התכוונתי לכתוב סיכום של הטיסה לספרד, אבל אחרי שקראתי הבוקר על מה שבראד אמר בכנס... טוב, הטיול יכול לחכות לערב או למחר.

#Stargate had given me so much. It gave me role models, who will always be ones I'll be looking up to [Sam, smart and strong, always fighting, always ready to do whatever necessary to save the people she cares for. Elizabeth, a strong, compassionate woman, a leader, who cared about her people and didn't let anyone or anything come in her way. (And that doesn't even begin to describe them)], helped me through the hard times [And will help through the hard times that are yet to come], and basically was with me through most of my life [And it will continue that way, I know]. Stargate had given me home to escape to when I needed it, one that was always there, no matter what happened.
#Stargate had opened me to a whole different universe, a universe of Sci-Fi, which I'm not sure I'd get to without Stargate (not in this time of my life, anyway).
#Stargate showed me different ways to deal with things, a different ways of thinking. I think I've learned, only from watching, more about those things than I did in any other way.

But to say it simply, #Stargate had made me who I am... and who I will be.
And for that, I'll be grateful forever.

There's one last thing I'd like to say- Thank you. Thank you, all the people involved in making that franchise, for making that franchise and keeping it active for that long. And, of course, Thank You for being there for the fans- Whether if it's through conventions or interviews or reading & responding to fan mail, or any other way.
Thank you, @GateWorld, for staying with us through the entire time, giving us all the info we needed, telling us all the news and just giving us place to talk about Stargate.

Oh, yeah, and- Stargate will never die, not as long as we watch it and love it. True, it will be sad - Very sad - knowing that "There's no new episode next week" or that "There won't be any Stargate movie coming out in the fall", but it doesn't mean it's the end. Not at all. Because we're still here, and we still have our SG1, SGA and SGU episodes. And hopefully someone will understand that soon, and we'll have new episodes to watch and rewatch again and again.
But still, as long as we're here- #StargateWontDie. It won't.

[13:44]

And I think that the fans are one of the most important aspects of the show. Or more precisely, the fans/cast&crew relationship. Because it's different. It's special. And it makes it more like a family - big, big family - than just a TV shows.

זה מצחיק. זה באמת מצחיק, שעבר כל כך הרבה זמן וזה עדיין כואב. אני לא זוכרת מתי דיברתי איתה בפעם האחרונה, וזה עדיין כואב.

מה שבאמת משעשע בכל העניין זה שעכשיו, ובכלל, בכל פעם שאני קוראת משהו כזה שהיא כותבת, אני מרגישה שאף פעם לא באמת הייתי שם. אף פעם לא ידעתי מה להגיד. בהתחלה לא הייתי בוגרת מספיק - גם אם אני מבינה את זה רק עכשיו - ואחרי זה סירבתי לפתוח את עצמי, בין אם בשביל לעזור ובין אם בשביל להגיד איך אני מרגישה.

לרגע התלבטתי אם לפנות אליה ולשאול אם הכל בסדר. אבל אם הייתי עושה את זה... יכול להיות שזה היה עושה בדיוק ההפך. כי זאת הסיבה שנעלתי את הבלוג הזה קצת מלכתחילה- האחרונים שאני רוצה שיקראו את זה אלה אנשים שמכירים אותי. ואולי זה אותו הדבר. ואני מכירה את עצמי- ברגע שאני מוצאת בלוג או משהו כזה ששייך למישהו שאני מכירה, אני חייבת להמשיך לעקוב אחריו. ואותי, לדוגמא, זה היה משגע.

היא היתה הבנאדם היחיד שהתחברתי אליו בכל כך הרבה דרכים. לא כשהייתי בת שמונה וחסרת הבנה בסיסית של החיים, כמובן. היחידה שאמרתי לה שאני מרגישה לבד, היחידה שסמכתי עליה במשך הרבה זמן, במשך כמה חודשים היחידה שהיתה מסוגלת לגרום לי לחייך כשהייתי עמוק בתחתית.

ועדיין אכפת לי.

לא דיברנו כבר... כמה זמן? חצי שנה? כמעט. בערך.

ואני לא יכולה שלא לשאול את עצמי מה היה קורה אם זה לא היה נגמר. מה היה קורה אם לא הייתי טיפשה.

אן.

ואיזה משהו נחמד מצאתי- חברה שאני מרגישה שמעולם לא הייתי שם בשבילה, וחברה נוכחית שאף פעם לא שם בשבילי. חה.

And here I am again- Alone and crying, away from the eye, where I'm the only living person.

כחלק מההדבקות שאני עושה עכשיו לבלוג של ג'וןאליזבת [חודש עמוס. מאוד], הגעתי גם לזה.

שם: One Last Goodbye.

כותבת: אן. 

פאנדום: אטלנטיס.

דירוג: PG13.

שיפ: ג'וןאליזבת.

תקציר: ניסיון חילוץ נגמר רע- לכולם.

וויתור זכויות: ל-MGM, כמובן.

תקופה: איפשהו אחרי "Lifeline" ולפני "This Mortal Coil".

ז'אנר: אנגסט/רומאנס.

"תגידי לי שהיא תהיה בסדר," היה הדבר הראשון שג'ון שפרד אמר כשג'ניפר יצאה מחדר הניתוח, מביט בה בריכוז. היא הביטה בו בשקט, לא יכולה להגיד את המילים היחידות שהוא רצה לשמוע. הוא החזיר לה מבט לרגע לפני שהוא הנהן קצרות.

"תודה," הוא מלמל. הוא הבין.

"אני מציעה..." היא היססה רק לרגע לפני שהמשיכה, "אני מציעה שתיכנס ותגיד להתראות".

הוא הנהן קצרות שוב והחל ללכת לעבר הדלת. "כן. כמה זמן..." הוא לא יכול היה להגיד את המילים האלו. הוא פשוט לא יכול היה.

הוא לא היה חייב. "שעתיים, אולי פחות," היא השיבה בשקט. "זה הכי טוב שיכולתי לעשות".

"אני יודע," היה כל שהוא אמר לפני שנע קדימה, אל תוך חדר הניתוח.

היה חושך בחדר הקטן. הוא היה מופתע במעט שזה היה חדר קטן כל כך, ושהם יכלו לעבוד בחשיכה שכזו. הוא גם תהה למה הם עשו זאת... עד שהוא ראה את המיטה.

מה שמשך את תשומת ליבו לא היתה המיטה כמו שהיתה האישה ששכבה עליה. היא לא נעה, רק הביטה למעלה אל התקרה. הוא הביט ללמעלה לרגע לפני שהוא הבין שזה היה חסר טעם. הוא רק ניסה לדחות את הרגע הזה, שבו הוא יצטרך להתמודד עם התוכחה בעיניה. כי היא אמרה להם לא לעשות את זה, והם עשו את זה בכל מקרה.

אז הוא רק עמד שם, כמה צעדים ממנה, לרגע ארוך מאוד, לפני שהוא נשם עמוקות וסופסוף התקרב אליה. הוא מעולם לא חשב שהוא יתנהג כך. אבל הוא גם מעולם לא חשב שהוא יעשה הרבה דברים, והוא עשה. אולי הוא לא היה צריך להיות מופתע אחרי הכל.

"אני לא הולכת להרוג אותך," היא מלמלה, עדיין מביטה למעלה.

ג'ון מיהר להתיישב לצידה, מבין שהוא רק עמד שם, מביט בה. "איך את מרגישה?" הוא שאל ברוך, מביט בה. היא לא נראתה טוב, כלל לא.

היא ניסתה לחייך. "אני בסדר," היא השיבה בשקט. "רק מכינה את עצמי למוות. כרגיל," היא מלמלה, והוא לא היה לגמרי בטוח אם היא היתה סרקסטית או לא. "איך אתה מרגיש?" היא שאלה אחרי רגע של דממה.

"כרגיל," הוא ניסה להעמיד פנים שהכל בסדר. "אנחנו... בסדר," אם לא לוקחים בחשבון את היד השבורה של רודני ואת כל היריות שספגנו, "את יודעת, בחזרה לעבודה. האחרים יהיו בסדר. והם אפילו לא פיטרו אותנו," הוא הוסיף, מנבה לחייך. למרות שגנרל אוניל היה ממש קרוב לעשות זאת.

היא גיחכה קלות. "זה טוב," היא מלמלה. "זה... טוב".

