האופטימיות שלי מתחילת החודש היתה קצרת מועד. מה לעשות, ככה זה. בהתחשב בזה שלא ישנתי כמו שצריך כבר שבועיים ויש לי סיוטים כל לילה, אני מניחה שזה לא בדיוק מפתיע, עם או בלי הבלגנים שהחיים טורחים לזרוק עליי. נו מילא, עברנו את פרעה - נעבור גם את זה.
מעניין שדווקא המשפט הזה עבר לי בראש - או שבעצם לא כל כך מעניין, כי הוא מגיע מהמקום היחיד שהכרתי כל חיי.
המשפחה.
אני לא יודעת אפילו איך אמא ואני הגענו לזה עכשיו דווקא (אי אפשר להגיד שאני מופתעת; אין לי מושג איך אנחנו מגיעות לחצי מהנושאים בשיחות שלנו), אבל יצא שדיברנו על המשפחה. והמשפחה זה דבר מעניין, כי זה תמיד כולל שני צדדים שצריכים ללמוד להשלים אחד עם השני כי הילדים שלהם התאהבו והחליטו להתחתן.
לפעמים הם נעשים חברים טובים. לפעמים כל המשפחה יוצאת לפיקניקים כל הזמן ונוסעת לחופשות ביחד (זה גם השלב שבו הם מוצאים חדי קרן וקשתות קסומות, כן). לפעמים הם לא בדיוק מתחברים אבל הם מסתדרים. לפעמים הם שורדים אחד את השני באירועים הספורים האלה שחייבים להיפגש בהם (AKA, חתונה, דברים שקשורים לנכדים וכו'). לפעמים גם זה לא קורה.
וזה קטע. כי למרות שקשה לי לדמיין את אבא ואמא שלי עם אנשים אחרים (הם פשוט מתאימים, גם זה קורה לפעמים), בחיים לא הייתי מצליחה לקשר בין שני הצדדים שלהם של המשפחה.
ואולי זאת הבעיה.
אני חושבת שלא דיברנו עם הצד של אבא כבר כמה שנים טובות. למרות שהם כנראה מאשימים את אמא, האמת היא שזאת ממש לא אשמתה. גם אבא, שפעם היה אומר לנו מדי פעם לדבר איתם, כבר הפסיק מזמן. מסתבר שגם הוא לא דיבר איתם כבר לא מעט זמן. כולנו הבנו את הפואנטה.
אמרתי לאמא שאני זוכרת שהייתי קטנה ודווקא היה ממש נחמד. אבל זה היה ממש מזמן, כשהייתי ממש קטנה. אחותי ואני היינו מציירות ומשחקות עם החתולה ואפילו פעם אחת חגגנו אצלם שבועות (בעל-האש; יחי האבסורד). היא אמרה שכן, באמת היו תקופות שהיו נחמד, אבל גם היו הרבה תקופות שהיו חיכוכים בינם לבינינו. אמרתי לה שאני זוכרת באמת שכשהייתי קטנה היה נחמד, אבל ככל שגדלתי התחלתי להרגיש מהם איזושהי אווירה של "אנחנו יותר טובים מהצד השני והם לא שווים בכלל את ההתייחסות שלנו".
ומה לעשות שהצד השני זה המשפחה שלי.
כן, הצד החם של אמא. סבא (עדיין מתגעגעת3>) וסבתא, שהיינו אצלם כל שישי בערב מאז שאני זוכרת את עצמי, שישנו אצלם יותר מפעם אחת ושהייתי עוברת אצלם בדרך מהחטיבה כי האוטובוס הוריד אותי ליד הבית שלהם. בני דודים שגרים בסביבה, ובמיוחד אלה שתמיד גרו קומה מתחתינו והיינו ביחד כל הזמן. ראש השנה ביחד, פסח ביחד, תמיד בבית של אחד הדודים או אצל סבא וסבתא. להדליק נרות חנוכה עם סבא (הוא תמיד היה נותן לכל אחת מהנכדות להדליק נר; לא כולם היו באים כל יום), ולהכין אוכל עם סבתא. הקבוצה הענקית, רועשת, קצת מעצבנת לפעמים, שבשנים האחרונות אני טוענת שאני לא סובלת - הם המשפחה שלי. כל הזיכרונות שלי, כל הרגעים שאני והבנותדודים היינו מתגלגלות מצחוק ומשחקות ביחד, לאכול אוכל של סבתא בשישי בערב, לשמוע את סבא מנהל את הסדר ומדי פעם, כשהיו באים עוד בנידודים, אפילו עושה קידוש בשבת. כן, דברים לא היו אותו הדבר בשנים האחרונות, במיוחד אחרי שסבא נפטר, אבל כל מה שהיה לפני זה... כן, זאת המשפחה שלי.
אז נכון שהיום קשה לי. אבל היום קשה לי עם הרבה דברים. ומה לעשות, דברים השתנו. עברו כמה שנים. אבל זאת עדיין המשפחה שלי, לא משנה מה.
אז ברור שלא בא לי להיות בקשר עם אנשים שמתנהגים כאילו המשפחה שלי לא שווה כלום.
כאילו אנחנו לא ראויים להיות קשורים אליהם.
