורמיות המידעית, שבה אנחנו עושים מה שכולם עושים כי אנחנו לא יודעים מה לעשות, והקונפורמיות שבה אנחנו עושים מה שכולם עושים כדי להיות שייכים (אני לא זוכרת מה השם). היא אמרה גם שהפסיכולוג קלמן חילק את הקונפורמיות לשלושה תהליכים: התרצות, שבה האדם מקבל את דעות המשפיע כדי להזדהות עם כולם, הזדהות, בה הוא רוצה להידמות למשפיע, והפנמה, שבה הוא מפנים את מה שהוא למד והתגמולים שהוא מקבל הופכים לפנימיים ולא חיצוניים.

היא דיברה על הניסוי של מילגרם, שבו היו שחקן, שהיה ה"תלמיד", ונבדק, שהיה ה"מורה". המורה קיבל מהחוקר מטלות זיכרון שהיה אמור ללמד את התלמיד, וכל פעם שהתלמיד נכשל הוא אמור היה לתת לו מכת חשמל בוולטים הולכים וגדלים. חלק גדול מהאנשים הגיעו למקסימום למרות תחינות התלמיד, ולמרות שבשלב הזה הוא אמור היה להיות מת. היא אמרה גם שכשמורים שונים נכנסו לחדר וראו מורים אחרים נותנים מכות חשמל גבוהות, הם הרגישו יותר בנוח לעשות את זה. הוא למעשה בדק את הציות שלהם לסמכות עליונה.

ניסוי נוסף שהיא דיברה עליו היה הניסוי של לטאן ודארלי, שני חוקרים אמריקאיים שבדקו את אפקט "העומד מן הצד". הם לקחו קבוצות של אנשים ובדקו אם במידה וקורה מקרה חירום לאחד האנשים הם עוזרים לו. כאשר הם היו בזוג הם עזרו כמעט מיד, כאשר הם היו בשלשה לקח להם יותר זמן, וכאשר הם היו בקבוצה רק מעט מהאנשים הגיבו בכלל, וגם זה לקח להם זמן רב. הם בדקו גם מה קורה אם מזרימים עשן אל תוך חדר מלא באנשים, ומסתבר שרוב האנשים לא זזו. היא אומרת שלמעשה, כל אחד מהאנשים לא היה בטוח מה לעשות, ולכן הביט סביבו. כשהוא ראה שאנשים אחרים רגועים (כי הם ניסו להישאר רגועים בזמן שהם בודקים מה אנשים אחרים עושים) הוא לא עשה כלום. מעניין, לא?

אבל בקיצור, איך זה משפיע על הפאנדום שלנו?

היא דיברה על תרבות המיינסטרים ועל איך שאנחנו אף פעם לא היינו חלק מהמיינסטרים ואנחנו גאים בזה. ואז נשאלת השאלה- אם אנשים הם חלק מהפאנדום שלנו והם גם חלק מתרבות המיינסטרים, זה בסדר או שיש לנו בעיה עם זה?

כדוגמא היא העלתה את דמדומים. צעקו בקהל שאנחנו לא שונאים את זה כי זה מיינסטרים, אלא כי זה זבל (מה שנכון), אבל על זה היא לא הגיבה. היא אמרה שרוב הפאנדום שונא את דמדומים ומתייחס לזה בבוז. האם אנחנו למעשה מתייחסים לזה בבוז כי זה חלק מתרבות שאנחנו גאים לא להיות חלק ממנה?

שאלה טובה. (אני לא כזאת במקרה הזה, פשוט כי דמדומים זה באמת זבל. אבל אחרים?)

לצערי ההרצאה נעצרה אז, פשוט מחוסר זמן. אבל זאת היתה הרצאה מצוינת. אני נהניתי.

האם מחשב יכול למרוד?- זה היה פאנל נהדר. למרות שהשעה התחילה להיות קצת מאוחרת בסוף ואני הייתי עייפה מהשבוע וחצי האחרונים, נהניתי מכל דקה. כשהוא נגמר לטובת פאנל של דמדומים אפילו צעקנו שאנחנו לא מוכנים לצאת וזה כולה דמדומים, אז זה לא יהיה הפסד לאף אחד. XD

המנחה (שרון שמורק-דפנר) פתחה את ההרצאה בלספר לנו שהיא שאלה את עצמה מהי אינטיליגנציה, והאם למחשב יש אינטיליגנציה. היא סיפרה בקצרה על אינטיליגנציה והראתה לנו שיחות שהיא עברה עם בינה מלאכותית (Jaberwacky). חלק מהתשובות נראו הגיוניות, וחלק מהתשובות... טוב, זה בכל זאת בוט אינטרנטי. דיברתי איתו בעצמי היום וזה קצת כמו לדבר עם ילד עם בעיות זיכרון והפרעת קשב וריכוז.

אחרי שהמנחה דיברה דיבר המרצה הראשון (אהוד מימון). הוא דיבר על הסיפורים של אסימוב ועל איך שמעולם לא היה מרד של רובוטים- כל פעם שהם לא צייתו היתה תקלה במעגלים שלהם בשביל שהמתכנתים יסדרו אותם. טוב, מה לעשות, אם לצטט אותו- סיפור שבו אתה אומר לרובוט שלך להכין לך קפה ובגדים והוא עושה את זה הוא לא מעניין, בעוד שסיפור שבו אתה אומר לרובוט שלך להכין לך קפה ובגדים והוא מכין תה ושופך אותו עלייך הוא קצת יותר מעניין. הוא אמר שהיוצא מן הכלל היחיד בעניין הזה זה דניל וחוק האפס, ב"רובוטים ואימפריה", אבל עדיין לא הגעתי לשם אז מחקתי את החלק הזה של ההרצאה מהזיכרון שלי.

המרצה השני (עמית בן-בסט) דיבר על כך שלא סביר שרובוטים ימרדו. הוא אמר שהרובוטים שאנחנו מייצרים היום הם רובוטים שנועדו למטרה מסוימת, והיא לא חשיבה. אנחנו מייצרים רובוטים שואבי אבק, לדוגמא, וזה הדבר היחיד שהם יכולים לעשות. הוא גם אמר שהוא מאמין שגם נגיע לסייבורגים באיזשהו שלב והוא חושב שזה טוב (פה היו בקהל אנשים שלא כל כך הסכימו). הוא דיבר על זה שעד שנגיע לרובוטים כמו במד"ב יש עוד זמן, ושלמרות שהגידול ביצירה מטורף היום, הוא יתמתן בעתיד (החלק השני של הגרף האקספוננציאלי, שאף פעם לא מראים לנו). יהיה טעם לדאוג בעתיד, אבל כרגע הרובוטים לא יכולים למרוד בנו.

המרצה השלישי (ד"ר גורן גורדון) קם אז ואמר שהוא חייב להגיב לדברים שנאמרו קודם לכן, פשוט כי על זה היתה התזה שלו. הוא סיפר לנו על כל מיני דברים מגניבים שהוא ראה באיזה כנס- על רובוטים מתקדמים שמתחילים להידמות יותר ויותר לרובוטים שאנחנו רואים בסרטים. הוא דיבר על רובוטים שמסוגלים ללמוד מול רובוטים שמסוגלים להרגיש סקרנות. הוא הסביר שאפשר לייצר רובוטים סקרנים ושכבר עשו את זה בעולם, וזה קוד פשוט יחסית. הוא גם הראה לנו את הווידיאו הבא על רובוט שלומד לבד איך להפעיל צעצועים לתינוק:

הוא אמר שרובוטים שמסוגלים להרגיש סקרנות יתחילו לחקור את העולם ואט אט יתהו מה ההפרעות האלה שמציקות להם, מי הם בני האדם... ואיך אפשר לעצור את ההפרעות האלה. הרובוטים האלה הם הרובוטים המסוכנים באמת, כי הם אלו שעשויים למרוד בבני האדם. היתה גם איזה מטורפת אחת שאמרה שהממשלה והמדענים ישלחו את כל הדברים האלה נגדנו (פפ, תיאוריות קונספירציה), אז הוא אמר לה שלמדענים אין כרגע מושג מה לעשות עם זה, למרות שהם כבר פיתחו אותם.

המרצה הרביעי (ניר להב) דיבר בקצרה (נשארה רק רבע שעה!) על ההבדל בין בני האדם למכונות שאנחנו משתמשים בהם. הוא אמר שלבני האדם יש קווליה- חווית תפישה סובייקטיבית כלשהי של העולם (בהנחה שלכל בני האדם יש אותם). למכונות שאנחנו משתמשים בהן אין קווליה- הן לא מרגישות ולא מנתחות את המציאות. אני לא זוכרת מה היתה המסקנה, אבל אני לא בטוחה שהגענו אליה.

פאנל מצוין. אם מישהו מהם מעביר הרצאה שוב, אני בטוח הולכת.

ההמצאות ששינו את העולם- עוד הרצאה מצוינת. המרצה (ד"ר רועי צזנה) דיבר על כל מיני המצאות שישנו את העולם ויתנו לנו את האפשרות להמשיך לחיות בו למרות המשאבים המוגבלים שיש בו. הוא דיבר על הדפסה תלת מימדית ואיך שזה מוזיל את העלויות על כל המוצרים, וגם על הסכנות שבזה. הוא דיבר על עוד כל מיני אפשרויות (אני לא זוכרת את זה כל כך טוב כבר). הרצאה מגניבה והוא מרצה נהדר.

בצד החברתי- אז פגשתי את א' (D:), שכמובן דיברתי איתו וקבענו מראש שניפגש והיה מגניב. לא יצא לנו לדבר הרבה - או שהוא רץ בין הרצאות או... שהוא רץ בין הרצאות (XD) או שאני לא הייתי, אבל יצא לנו לדבר קצת וזה היה הכי שווה שבעולם. חזרתי עם כזה חיוך על הפנים, זה היה נהדר <:

פגשתי גם את החברים המאוד מגניבים שלו, שפגשתי גם ביומולדת שלו והיה לנו כיף. דיברנו איזה רבע שעה - היה קצת הזוי אבל טוב.

פגשתי גם את מ' (וואי, עברה יותר משנה  מאז הפעם האחרונה שנפגשנו) פעמיים וקבענו שניפגש שוב מאוחר יותר.

והכי הזוי- פגשתי את נ'! עבר כל כך הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שדיברנו! היא לא זיהתה אותי בהתחלה אבל הזכרתי לה והיא נתנה לי את הסקייפ שלה וקבענו שנדבר. זה היה פשוט שווה.

וכולם התנדבו שם השנה, מה שאומר שהכרתי חמישה מתנדבים XD

מסקנה- אני אנסה להתנדב באייקון הקרוב ונראה מה יהיה.

וקניתי את ספרי הליבה של D&D! אני כלכך מתרגשת. זה הולך להיות גאוני.

אן.

שם: Phoenix. (עוף חול)

כותבת: אן.

פאנדום: מקורי.

דירוג: PG13

מחזור שלם חלף. המחזור התחיל לפני חודשים וכעת הוא קרב לסיומו, מותיר אותה מרוסקת שוב בקצה העולם, במקום הקטן שבו היא בנתה את הקן שלה. היא חזרה לשם באותו היום, כדי לחוות שוב את חווית המוות כפי שהיא תמיד חוותה אותה, בקן שלה.

היא ידעה שהמחזור עתיד להיגמר. היא הרגישה את זה בעצמותיה. בכל פעם שהמחזור שלה עתיד היה להיגמר, היא הרגישה והבינה שהגיע הזמן לעזוב. ובכל פעם היא חזרה אל הקן, רק כמה ימים לפני שהיא עתידה היתה למות שוב. היא חזרה לבית הקטן שהיה לה, לנוחות ולתקווה שהיתה גלומה במקום הזה. והיום היא חזרה שוב, מוכנה למות שוב.

היא המתינה על כיסא הנדנדה שבחצר. היא אהבה אותו, אהבה לשבת עליו בצילו של עץ התפוח העתיק שהיה שם. היא לא שתלה אותו - הוא היה עתיק אף ממנה. אבל היא אהבה אותו, אהבה לשבת בצילו ולאכול את התפוחים שנפלו ממנו.

היא עצמה את עיניה וחלמה. היא חלמה על הבית האחרון שלה, על השמחה ועל העצב. היא חלמה על האנשים שהיא פגשה ועל האנשים שהיא עוד תפגוש. היא ידעה שהיא לא תחזור לשם - היא מעולם לא חזרה למקום שעזבה - אבל לשם שינוי, היא התגעגעה. האנשים שהיא מצאה שם היו אנשים טובים, מיוחדים. היה להם אכפת, וזה כל שהיה חשוב לה. אבל היא ידעה גם שכמו תמיד, היא תמות, ואחרי מותה היא לא יכולה לחזור לשם.

כשהיא פקחה את עיניה לאחר מה שהרגיש כמו ימים, היא הבחינה בשמש שוקעת מולה. היא הביטה בה בדממה, מסתכלת על הצבעים הבוהקים של השקיעה- על האדום והכתום והסגול, ועל הכחול הכהה שהחל לכסות את השמיים. היא הביטה בה עד שזו נעלמה בשדה שלפניה, ורק אז הרשתה לעצמה לעצום את עיניה שוב. היא לא ידעה מתי בדיוק היא תמות, אבל היא ידעה שזה יקרה בקרוב, והיא שמחה רק לראות את השקיעה באחד הימים האחרונים של חייה.

היא הרגישה את החיים עוזבים אותה כמה שעות - או שאולי היו אלו ימים? - לאחר מכן. היא הרגישה איך אט-אט זה נעשה קשה יותר ויותר לזוז, איך זה נעשה קשה יותר ויותר לנשום. היא חשה שהיא כבר לא מסוגלת ולא רוצה לזוז, וכבר לא היה לה אכפת מדבר. היא ידעה שהיא תהיה חופשייה סופסוף, חופשייה מכל מה שרדף אותה במחזור האחרון.

היה לה חם, אבל היא לא נעה. היא ידעה שיהיה לה חם מאוד לפני שיהיה לה קר שוב. היא קיבלה את החום בברכה, מתענגת על כל רגע אחרי התקופה שבילתה בצפון הקר. היא התגעגעה אל האש יותר משהתגעגעה לכל דבר אחר בחייה הארוכים.

כשהיא פקחה את עיניה שוב היא היתה צעירה בכמה חודשים, אך עם הזיכרון של האישה שמתה כמה שעות קודם לכן. היא המשיכה לשבת לרגע ואז קמה באיטיות, מותחת את שריריה. לאחר שסיימה היא פנתה לצעוד לעבר הבית הקטן, מוכנה להתחיל את חייה החדשים. אז היא עצרה והסתובבה בחזרה אל הכיסא, וניקתה את שאריות האפר שנחו עליו. לאחר שסיימה היא הסתובבה אל הבית שוב והלכה אליו באיטיות, מתרגלת לגופה החדש.

אני ממש אוהבת את הרעיון של להפוך את זה למשהו ארוך יותר.

בהשראת הדברים שלמדתי ממר ג' והחיים שלי כרגע. הזוי, אה?

אן.