הוא הביט בה בדממה לרגע ארוך, מחשבות על המשימה האחרונה שלהם מתרוצצות במוחו. לראות אותה שם, מביטה למעלה ובבירור סובלת מכאבים בגלל הרעיון המטופש שלו, בגלל קלות הראש שלו... הוא לא יכול היה שלא לקלל-

"תפסיק," היא ביקשה ממנו בשקט, והפעם הוא יכול היה לשמוע את הכאב בקולה. הוא לא היה בטוח אם זה היה בגללו – היות והיא בבירור ניחשה על מה שהוא חושב – או רק בגלל הכאב שהיא חשה בשל הדברים שהם עשו לה. "בבקשה".

"מה?" הוא שאל בשקט, רוכן קרוב יותר אליה.

ואז לפתע היא פנתה להביט בו, בפעם הראשונה מאז שהם הגיעו לעיר של המשכפלים, וכל שהוא יכול היה לחשוב עליו היה איך הוא יכול היה לעשות לה את זה. הכאב בעיניים הירוקות הללו, שהוא נשבע – גם אם רק בפני עצמו – שלעולם לא יראו כאב, הצער בעיניה, משהבינה שמה שהיא רצתה – מה שזה לא היה – לא יקרה, הדרך בה היא הביטה בו, כאילו היא ידעה שזה כואב לו כל כך, ומעט התשוקה למות, רק בשביל להימלט סוף סוף מהסיוט הארוך והלא נגמר הזה, כל אלו הרגו אותו בדרך יעילה יותר מכל דרך אחרת.

"אתה יודע," היא לחשה, מדברת בקול החזק ביותר בו יכלה לדבר.

הוא הנהן קלות. "אני לא יכול," הוא אמר בשקט, נוגע בלחיה בעדינות. היא לא התנגדה, אז הוא ליטף אותה בעדינות, מנסה לעודד אותה באותה המידה בה הוא ניסה לעזור לעצמו לחזור לנורמאלי. "אני לא יכול, ואת יודעת את זה".

היא נדה בראשה. "איך זאת יכולה להיות אשמתך שאני נשארתי שם בשביל להציל את העיר הזו? איך זאת יכולה להיות אשמתך ש-" היא החלה.

הוא נד בראשו וקטע אותה. "אני עשיתי את הדבר המטופש הזה ויצאתי למשימה שיכלה לגרום לנו להיהרג ולמשכפלים למצוא את המיקום החדש של העיר. זאת אשמתי שכל כך הרבה אנשים נפגעו. וגם," הוא הוסיף לפני שהיא יכלה להשתיק אותו, "זאת אשמתי שאת הגעת לשם מלכתחילה".

היא ניסתה לנוד בראשה, אך בקושי הצליחה לעשות כן. "כולם היו מתים," היא אמרה בפשטות. "היינו חייבים ללכת לשם. ובנוגע למשימה הזו..." היא נשכה את שפתה, מנסה למצוא דרך בה זאת לא תהיה אשמתו של אף אחד, למרות ששניהם ידעו שזאת לא היתה, "אולי זאת אשמתך, ואולי זה היה דבר מטופש לעשות," לפתע היא נראה שוב כמו אליזבת וויר, והוא לא יכול היה שלא לחייך קלות, "אבל... לפני שלוש וחצי שנים אמרת לי שלא משנה מה קורה, 'אנחנו לא עוזבים את אנשינו מאחור'," היא ציטטה. "לא השארת," היא אמרה בפשטות לאחר רגע, מביטה אל תוך עיניו.

"אליזבת..." הוא ניסה לדבר, להגיד לה שאולי, רק אולי, הוא עשה הכל הפוך והמשפט הזה לא נכון למקרה הזה, אך היא לא נתנה לו.

"לא," היא אמרה בשקט, מביטה בו. "לא. אל תחשוב על זה אפילו, ג'ון. עשית את הדבר הנכון..." הוא יכול היה לראות שאפילו היא לא היתה לגמרי בטוחה בנוגע לכך, "אז תפסיק להאשים את עצמך במה שקרה. מלבד זה, אתה לא הכנסת אותי למצב הזה," היא הוסיפה בשקט, במרירות, והוא היה בטוח שהוא לא אמור היה לשמוע את זה. היא אישרה את המחשבה הזו כשהיא דיברה שוב בקול רם יותר. "אוקיי?"

הוא רצה לנוד בראשו, אך מצא את עצמו מהנהן. "אוקיי," הוא אמר בשקט, אבל היא ידעה שהוא לא השתכנע. זה לא שינה. הוא ישתכנע ככל שיעבור הזמן. "יש משהו שאני יכול לעשות?" הוא הוסיף בשקט לאחר רגע, משהיא עיוותה את פניה בכאב. עוד אחד מההתקפים האלה?

 היא נדה בראשה, מעט קצרת נשימה. "לא, לא כרגע," היא השיבה. אז היא נגעה בלחיו בעדינות, בקושי מצליחה לעשות גם את התנועה הפשוטה הזו. היא חייכה קלות, פליאה אמיתי בעיניה. "חשבתי... קיוויתי שזה אתה. באמת. ובכל פעם... הוא אהב לשחק איתי. לתת לי להאמין שאתה שם לחלץ אותי... רק בשביל לקחת את זה ממני ולהחזיר אותי לתא ההוא," היא בבירור לא היתה מרוכזת בו. כבר לא.

"טוב, זה אני," הוא אמרה בשקט משהיא לא המשיכה.

היא הנהנה, מבטה ממוקד בלחיו. "אני יודעת," היא אמרה בפשטות. ידה המשיכה לנוע עד שהיא נגעה בשפתיו בעדינות. הוא לקח אותה ונשק לידה, עוצם את עיניו לשניה. היא חייכה. "ג'ון?" היא שאלה בשקט.

הוא השפיל את מבטו אליה, עדיין אוחז בידה. "כן?" הוא שאל בשקט. היא יכלה לשמוע בבירור את הדמעות בקולו.

"תגיד לכולם... להתראות. ממני," היא אמרה בשקט, חיוכה נעלם אט אט.

"אני אגיד להם," הוא הבטיח לה ונשק לידה שוב. "אני אגיד להם".

היא עצמה את עיניה לרגע ונשמע עמוקות לפני שדיברה שוב. "ג'ון?" היא שאלה בשקט, קולה אפילו שקט יותר מאשר הוא היה קודם לכן.

"אליזבת?" זה הפחיד אותו, המילה הזו, 'להתראות', כשהיא באה משפתיה. זה הפחיד אותו, לדעת שתודות לנאניטים – ותודות לו, אם היא אהבה את זה ואם לא – היא תיעלם בעוד כמה רגעים, ואין שום דבר שהוא יכול לעשות בשביל לשנות את זה.

"להתראות," היא לחשה. היא ליטף את לחיה, מנסה לעזור לה להירגע, בעוד הדמעות החלו לעלות לעיניו. והוא חש את זה, חש את החיים עוזבים את גופה, באיטיות רבה כל כך עד שהוא כמעט יכול היה להעמיד פנים שזה לא קרה. אבל הוא לא יכול היה.

ואז... היא נעלמה.

הוא יכול היה לחוש את הדמעות זולגות על פניו בעוד הוא נשק בעדינות לשפתיה, מביט בפניה. היא נראתה שליווה כל כך עד שהוא כמעט יכול היה לחשוב שהיא ישנה. כמעט. "להתראות, אליזבת," הוא לחש לשפתיה בעודו מנשק אותה שוב בפעם האחרונה, נשיקה רטובה ומלוחה. "להתראות".

המקור [באנגלית] בבלוג, בתאריך 11.3. [הייתי שמה קישור, אבל נזכרתי שהוא שם את זה כהפניה. והיות וכולם יודעים על הבלוג ההוא ואף אחד לא יודע על זה [ואני מאוד אוהבת את זה], אני מעדיפה שזה יישאר כך.]

בין היתר כתבתי גם שזה מזכיר לי את רובין ומריאן באחרון של השניה ואת ווילסון ואמבר באחרון של הרביעית. כי זה נכון. כי שניהם היו נוראיים. כי שניהם היו בדיוק כאלה, האנגסט הכי כואב שיכול להיות, לראות את האדם שהכי אכפת לך ממנו ביקום נעלם בין ידיך.

אני חייבת לציין גם שהסיבה שאני מפרסמת את זה גם כאן [כי כבר עברתי חודשיים וחצי ועוד לא פרסמתי כאן שום דבר חדש] היא שאפילו אני חושבת שזה היה טוב. זתומרת, מבחינת הכתיבה. ואני אף פעם לא חושבת ככה.

אז סתם, חגיגה עצובה מאוד של הראשון באפריל.

ודרך אגב, שוב פספסתי את החצישנה. או שנהוחצי.