אף פעם לא שאלתי אותך איך הסתדרת בחו"ל, נכון?

אף פעם לא חשבתי על זה. אף פעם לא קלטתי כמה זה יהיה קשה בזמנים כמו פסח או כיפור. ואני גם לא באמת יודעת כמה שמרת אז. אולי זה לא עד כדי כך הפריע לך. הרי להיות יהודי זה יותר מאשר רק לשמור על מנהגים ומסורות. זה משהו פנימי. ובסופו של דבר, גם אתה לא תכננת להישאר בחו"ל לטווח הארוך, אז אולי זה לא באמת הפריע לך בטווח הקצר.

לא יודעת, אולי זה סתם שטויות כי אני מפחדת, אבל יש משהו בלהיות לבד בליל הסדר ולחפש בנרות אוכל כשל"פ שבאמת מזכיר לי כמה אני לא שייכת לפה וכמה אני לבד וכמה קל יותר להיות בבית. כמה טוב יותר להיות בבית.

מה היית אומר אם היית פה? אתה הרי היית בעד הרעיון שאני אסע ללמוד בחו"ל ואחזור כשסיפרתי לך עליו בי"ב (או בצבא, אני כבר לא זוכרת. נדמה לי בי"ב). אמרת שזה יעשה לי טוב. אבל עד עכשיו כבר הייתי אמורה להיות לקראת סוף התואר השני, לא רק בהתחלה של חיים. אתה בטח כבר חזרת לארץ בשלב הזה. ואני... רק עכשיו הגעתי לפה. רק עכשיו אני מתחילה.

רק עכשיו אני מתחילה, ואני לא מצליחה לראות איך זה יכול לעשות לי טוב.

הנה, אמרתי את זה. אני לא מצליחה לראות איך זה יכול להיות טוב ואיך אני יכולה להסתדר פה ואיך אני בכלל אמורה לחיות.

מה היית אומר אם היית פה, אה? מה היית אומר אם הייתי שואלת אותך את כל הדברים האלה? אני יודעת שהיית מבין למה אני שואלת. תמיד הבנת למה אני שואלת עלייך במקום לשאול על עצמי. תמיד הבנת מה באמת מפריע לי, גם כשאני לא הבנתי. תמיד ידעת מה אני צריכה לשמוע.

הלוואי שיכולתי לדבר איתך. יש כל כך הרבה דברים שאני צריכה לשאול. שאני צריכה לדעת. אני מניחה שבעיקר יש הרבה דברים שאני צריכה לשמוע. אבל ממך.

הלוואי הלוואי הלוואי הלוואי הלוואי.

אן.

זה לא שהיה לי פסח *טוב* מאז שסבא נפטר, אבל אני די בטוחה שזה היה הכי גרוע בהיסטוריה.

מאיפה להתחיל?

מזה שאני פה לגמרי לבד?

מזה שהרגשתי כל כך בודדה שנכנעתי ואמרתי שאחותי יכולה לבוא וזה רק גרם לי להרגיש עוד יותר גרוע?

מזה שכרגיל התעלמו ממני, כי עכשיו כשאני רחוקה זה אפילו קל יותר?

מזה שזה אפילו לא הרגיש כמו פסח?

מזה שאני רק רוצה לחזור הביתה?

אין לי כוח לזה יותר.

אני מפחדת.

התעוררתי על הפנים הבוקר (אני די בטוחה שנדבקתי במשהו כי כל הזמן קר לי), אבל הייתי במפגש והיה ממש כיף (כרגיל), ואז הלכתי לאכול וקיבלתי את החדשות שיש לי הצעת עבודה.

הכל נראה כל כך מרגש ואומייגאד וסופסוף אבל לאט לאט ההתרגשות נעלמה ועברנו ל... לא יודעת, פחד? Utter terror?

תזכורת שאני לבד ואין לי שמץ של מושג איך לעבוד עם בני אדם. והבית כל כך רחוק.

אני חושבת שאני יודעת מה היית אומר אם היית פה.

היית אומר שזה עוד פעם הנטייה שלי להיצמד לשלילי ולהיות מדוכדכת ולהתייסר. היית אומר שכל מה שאני מרגישה עכשיו זה טבעי כי זה לא קל לחיות רחוק מהבית ושאני מסוגלת להרבה יותר ממה שאני חושבת. היית אומר שיש לי את היכולות ואני פשוט לא נותנת לעצמי קרדיט. היית אומר לי להפסיק לחשוב ולהפסיק להתעסק בדברים יותר מדי ופשוט לראות מה יהיה, כי אפילו עוד לא התחלתי אז מה אני כבר שופטת ומחליטה.

אני חושבת, כי זה מה שאמרת בכל הפעמים הקודמות שבאתי אלייך עם דברים כאלה.

אבל זה לא אותו הדבר עכשיו, נכון? כי אז הייתי בארץ. היו דברים קשים והיו בעיות והיו נקודות שהייתי מחוץ לבית, אבל הייתי בארץ. הייתי קרובה מספיק. ולא הייתי לגמרי לבד. בגדנ"ע אתה היית איתי. את הטירונות אני לא חושבת שהייתי מצליחה להתחיל בכלל בלי MIG. ובטירונות ובבסמ"ח ואפילו בשירות, הייתי יחסית קרובה. במדינה שלי, קרוב להורים ולמשפחה. רוב הזמן אפילו ראיתי אותם כל יום. אפילו כשהייתי בצומת, זה היה במקום שהכרתי. בעצם בכל השלבים האלה הייתי במערכת שאני מכירה. לא בהכרח אהבתי אותה, אבל הכרתי אותה והבנתי איך היא עובדת ואם לא אז ההורים שלי ידעו.

ועכשיו אני לא.

עכשיו אני לגמרי לבד. במקום שאני בדרך כלל אוהבת אבל עכשיו הוא גיהינום בגלל המצב הארור הזה. במקום שאני לא מבינה בשיט ואין לי מושג איך דברים הולכים בו. אחרי שלא עבדתי עם אנשים שלוש שנים. יותר אפילו. ואני שוב צריכה לחיות. לעשות דברים כמו לעבוד ולתקשר עם אנשים וליצור איזה חיי חברה או משהו כזה.

אני כל כך מפחדת.

הייתי נותנת הכל בשביל לדבר איתך כרגע. הכל.

פסח שמח.

אן.

איכשהו הצלחתי לא לחשוב על התקופה הזאת של השנה.

"איכשהו".

היו לי דברים אחרים להיות עסוקה בהם. ה"טיול" לביה"ח וכמה יותר גרוע מתפרים זה יכול היה להיגמר. אחותי שעכשיו מכריחה אותי להתמודד עם עוד משהו, כאילו לא היו לי מספיק דברים על הראש (מה עוד חדש בעצם, זה התפקיד שלי הרי, לא? לתמוך בכולם עד אינסוף). ריאיונות פוטנציאליים. פוקימון (זה יותר התחמקות, אבל fuck it, מגיע לי). היו לי מספיק דברים לחשוב עליהם.

ואז מסיבה לא ברורה התחלתי פתאום לחשוב על כל מה שקרה בתקופה הזאת. לפני שנתיים ולפני הרבה יותר.

ועכשיו ממש הייתי רוצה שיהיה לזה איזשהו כפתור off כדי שאפשר יהיה לכבות את הכאב הזה, לפחות לקצת זמן.

זה בטח לא עוזר שזה הפסח הראשון שלי מחוץ לבית. ושאני לגמרי פאקינג לבד פה.

נמאס לי להרגיש. באמת. נמאס לי. נמאס לי להתגעגע. נמאס לי מהכאב הזה.

נמאס לי מהמחשבות האלה על "כמה שהייתי שמחה בזמן הזה לפני שנתיים".

נמאס לי ממנו שאיכשהו מתגנב חזרה לראש שלי למרות שהתקופה הזאת היתה אחת הגרועות בחיים שלי אז וזה בדיוק הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו. לפחות את זה אני מנסה לעבד קצת בכתיבה, אני מניחה. אבל זה עדיין כואב.

פשוט נמאס לי.