בינינו, אם כבר מישהו לא ראוי למישהו אחר, הם לא ראויים להיות קשורים אלינו.
כי המשפחה שלי... כן, היא רועשת וגדולה ומבולגנת ומלאה באנשים שונים בגילאים שונים שמתעסקים במיליון ואחד דברים שונים, אבל היא משפחה. חמה. כן, לכל משפחה יש את הפאקים שלה (מי כמוני יודעת), אבל לפחות אצלנו מראים חום. אהבה. אופטימיות. חופש. כן, ליל הסדר אצלנו רועש בטירוף, אבל זה כי צוחקים ושרים בקול ונהנים. כל שנה סבתא היתה לוקחת את כל הנכדים לחדר כביסה והיינו עושים את יציאת מצרים עם מטאטאים וכריות. מדברים אצלנו תוך כדי האוכל ומשחקים בבאולינג בבית (Ish) ועושים כל מיני דברים מטורפים, אבל זה כיף.
וזאת משפחה.
וזה חסר לי כל כך בזמן האחרון.
אני מניחה שהשיחה הזאת גם מדגישה בפניי משהו די משמעותי - ההתנהגות שלי.
בתיכון (בצדק, אבל זה לא הופך את זה ליותר נכון או בסדר) אני חושבת שהייתי אחד האנשים הכי סנוביים שיש. עדיין, לפעמים. זה נובע בעיקר מתסכול - אין מה לעשות - ומכל הפעמים שכבר נפגעתי. זה מנגנון הגנה, אבל אחד שעדיין דופק לי את החיים. כי אין מה לעשות, כשמגיעים בגישה שכולם סתומים ושילכו כולם לעזאזל, מרגישים די לבד.
וגם על זה דיברנו בזמן האחרון, אמא ואני. אמרתי לה שאני רוצה להישאר פה כרגע כי מצאתי מישהו שמבין איך אני חושבת. שמבין מחוננים, שיודע שצריך לתת להם ספייס ולתת להם לחשוב ולעשות מה ואיך שהם רוצים, שצריך למצוא להם אתגרים ולהתאים להם את המשימות, ולא להפך. והעניין הוא שעד שהגעתי לתיכון, לא באמת הבנתי כמה זה נדיר.
היתרון של כיתת המחוננים - שהיא מאחדת מחוננים - הוא גם החיסרון שלה, ביותר ממובן אחד. לא הייתי מוותרת על השנים האלה במחוננים - לא הבנתי מה זה שעמום אמיתי עד שהגעתי לתיכון - אבל מצד שני, הם נתנו לי את ההרגשה הכל כך כל כך תלושה מהמציאות שאנשים מבינים. כן, היו מורים שלא עברו את ההכשרה, אבל רוב המורים שלימדו אותנו הם כאלה שעברו הכשרה מיוחדת ללמד מחוננים. והיה קל להרגיש את זה - כי הם הבינו ונתנו לנו כל כך הרבה דברים שלקחתי כמובן מאליו עד הרגע שהייתי צריכה להתווכח כדי להשיג אותם בתיכון.
ואז הגעתי לתיכון והבנתי כמה נדיר זה שמבינים את איך שאני חושבת. שמבינים שאני צריכה שימצאו לי אתגרים או שלפחות יעזבו אותי לנפשי ויתנו לי לעשות מה שאני רוצה. אני כל כך מתגעגעת למורה שלי לפיזיקה, במיוחד בתקופה הזאת. קשה לי להאמין שהעולם הזה הסתדר בלעדיו כבר קצת יותר משנה.
וזה שונה, כשזורקים אותך לתוך כיתה רגילה אחרי שהיית במחוננים ולפחות ידעת שרוב האנשים שם קולטים וחושבים מהר כמוך (או כמעט כמוך). אני עדיין מתוסכלת כשאנשים מבינים לאט, ואני עדיין מגיבה ככה בחלק מהמקרים (במיוחד כשאני כבר מתוסכלת, עייפה או עצבנית, מה שקורה הרבה בזמן האחרון). מה לעשות, זה לא פשוט להיות מחונן כמו שכולם חושבים.
Nevertheless, ההתנהגות הזאת דופקת לי את החיים, ואני מניחה שאם הייתי פשוט ממשיכה בדרך הזאת בלי לעצור (ותודה קטנה למר ג' ו-MIG), הייתי מסיימת באותו מקום כמו הצד של אבא.
לפחות אני יודעת את זה עכשיו.
פוסט אישי עמוק נדיר משהו בזמן האחרון. לחדשות אחרות: אבא של דיוויד טננט נפטר ואנחנו חושבים לעשות משהו לשלוח למשפחה, להראות שאנחנו חושבים עליהם ותומכים מרחוק. קשה לי להאמין שהתשובה תהיה חיובית, אבל אם מישהו מעוניין להיות חלק, lemme know.
הא, ו-96 בחלק הראשון של פיזיולוגית. Fuck everybody! (אמא טוענת שירדו לי נקודות על זה שהשארתי כמה הערות נבזיות לכותב המבחן בגוף המבחן, אבל לאור כמות הטעויות שהיו שם, זה הגיע לו. I regret nothing.)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm