הייתי אומרת שלא בהרבה.

בצורה מעניינת, היום בבוקר הופיע באחד המוספים של ידיעות אחרונות ראיון עם המורה שאחראי ל"נחשול". הוא סיפר על הניסוי, הוא סיפר על התדהמה שהוא הרגיש כשהוא ראה כמה מהר הילדים התחברו לזה, והוא דיבר גם על איך שאנחנו צריכים ללמוד לקבל אחד את השני ועל הסכנות שבגיבוש משטר טוטליטרי. אני אומרת שזה הופיע דווקא היום בצורה מעניינת בגלל שהרגע שודרה באחד מערוצי החדשות, אני לא זוכרת איזה, כתבה על הילדים שגורשו לדרום סודן אחרי שהם חיו את כל החיים שלהם בישראל.

אנחנו לא אוהבים להודות בזה, ורוב האנשים יכחישו את זה אם אני אגיד להם את זה, אבל אחד השלבים המוקדמים בלוחמה הנאצית נגד היהודים היתה גירוש של כולם מגרמניה. רק אחרי זה, כשהם התחילו לכבוש מדינות אחרות והיטלר חלם על שליטה בכדור הארץ, הם החליטו שהם רוצים להוציא אותם להורג. בהתחלה הם רק גירשו אותם מגרמניה, ואפילו בצורה תרבותית - כל מי שיעזוב מרצון יוכל לקחת חלק מהרכוש שלו. רק מאוחר יותר, לקראת סוף שנות השלושים, הם גירשו אותם בצורה אקטיבית והודיעו שהיהודים יוכלו לקחת רק את מה שעליהם - ולא יותר מזה (מה שדומה להרבה מקרים אחרים בעולם, כמו בעיראק אחרי קום המדינה). 

כן, ההשוואה המרומזת פה שערורייתית, אז אני אדגיש אותה עוד יותר - ההתנהגות הזאת לא מתורבתת בהרבה מההתנהגות הנאצית המוקדמת. נכון, במקרים אחרים בהיסטוריה זה לא הוביל לרצח עם קר, שיטתי ומחושב, אבל גם זה קרה. ובתור המדינה שצעקה "השואה" הכי הרבה בהיסטוריה העולמית, ראוי שגם נתחשב בדוגמה הכי בולטת ומזעזעת למה שיכול לקרות אם נמשיך בדרך הזאת. כי זה לא שאנחנו כל כך רחוקים משם - הרבה אנשים כאן לא מוכנים לקבל את הילדים האלה ולא היו מוכנים לקבל את האנשים שהם היו הופכים להיות אם הם היו זוכים להישאר כאן בדיוק בגלל צבע העור שלהם או העובדה שהם מגיעים ממקום מסוים. זה לא משנה שהם ילדים ישראליים לכל דבר ועניין, וזה לא משנה שחלק נכבד מהם יותר מתורבת מהנוער ה"ישראלי הטהור" (מה גם שקיימות הוכחות שבפשיעה מעורבים הרבה פחות סודנים משחושבים). מה שחשוב הוא שהם לא משלנו.

חשוב לי להגיד שאני לא אומרת שאנחנו צריכים להשאיר את המסתננים כאן, בטח שלא כמו שזה מתנהל בשלב הזה, שהם בדרום תל אביב. אני לא חושבת שהפחדה של האנשים שגרים שם היא הפתרון. אני לא חושבת שפגיעה באנשים שחיים שם בצורה מסודרת היא הפתרון. אבל אני כן אומרת שלגרש את הילדים האלה זה בדיוק כמו הגירוש של הילדים היהודיים מגרמניה לפני מלחמת העולם השנייה. זאת המדינה שלהם וזה הבית שלהם, והם לא מכירים שום דבר אחר מלבד זה. הילדים האלה היו יכולים לגדול כאן, לשרת בצה"ל, לעבוד כאן ולהקים משפחה. להיות באמת חלק מהמדינה הזאת, בניגוד לחלק מהנוער הישראלי היום, כי הם היו מעריכים את העובדה שהם יכולים להישאר בבית שלהם. והמדינה שלנו, הבית היחיד שהיה להם, היא זאת שזרקה אותם החוצה.

ואתם יודעים עוד משהו? ברוב המדינות שמהן הוציאו את היהודים אחרי הקמת מדינת ישראל הם רצו לנקות את המדינה שלהם מאנשים שהם שונאים, לא מאנשים שהם חושבים שהם טובים יותר מהם. אבל מסתבר שכאן אם אתה במקרה ערבי, או שיש לך שורשים באפריקה, "הישראלי הטהור" יותר טוב ממך ואתה לא ראוי לחיות איתו באותו הישוב.

שני עניינים על הפרק היום, שניהם בפסיכולוגיה חברתית: טעות הייחוס הבסיסית והצגה עצמית.

בשיעור האחרון שלי בפסיכולוגיה חברתית (שבו גיליתי שהמנחה שלי כבר זוכרת את השם שלי אחרי שני שיעורים ואפילו זוכרת את ההסבר הנהדר שלי מהשיעור שלפני כן (אין לך מושג כמה הייתי גאה בהסבר הזה)) דיברנו גם על ייחוסים ועל טעות הייחוס הבסיסית (פרק 3ב, אם זה אומר לך משהו). במהלך השיעור חשבתי לעצמי שזה מעניין שבני אדם עורכים הרבה ייחוסים פנימיים בנוגע לאנשים אחרים ולא ייחוסים חיצוניים, אבל כשזה מגיע אליהם הם עורכים ייחוסים לפי מה שנוח להם. בסוף השיעור ניגשתי למנחה שלי ושאלתי אותה אם יכול להיות שהם עורכים את הייחוסים האלה ככה בגלל שהם מנסים להכחיש את ההשפעה של הסביבה עליהם.

כמובן שלא היה לה שום דבר חד משמעי להגיד, ואני לא לגמרי בטוחה שהיא מבינה על מה אני מדברת, אבל אני יודעת שאתה מבין. כמובן שזה הסבר אחד להתנהגות, וכמובן שאין שום דרך לאמת את ההסברים האלה, אבל אני מסתכלת על כל מה שלמדתי בפסיכולוגיה עד היום, על כל המסקנות שהסקתי מצפייה בבני אדם במשך שנים, ועל כל הפילוסופיה שקראתי בזמן האחרון, ואני חושבת לעצמי שזה הסבר הגיוני לחלוטין. סביר להניח שהם עורכים ייחוסים כאלה גם כדי להרגיש טוב יותר עם עצמם - "אני תמיד פה בזמן, אבל הוא מאחר כי הוא לא מסוגל להגיע בזמן => אני טוב יותר" - אבל אני חושבת שגם יש בזה משהו מהרצון להכחיש את העובדה שהסביבה משפיעה עליהם כל כך הרבה.

אני לא זוכרת את עצמי עושה כל כך הרבה ייחוסים לטובת העצמי. להפך, אני דווקא הייתי עושה ייחוסים לרעת העצמי, אם בכלל. וכן, ברור שהייתי עושה טעויות של ייחוסים עם אנשים - אבל ככל שהתבגרתי וככל שניתקתי את עצמי יותר מהצורך הקולקטיביסטי המזעזע הזה (אתה יודע, פיטר וכו'), מספר המקרים שבהם אמרתי שיכול להיות שקרה משהו לאנשים עלה. אני חושבת על זה עכשיו בצורה הכי פשוטה - יש סביבי אנשים שיש להם את ה"ימים האלה", אתה יודע? אפילו באוניברסיטה. והדבר הראשון שעולה לראש זה "מה קרה?" ולא "איזה לא בסדר האנשים האלה" (אתה משפיע עליי יותר מדי. אני באמת מתחילה להאמין שרוב האנשים הם טובים).

ואני לא זוכרת אותך עושה ייחוסים כאלה. יש את המורים האלה שאם תדבר איתם על תלמידים הם יגידו שהם מופרעים, בעייתיים וכו'. ויש את אלה שאם תדבר איתם על תלמידים הם יגידו שיש להם בעיות, ושזה לא בהכרח תנאי אישיותי. אתה יודע על מה אני מדברת, נכון? ("את לא צריכה להסביר כל כך הרבה, אני מבין מה את מתכוונת להגיד". שקט.) ואני מסתכלת על זה, ואני יודעת שאנחנו שונים, ואני מסתכלת על מה שלימדו אותי בבית, או על מה שדיברתי איתך עליו, ואתה יודע... יש לי תחושה שזה נכון. Gut feeling. אני יודעת שהמדע לא עומד על תחושות בטן, אבל עדיין.

בקיצור, אני לומדת עכשיו הרבה פסיכולוגיה חברתית (שלטעמי זה מרתק, כי מדובר בדיוק בבני האדם שאני אוהבת), ואני כל הזמן רואה, נגיד, את ההדגשות האלה של תרבות אינדיבידואליסטית מול תרבות קולקטיביסטית. ואני חושבת לעצמי, "הם עושים את ההפרדה הזאת, אבל הם לא מצליחים להבין שעמוק בפנים כולם קולקטיביסטים". דיברנו על זה ביום שני שעבר, זוכר? על זה שכמעט כולם עושים את זה? הם לא מבינים, וזה קצת מתסכל ללמוד את ההפרדה המטופשת הזאת כשהיא בכלל לא נכונה. הם לא נעשים אינדיבידואליסטים יותר - הם פשוט מכחישים את הקולקטיביזם שלהם יותר.

מתסכל.

זוכר שדיברנו פעם על בגדים והצגה עצמית וכל מיני כאלה, אחרי ששמת לב ללק שלי? (אתה צריך לראות אותו עכשיו. אף פעם לא חשבתי שאני אשים משהו שגובל בורוד כהה.) אתה זוכר מה אמרת לי? אמרת שעיסוק בחיצוניות הוא לא שלילי ולא חסר תועלת, ושכל בעלי החיים עושים את זה. אמרת שהבעיה היחידה היא כשאנשים מתמקדים כל כך הרבה באיך שהם נראים שהם אפילו לא טורחים לפתח חלקים אחרים באישיות שלהם (אוי, כמה כאלה אני מכירה). זוכר?

בסוף השבוע היה איזה עניין עם אחותי הקטנה, וחשבתי לעצמי שמה שאמרת הוא לא לגמרי מדויק. כן, הבעיה העיקרית היא כשבני אדם מתמקדים במראה שלהם כל כך הרבה שהאישיות שלהם בכלל לא מעניינת אותם (מזכיר לי את מה שדיברנו עליו בנוגע ל"יפה והחנון", אחרי הבגרות באנגלית). אבל יש עוד בעיה - כשבני אדם מקריבים את האושר שלהם ואת השפיות שלהם כי הם מתמקדים בחיצוניות שלהם. יש מקרים שבהם זה היינו הך, אבל יש מקרים שבהם אנשים מתפתחים מבחינה אישיותית, אבל עדיין הורסים לעצמם את החיים בגלל שהם מתעסקים בחיצוניות שלהם.

שוב, זה מתקשר להשפעה של החברה עלינו, להשפעה של התקשורת עלינו ולכל העניין הזה של קולקטיביזם, אבל זה לא מה שאני מנסה להגיד פה. מה שאני מנסה להגיד זה שהעיסוק בחיצוניות יכול להרוס את החיים של אנשים, פשוט כי הם לא מודעים לעצמם ברמה מספיק גבוהה בשביל להבין שיש עוד הרבה דברים אחרים שמשנים. אנשים מתחילים לשנוא את עצמם רק בגלל שהחברה מכתיבה להם לעשות את זה, אבל התוצאה החשובה היא שהם שונאים את עצמם, בלי קשר לחברה. החברה מכתיבה לנו להתעסק במראה שלנו - אבל אותם האנשים שעושים את זה הם אלה שנפגעים בסוף, ובגלל זה הם האנשים החשובים.

אני חושבת לעצמי שאולי אני צריכה ללכת בכלל לפסיכולוגיה קלינית.

שיהיה שבוע נהדר,

(ושתדע שאני מאשימה אותך בזה שאני רואה עכשיו זומבים בכל צל - כן, אני רואה את החיוך שלך!)

אן.

"מונטאג עצר והביט לאחור.

מה נתת לעיר, מונטאג?

אפר.

מה האחרים נתנו זה לזה?

ריקנות."

פרנהייט 451. / ריי ברדבורי.

אני לא יודעת מה משך אותי לספר הזה. אני זוכרת שראיתי אותו יותר מפעם אחת בספרייה, אבל אף פעם לא לקחתי אותו. אולי זה היה החיפוש האובססיבי שלי אחרי כל מה שקשור בדרקונים, שגרם לזה שבעבר הייתי לוקחת כל דבר שכולל בו או בכותרת שלו דרקונים (טוב, לא כל דבר, אבל כמות יפה מאלה). אולי זה כי הוא אף פעם לא נראה לי מושך במיוחד, לעומת השמות של כמה מהספרים האהובים עליי או ההמלצות שקיבלתי על אחרים. אבל בכל אופן, באותו היום שלקחתי אותו לפני חודשיים, אני חושבת שלקחתי אותו בעיקר כי לא היה לי מושג אם נשאר לי משהו לקחת מהחלק הזה של הספרייה (שהוא לא חלק מסדרה).

לקח לי קצת זמן להתחיל אותו, אבל גיליתי שאני לא מסוגלת להפסיק. כמו הספרים של אסימוב, זה אחד הספרים הכי מפחידים שקראתי. למה? כי הוא אמיתי.

בספר בני אדם שורפים ספרים. אלה הכבאים - הם לא מצילים משריפות אלא מתחילים שריפות. הם שורפים ספרים ואנשים שמעזים לקרוא ספרים. הם שורפים ידע, את הדבר הכי חשוב שיש לנו. האנשים ששורדים הם אותם אנשים שממשיכים בשגרה שלהם, יום אחרי יום, חיים בתוך העבודה והמסכים הענקיים שיש להם בבית, שמשמשים לתקשורת בין אישית אבל גם כטלוויזיות. האנושות, מסתבר, כבר לא מעוניינת בקריאה.

אני לא אספר הרבה על העלילה, אבל אני רק אגיד שזה מפחיד כמה שזה אמיתי וכמה שאנחנו מתקדמים לשם עכשיו. זה כל כך ברור. בני אדם קוראים פחות ופחות. ילדים לומדים פחות ופחות. אפילו היה לי ויכוח על זה בכיתה, שבו הילדים אמרו שיש גישה ליותר מדי תמונות וידע וזה פוגע בסקרנות שלהם, ואני הייתי מזועזעת ואמרתי שזה דווקא אמור להגביר את הסקרנות שלהם, כי הם לא מנותקים, אלא רואים כל כך הרבה. הם לא הבינו מה אני רוצה; אני מניחה שהם גם לעולם לא יבינו מה אני רוצה. משום מה, הדור של היום לא מצליח להבין מה המטרה בלקרוא, או לחקור, או לנסות להבין.

וזה בדיוק מה שהספר הזה (שנכתב ב-1953, ראוי לציין) מראה. את זה שהילדים לא קוראים היום באמת, אלא מוצאים תקצירים של התקצירים של התקצירים של מה שהם היו אמורים לקרוא. במקום ללמוד, הם משננים ושוכחים את זה כמה שעות מאוחר יותר. הם לא מקשרים; הם לא מנסים להבין; הם רק רוצים שיעזבו אותם לנפשם מול המחשב והטלוויזיה. זה כל כך ברור, כשרואים שהיום הספרים הפופולריים הם קצרים יותר ויותר, וכתובים בשפה גבוהה פחות ופחות. באחד הספרים שקראתי לאחרונה הייתי המומה לגלות ביטויים שבהם אני למדתי לא להשתמש בכתיבה עוד בבית הספר היסודי! והנה זה ספר נמכר היום.

בני אדם עושים טעויות. בני אדם תמיד עושים טעויות. אבל זאת, לטעמי, אחד הטעויות הכי גדולות של האנושות, אם לא הכי גדולה. אם מוקדם יותר היום כתבתי על הצדדים היפים של בני האדם, אז הנה משהו שמדגיש את אחת הטעויות הכי חמורות שהם עושים. ניסיון הבריחה הזה למה שקצר וקל וברור, בריחה לדברים שלא צריך לחשוב עליהם. מה הפלא שספרים איכותיים וסדרות איכותיות היום נעשים מעטים יותר ויותר כל שנה?

אני לא אופטימית כמו ברדבורי. אני מודה בזה. אני לא מאמינה שהמין האנושי יצליח אי פעם להתגבר על הנטייה שלו למלחמה, או על הנטייה שלו לפגוע בעצמו. אני חושבת שכמו שבכולנו יש מנגנון של הרס עצמי, ככה גם קיים מנגנון קולקטיבי כזה. מנגנון הרס עצמי קולקטיבי, שנובע מהרצון שלנו להגן על ההערכה העצמית הקולקטיבית שלנו, בדיוק כמו מנגנון חבלה עצמית אצל אדם בודד. אני לא מאמינה שבני האדם אי פעם יצליחו להתגבר על זה לחלוטין, כי משום מה הטיפשים תמיד הופכים לרוב, והחכמים תמיד נשארים המיעוט, גם אחרי שכבר מקשיבים להם. שקיעה של אסימוב הראה את זה יפה.

אבל נחיה ונראה. מה שבטוח הוא שהנספח של ברדבורי שבו הוא דיבר על כל האנשים שמנסים לערוך את מה שהוא כותב וחושבים שזה לטובה, ועל התגובה שלו לזה, רק מחזק את העמדה שלי שהכותב הוא זה שמחליט בנוגע לדברים שהוא כותב, ושהאדם הוא זה שקובע מה יהיו פעולותיו ואיך תתנהל מחשבתו.

ספר אינדיבידואליסטי משהו, אין ספק.

וואו.

כשמר ג' אמר לי להתחיל לקרוא את הספר הזה הייתי קצת סקפטית. מה לי ולזומבים? מעולם לא אהבתי זומבים, וכנראה שאני גם לעולם לא אוהב זומבים. לטעמי הם יצורים מיותרים, והם תמיד יהיו. אולי בגלל שאני מחפשת את שמץ האנושיות הזה בכל יצור פנטסטי אחר שאני אוהבת. אפילו אצל דרקונים אפשר למצוא שמץ של אנושיות, אם מחפשים.

בכל זאת, הוא אמר שהספר מדבר על בני אדם ועל תרבויות ועל כל העולם והחלטתי שאני לא אגיד לא. זה היה לפני... מה, שנה וחצי בערך? משהו כזה. קצת דחיתי את החיפוש אחרי הספר ואת הקריאה שלו, גם כשכבר לקחתי אותו מהספרייה לפני חודשיים (מגיע לי מכות על זה, אני יודעת). אחרי שהתחלתי לשחק קצת ב-Plants vs Zombis החלטתי שאולי הגיע הזמן להתחיל לקרוא אותו.

אז ההתחלה היתה בדיוק כמו שציפיתי שהיא תהיה - מגעילה וגורמת לי לא לרצות להמשיך. אלה זומבים - לא משנה באיזו צורה מסתכלים עליהם, הם תמיד יהיו יצורים מגעילים למדי. אבל כבר בהתחלה אפשר לראות את הצדדים האחרים, הטובים יותר, של הסיפור, ולא עובר הרבה זמן עד שבאמת מתחילים לצלול לתוך הספר ואי אפשר לעצור (ברמה שאני יושבת וקוראת בשיעורים והמורים שלי כבר ויתרו עליי אז הם נותנים לי).

מה שאני אוהבת בספר הזה זה את ההצגה של בני האדם. הוא לא מדבר על זומבים, למרות השם שלו - הוא מדבר על המלחמה של בני האדם בזומבים. הכל מתואר מנקודות מבט אנושיות, של בני אדם מכל העולם, פחות או יותר. סין, טיבט, יפן, צרפת, גרמניה, בריטניה, ארה"ב, קנדה, אוסטרליה, ישראל ואפילו החלל. כל צעד במלחמה - החל מהאזהרות הראשוניות, דרך המלחמה בחזית ובעורף ועד הפרידות בסוף הספר, אחרי ימי הניצחון הרשמיים - מתואר על ידי בני אדם, מסופר על ידי בני אדם ומדגיש את התכונות, הנטיות והמחשבות של בני האדם. לא פחות מזה, כל חלק בספר מראה תרבות אחרת וחושף מנהגים ורעיונות שלפעמים נדמה שהלכו לאיבוד בעולם ה"אינדיבידואליסטי" והמנותק מהתרבות והמסורת של היום.

וזה פשוט כל כך מדהים. זה מדהים לראות כמה מצד אחד בני אדם מוכנים לשקר לעצמם ולהעמיד פנים ששום דבר לא קורה (שבמקרה הזה דווקא ישראל מצוינת לטובה, כי היא כן הקשיבה לאזהרות), וכמה מצד שני בני אדם מוכנים להקריב בשביל לשרוד, בשביל לעזור לאחרים, בשביל להחזיר לעצמם את המדינות שלהם. הכוח הפסיכולוגי של המלחמה הזאת ושל היצורים האלה על בני אדם הוא מדהים. זה לא עוד ספר/סרט/סדרה/וואטאבר בסטייל הוליווד, שבו בני האדם נלחמים בעוצמה ובסוף מנצחים והכל טוב. הוא מתאר את כל הצדדים - את האנשים שהתאבדו, את האנשים שאיבדו את השפיות, את האנשים שויתרו, אבל גם את האנשים שנלחמו, האנשים שהצליחו, האנשים שעזרו והאנשים שלא יודעים מה לעשות עם עצמם עכשיו, כשהמלחמה בסיומה.

ואפשר לראות גם את כל ההבדלים התרבותיים. את איך שבקוריאה הדרומית החברה בנויה בצורה מסוימת, ואיך שביפן אנשים מסוימים נחשבים לאאוטסיידרים, ואיך שבסין ההחלטה להציל את עצמם גרמה למלחמת אזרחים ועוד המון. בספר מוצגות כל כך הרבה תרבויות שונות, מוצגים כל כך הרבה מקומות על הפלנטה הזאת, וזה רק גורם לי לרצות לבקר במקומות האלה עוד יותר. לטעמי, חקר תרבויות, חקר חברות שונות זה אחד הדברים הכי מעניינים, וזה בהחלט אחד הדברים שאני הכי נהנית מהם כשאני טסה לחו"ל. וזה כל כך יפה לראות את הכל כאן, ולחשוב שזה בכלל לא נראה כאילו סופר אמריקאי המציא את כל זה, אלא כאילו מדובר באנשים אמיתיים, מתרבויות שונות, עם מחשבות שונות ונטיות שונות. היופי של הספר הוא לא רק בתמונה ובעולם שהוא מציג, אלא גם בעובדה שהכל אמיתי. סיפור הזומבים אמנם מומצא, אבל השאר אמיתי לחלוטין.

לפי דעתי, 428 עמודים של ספרות מופת.

למי שמתעניין בזומבים כדאי יהיה לקרוא גם את "המדריך להישרדות מול מתקפת הזומבים", כי הוא מסביר המון חלקים של הפאזל שחסרים בספר, אבל הם לא כאלה קריטיים למי שמתעניין בסיפור עצמו ולא ביצורים עצמם.

בעברית: מלחמת הזומבים הגדולה. / מקס ברוקס.