שם הפאנפיק: סם הטירוף.
שם הכותב: אן.
פאנדום: מקורי לחלוטין.
דירוג: הייתי הולכת על PG13.
תודות: לה, שהראתה לי סוף סוף את האמת. האחת והיחידה.
היא חשה אט אט את הסם ממלא אותה, חודר עמוק אל כל פינה נסתרת בגופה ובנפשה. היא עצמה את עיניה, ראשה נזרק אחורנית, ופיסקה את שפתיה בהתרוממות רוח אדירה. הוא זרם בשטף, לא עוצר אפילו לשניה אחת.
הוא פסק אט אט, עד שהפך לזרזיף קל בלבד. אך זה לא שינה לה כהוא זה. היא פקחה את עיניה באיטיות והביטה בסלעים שנצצו בתהום הפעורה לרגליה.
הסלעים נראו חדים פחות כעת, הנפילה קצרה יותר. המוות- שינה נעימה.
אך לפני כן, היה עליה לעשות משהו.
היא הרכינה את ראשה אל זרועותיה ואל רגליה. היו שם חוטים, עשרות חוטים. חוטים כסופים וזהובים, חוטים שחורים ולבנים, חוטים עבים כפלדה או דקים כחוט תפירה, חוטים חזקים כמו ברזל או חלשים כמו בד דק ועדין. חוטים מכל מין וסוג, בכל צבע המוכר או שלא מוכר לאדם.
היא הביטה בהם בלב עולץ ומלא חדווה, חדוות הטירוף, ואז שלפה סכין מתכת נוצצת. היא התחילה לחתוך את החוטים, קורעת אותם מהוויתה, ממי שהיא. היא חתכה את כולם פרט לארבעה, ארבעה יפיפיים, שנראו חלשים ועדינים אך למעשה היו החוטים הכי חזקים. היא לא רצתה לחתוך אותם. היא פחדה.
לידה ראתה לפתע את האנשים שהיו אותם ארבעה חוטים, וחוט אחד במיוחד. הם המתינו לה שם, מאחוריהם האנשים של שלושת החוטים האחרונים שקשרו אותה לחיים הללו.
היא הביטה בהם בשלווה אך בצער. צער רב, שהיא כמעט ולא יכלה לסבול. היא לא רצתה לעזוב אותם. לא, היא לא.
היא צעדה לקראתם, אך גילתה שהחוטים שחתכה צומחים שוב, קושרים אותה שוב, מונעים ממנה למצוא את היחידים שרצתה למצוא. היא הביטה בחוטים בבהלה, גוזרת אותם שוב ושוב, ללא הצלחה. לשמחתה ולאהבתה, אותם ארבעה היו עורק החיים המרכזי שלה, אותו אחד במיוחד. הם עזרו לה בשקט, לא צריכים לספר לה עד כמה הם נגד זה, עד כמה לדעתם זה שגוי.
היא הביטה בהם בשקט, חושבת רק עוד פעם אחת בהיגיון על אותם שבעה שהיא מאבדת לנצח. תשעה, למעשה.
היא קפצה, מונעת על ידי סם הטירוף.
כשהם הגיעו לאחר מכן, הם ראו את גופה מרוסק על הסלעים המשוננים. מהסלע הגבוה ביותר חייך אליהם ראשה בחיוך זוועתי ומטורף לגמרי.
וכן, ככה אני מרגישה כרגע.
ואולי אני פשוט טועה.
אני כבר לא בטוחה אם לצחוק מטירוף או לבכות כי אני עדיין שפויה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm