היתה לי תובנה אתמול.

אתה יודע מה הבנתי? הבנתי שלהיות מורה זאת אחת העבודות הכי קשות בעולם. לא בגלל השיעורים והמבחנים והמשמעת והביורוקרטיות המטופשות. לא מהבחינה הזאת, בכלל לא. כי מה שקורה בעצם זה שבמשך שלוש שנים כמעט שלמות, כולל בחגים ובחופשים ובערבים ומוקדם בבוקר, אתה דואג לילדים האלה, מנסה לעזור להם, ללמד אותם, לדחוף אותם להשתפר ולהיות יותר משהם אי פעם חלמו שהם יוכלו להיות, עוזר להם להבין את עצמם, צוחק איתם, מדבר איתם (גם כשהם באים אלייך עם עיניים חצי עצומות על הבוקר), מתווכח איתם, רץ אחריהם, מרגיע אותם, גוער בהם כשצריך, מטפל בהם בצורה כל כך מסורה (ושנינו יודעים שאני יודעת כמה אתה עובד בשבילם, והכל באהבה), וצופה בהם כשהם חווים את שלוש השנים הכי משמעותיות לאנשים שהם יהפכו להיות בסופו של דבר - ואז זה נגמר, ואתה צריך להתחיל מההתחלה.

ואני חושבת שאולי אני יודעת כמה קשה זה, אבל בפועל לא נראה לי שאני באמת יודעת.

כי כשאתה תלמיד, אתה מסיים את התיכון ועובר הלאה. אתה חוזר אולי כמה פעמים לבקר, לראות אנשים שחיבבת, לקחת כל מיני תעודות ושטויות כאלה שהשארת שם, אבל אתה עובר הלאה. זה עוד פרק שתם ונשלם בחיים שלך, ואתה כבר לא חוזר עליו שוב. וכשאתה הורה, אתה חווה את הכל. אתה חווה את ההאכלות והטיולים והימים הראשונים בגן ובביה"ס, את המעבר לחטיבה ואת ה"אני שונא/ת אותך, אבא" של גיל ההתבגרות, את הצבא והשחרור וההתבגרות שמלווה כל אחד מהשלבים האלה, את בני/בנות הזוג והנישואים והקריירה והכל. וכמו שאני מכירה אותך, אתה מאוד מתרגש לחוות את כל זה כבר.

אבל כשאתה מורה... מורה שמשקיע, שאכפת לו, שהתלמידים שלו אוהבים ומעריכים אותו, כמוך... אתה זוכה לחוות את שלוש השנים הנהדרות האלה, שמתחילות אולי בצורה קצת מעצבנת אבל ממשיכות להיות יפיפיות, ואז אתה מוצא את עצמך חוזר להתחלה ולוקח קבוצה חדשה, בלי בכלל לראות איך הדברים שעשית השפיעו על הקבוצה הקודמת לטווח הרחוק, בלי לראות איך הם הופכים לאנשים נהדרים בזכותך.

דיברנו כבר על חוויות ששנינו עברנו, שעיצבו אותנו - דברים לא נחמדים שאולי היינו צריכים לעבור כדי להיות מי שאנחנו, אבל הם לא נחמדים nevertheless. תמיד הערכתי אותך בזכות הדרך שבה הפכת אותן וכל כך הרבה דברים שמציקים לך בהווה ליתרונות, או לפחות לדברים שלא יפרייעו לך לעשות טוב. אבל זה... זה כבר מביא אותי לרמה חדשה של הערכה, אני חושבת.

תהנה הערב. אני אנסה לקפוץ לשם אם נחזור הביתה בשעה שפויה, אבל איכשהו יש לי תחושה שזה לא יקרה.

אוהבת תמיד.

עברה עליי תקופה קצת קשה, ואני לא לגמרי בטוחה מאיפה להתחיל. לפני שלושה ימים רציתי נואשות לראות אותך כדי שתזכיר לי כמה בני אדם נהדרים ולמה בכלל אני אוהבת אותם (ותודה לאל על דניאל ג'קסון, שחיכה לי בבית במארזים היפים של סטארגייט כמו תמיד), ולפני יומיים כבר הייתי מבועתת מהמחשבה שאני אבוא לראות אותך. אני חושבת שכל השבוע יצא שחלמתי עלייך, אם כי אני זוכרת רק שני חלומות - האחד מאתמול בלילה, והשני מיום רביעי, שבו הגעתי לביה"ס לקחת את תעודת הבגרות ועצרתי בדרך להגיד לך שלום וכעסת עליי. אני מניחה שחלק מהבלגן סביבך נבע גם מהבלגן הכללי בחיים שלי.

התחיל סמסטר ב'. אני אוהבת את הסמסטר הזה. הוא כיפי, פחות לחוץ מסמסטר א'. לקחתי שלושה קורסים הפעם, כי אני לא עובדת אפילו חצאי ימים (באחד הימים השבוע שנסעתי באוטובוס קיוויתי שאני אתקל בך, כי התחנה שלי מטר וחצי מביה"ס), אז אני יכולה להרשות לעצמי להתעסק בלימודים קצת יותר. סטטיסטיכס ב' (החביב על כולנו, אני יודעת), אישיות ופילוסופיה של הנפש. מהשניים האחרונים אני מאוד נהנית כרגע - במיוחד מאישיות. רק סמסטר אחד לא לקחתי אף קורס בפסיכולוגיה, וכבר גיליתי שאני מתגעגעת לזה ברמות מטורפות. המנחה שלי נהדר (אם כי הוא תומך-פרויד מדי), ובאמת שאני נהנית מהשיעורים. אני גם מחבבת את האנשים שלומדים איתי, במיוחד אחד מהם.

התנדנדתי בין ייאוש לתסכול לכעס לתקווה לא מעט בשבועיים האלה. ביום רביעי לפני שבועיים התקשרתי למק"ס (לשעבר) שלי בבכי ואמרתי לה שאני לא יכולה להישאר שם יותר ושאני חייבת שיעבירו אותי ומה הסיכויים שזה יקרה. היא היתה אמורה להגיע שלשום לבסיס לראות מה באמת קורה שם, אבל בסוף זה נדחה לראשון או לשני. זה באמת היה הדבר היחיד שהחזיק אותי מהבחינה הזאת בשבועיים האלה - אני כבר מרגישה שאני מאבדת את השפיות שם. נכון, דיברנו על זה ובמקסימום, אלה רק שנתיים, גם אם אני שונאת את התפקיד שלי, ולפחות אני ממשיכה ללמוד דברים שאני אוהבת, אבל אתה יודע מה, אחרי שנאבקתי כל כך כדי לסיים את הקורס הזה, בעיקר מבחינה נפשית וחברתית, אני לא מוכנה לוותר על התפקיד הזה. Some things are worth fighting for. ובמקרים האלה, מישהו מאוד מאוד חכם שאני מאוד אוהבת לימד אותי להישאר אני ולעשות מה שאני צריכה.

מה שכן, בכל זאת יש שם בנאדם או שניים שאני מחבבת. אני מאוד מסתדרת עם אחד מהחבר'ה של מדור מחשב - באמת שהוא נהדר. אני משתדלת לעזור לו כמה שיותר. יצא, ככה, שביום רביעי הלכנו ביחד חזרה לצד השני של הבה"ד ודיברנו. אמרתי לו שאני שוקלת לצאת מהמקום הזה והוא אמר שלא כדאי וזה לא שווה את זה - כי בסוף הכל עובר גם ככה. אני חושבת שזה היה הדבר הראשון שגרם לי לחייך באותו היום. גם את המפק"צ החדש שלנו אני ממש מחבבת - אם כי שאר הבנות לא מסתדרות איתו. אבל אתה יודע איך זה ילדים.

ואז אתמול הייתי בקריה לכמה סידורים, אז כבר נשארתי באזור ת"א לטפל בעוד כמה עניינים ונסעתי משם ישר לאוניברסיטה. נזכרתי כמה באמת אני מרגישה טוב שם - לא רק כי זאת האוניברסיטה ויש שם אנשים בוגרים, אלא גם כי זאת אוניברסיטת ת"א. אני practically גדלתי במקום הזה, ואני חושבת שאני מכירה אותו לא פחות טוב מהרבה סטודנטים שם. זה בכל אופן היה כיף להיות עם סטודנטים שוב, לדבר על דברים של לימודים (ולמה כדאי לקחת את התפתחותית בקיץ ואסור לקחת את פתולוגיה בקיץ) וכאלה. בגלל שגם הגעתי על מדים יצא ששאלו אותי קצת על התפקיד שלי, החיל, איפה אני משרתת וכו'. זה הרגיש טוב.

אבל כן, חלק לא קטן מהבלגן שהיה לי בראש בזמן האחרון היה אתה ואחיך. אין מה לעשות; אתם תמיד תישארו חלק ממני, ולא הייתי משנה את זה בשום צורה. אני חושבת אבל שהמצב משתפר - לאט לאט, אבל הוא משתפר. אני מניחה גם שהיום כל כך התמקדתי בלמצוא את המחנכת שלי (רק רציתי את התעודה המטופשת הזאת! למרות שהיא כנראה כבר לא תהיה רלוונטית לכלום, כי עד שאני אשתחרר אני אסיים שני שליש מהתואר.) כדי להראות גם לך וגם לעצמי ש, שכן, אני ממשיכה הלאה, לאט ככל שזה יהיה. ואתה יודע מה, החיוך שלך היה שווה את הכל, גם אם אחרי זה התחלתי בצורה אוטומטית להתעסק ב"לא מתאים לך לא לשאול מה שלומו" ו"למה לא עשית את זה?" ו"תפסיקי לנסות להדחיק". אבל העניין הוא שאני לא באמת מדחיקה את זה - אני מתגעגעת, ברור, והייתי רוצה לשבת איתך לשיחה של שמונה שעות לדבר על כל מה שאני רוצה להגיד, אבל כמו שכתבתי לך אחרי שבאתי בפעם האחרונה, אנחנו - כן, שנינו - צריכים קצת לזכור שזה כבר לא המקום לזה. ואתה יודע מה? כשיצאתי משם, כל מה שחשבתי עליו היה החיוך ואיך ששמחת לראות אותי והחזרת לי "חג שמח", וזה הספיק לי, כי זה היה מושלם.

וכן, אני חושבת שהארבע שנים האלה שאני אגור בקנדה יעשו לי רק טוב בהקשר הזה.

אז כן, בסופו של דבר, אני מרוצה מאיך שזה הלך. ואתה יודע מה? זה גרם לי להבין כמה באמת מסוכן לאנשים כמונו ללמוד על פרויד, שבוא נודה בזה, היה קצת פסיכי - כי אנחנו ישר חוזרים לחקר האובססיבי הזה. אבל אני במקום טוב, וכשמשהו מציק לי, אני שוכבת במיטה ובוהה בתקרה וחושבת, כמו שאנחנו תמיד עושים. ואתה יודע, לפרויד היו כל כך הרבה הנחות בעייתיות - הוא אפילו לא היה יודע איך לאכול אותנו.

כן, אני מגלה יותר ויותר שאני מחבבת את רוג'רס אפילו יותר משחשבתי כששלחת לי את הדפים שאתה מעביר לתלמידים שלך.

חג שמח, ילד. שמור על עצמך. 3>

אן.