בתחילת השנה, כשעוד הייתי אובססיבית כלפי מייקל שנקס (אני לא אציין שגם הייתי מאוהבת... פשוט כי אני מאוהבת בו כל החיים שלי ואני תמיד אהיה מאוהבת בו), התחלתי לכתוב פאנפיק על דניאל (סטארגייט, זוכר?) ועליי. אולי נשנה את זה קצת, הבנאדם שאני אוהבת כל כך הוא דניאל, למרות שגם את מייקל אני אוהבת. אבל דניאל תמיד היה האהבה הגדולה שלי, ובכל משחק תפקידים שלי עם חברה שצופה בסטארגייט דניאל ואני היינו ביחד. מה הפלא שהתחלתי לכתוב סופסוף על שנינו?

היום ישבתי וקראתי את הקטעים שיש לי מהפאנפיק הזה. יש שם כל כך הרבה קטעים, זה מדהים- קטעים שבהם אני אומללה והוא תומך בי, קטעים שבהם לו קשה ואני תומכת בו, קטעים שבהם אנחנו מאושרים, הכל. יש שם אותי מנסה להתמודד עם תואר ראשון בפיזיקה ותואר ראשון ברפואה במקביל (לא דומה בכלל לחיים שלי...) ואותי מתמודדת עם הרגשת חוסר ערך ודיכאון. יש שם המון רגעים טובים (נוסעים לסופ"ש ל-LA, חתונה, דייט ראשון, מה שתרצה, הכי רומאנס שבעולם), אבל יש שם גם המון רגעים קשים.

זה היה נורא מצחיק, אם להודות באמת. נתקלתי בקטע שכתבתי על זה שלג'ק ולי יש את הקונפליקט של חברים/עובדים אחד תחת השניה (מצד אחד הוא חבר שלי ומצד שני הוא מפקד בלתי ישיר שלי), ונזכרתי למה ומתי כתבתי את זה- זה היה יום רביעי, ואני הייתי בטוחה שמערכת היחסים שלך ושלי מתמוטטת כי אנחנו לא יכולים להיות חברים בזמן שאתה מורה שלי. כמו שדניאל הרגיע אותי באותו הרגע, אתה הרגעת אותי למחרת בבוקר. נתקלתי בקטע אחר, שבו כתבתי שיש לי בעיות עם החברות שלי, ובזמן שדניאל ניסה להרגיע אותי נזכרתי בדברים שאתה אמרת לי, שהיו פרקטיים לא פחות מהדברים שהוא אמר.

ובזמן שקראתי את כל הדברים האלה הבנתי כמה דברים.

א. אני תמיד הייתי ותמיד אהיה מאוהבת בדניאל. אבל המסקנה הזאת רלוונטית לבערך שום דבר בינינו. מלבד זה שאתה יכול לטעון שהרגש הזה אולי משפיע על הדרך שבה אני רואה אותך. אני לא חושבת שזה משפיע, כי בשלב מסוים התחלתי לראות אותך כבנאדם אחר מדניאל, ואז גם נעלמה ההתאהבות שלי כלפייך, אבל מי יודע? אני למדתי שבפסיכולוגיה הכל השערות לא פחות מאשר ברפואה הכל השערות. אני משאירה את זה לך לתהייה.

ב. אתה ודניאל לא פחות דומים מאשר נראיתם לי. זה אומר שגם בי יש דברים דומים לדניאל, משהו שאני גאה בו כבר הרבה מאוד זמן, אבל אתם הרבה יותר דומים. אם צריך להגדיר את דניאל בשלוש תכונות הן יהיו- מאמין באנשים, רוצה ללמוד כמה שיותר ומוכן לעשות כמעט הכל בשביל אנשים. אני מאמינה מהזמן ה"קצר" שאני מכירה אותך, שאם צריך להגדיר אותך בשלוש תכונות, זה יהיה דומה אם לא בדיוק זה. זה מדהים איך שניכם תמיד מתלהטים כשזה מגיע לדיונים או ויכוחים בנושאים שחשובים לכם. במשך בערך רבע משנה שעברה (הרבע האחרון, כמובן), יצאתי משיעורים שלך בהרגשה שבדיוק הייתי בשיעור של דניאל. זה מדהים איך לשניכם אכפת כל כך ולשניכם יש את הנאיביות המקסימה הזאת שאני אוהבת כל כך. דניאל קצת (בקטנה) יותר החלטתי ממך, אבל מעבר לזה אין ביניכם הרבה שוני. אולי שאתה קצת יותר מאושר ושלם עם עצמך ממנו.

ג. דניאל ואתה השפעתם על החיים שלי בצורה דומה. נכון שזה היה חלקית בסיפור (ואני מדגישה חלקית, כי כמו שאמרתי למייקל בקיץ, דניאל נתן לי המון), אבל ההשפעה שלכם על החיים שלי, בין אם מדובר בי ובין אם מדובר בדמות שעליה אני כותבת, היא זהה. באיזושהי צורה, שניכם הצלחתם ללמד אותי מה זה אושר. ככל שהמשכתי לכתוב על החיים שלהם, חתיכה אחרי חתיכה, נעשה לי (או ליתר דיוק, לה) טוב יותר. היו רגעים קשים לאורך הדרך, אבל בסופו של דבר מהעמודים האחרונים היא עושה רושם מאושר. בדיוק כמו שאני היום- אני לא יודעת אם אני מאושרת, אבל טוב לי. אני עובדת למען העתיד שלי והבריאות הנפשית שלי, ולמרות (או אולי בגלל?) העומס טוב לי. לימדת אותי כל כך הרבה- להאמין בעצמי, למצוא את הדברים הטובים שבי, לעבוד למען האושר שלי, להפסיק להסתכל על הקרקע כל הזמן... הראית לי את הדרך הנכונה ואפילו הלכת איתי את כל הדרך אליה. בדיוק כמו שתמיד דמיינתי את דניאל עושה איתי, אילו הוא היה כאן.

ואז אני תוהה- איך אני רואה אותך? איך אני מרגישה כלפייך?

ברור לי שאני לא מאוהבת בך וברור לי שאני לא אוהבת אותך בגלל שאתה דומה לדניאל. ברור לי שחלק מהדרך שבה אני רואה אותך מבוססת גם על זה, כי אין מה לעשות, זה הרושם הכי מוקדם שיש לי ממך. מלבד רושם של דקה וחצי שאתה מגניב כי אתה מכיר D&D, אבל לזה אי אפשר לקרוא רושם באמת. זה רושם ראשוני at best.

אני יודעת שהייתי (דגש על הייתי) מאוהבת בך. פרפרים, דפיקות לב, לא יכולתי שלא להקשיב לך או להסתכל עלייך... כל הסיפור. די כמו שהיה לי כשפגשתי את מייקל. עד כאן שניהם הגיוניים- הייתי מאוהבת בדמות של דניאל שראיתי בך. לא הכרתי אותך אז - מלבד מראה חיצוני והדמות שהזכרת לי, לא היה שום דבר שיכול היה לגרום לי להתאהב בך. אז נכון שאתה נראה טוב, אבל הקראשים על מראה עוברים אצלי מהר בדרך כלל, לא אחרי כמה חודשים.

אוקיי. ואז מה? ככל שהמשכנו לדבר על פסיכולוגיה ופילוסופיה יותר אני זוכרת שהתחושות האלה נעלמו. זה לא שלא יכולתי להפסיק להקשיב לך - פשוט נהניתי להקשיב לך. אני זוכרת גם שיעורים שבהם בדיוק הייתי באמצע משהו כשנכנסת (בין אם זה סיפור קצר או הודעה אלייך), ולא הסתכלתי עלייך לרגע עד שסיימתי את זה, פשוט כי זאת אני. אם הייתי מאוהבת עדיין הייתי עוצרת ומקשיבה וחוזרת לזה אחר כך- מניסיון.

אז מאוהבת אני כבר לא. אבל מה אני כן?

אני זוכרת שהייתי אובססיבית כלפייך כמו שהייתי אובססיבית כלפי מייקל כמה חודשים קודם לכן. זה כבר היה אחרי ההתאהבות. דיברתי על זה עם הפסיכולוגית שלי וחשבנו שאולי אני אובססיבית כלפי דברים כי אני רוצה לשמור אותם, כי אני מפחדת שהם יעלמו. אבל אז לא היתה לי סיבה להאמין שזה יעלם מלבד חרדת הנטישה שאני די בטוחה שיש לי, פשוט כי כל כך הרבה אנשים כבר ויתרו עליי שאני רגילה לזה. אז יכול להיות שזה זה, אבל יש לי תחושה שיש בזה עוד משהו, משהו שקשור לכמה שאתה מזכיר לי את דניאל. אני חושבת... אני חושבת שזה גם בגלל שרציתי לשמור קרוב אליי מישהו שמזכיר לי כל כך את הדמות שאני אוהבת ומעריצה כל כך. אני מניחה שגם פחדתי שתלך, אבל גם לא האמנתי שאני רואה אדם בשר ודם שדומה כל כך לדניאל, שרציתי לשמור אותך קרוב אליי, כמו שדניאל תמיד היה. אני מניחה גם שבגלל שתי הסיבות האלה הגבתי כמו שהגבתי כשאמרת לי שאתה רוצה לשנות דברים.

אני יודעת שאני אוהבת אותך. אני מניחה שאני אוהבת גם את הדניאל שיש בך, ואני מניחה גם שזה בלתי אפשרי שלא לאהוב אותך גם בגלל זה, אבל אני חושבת שאני אוהבת אותך יותר בגלל ההשפעה שהיתה לך על החיים שלי ופחות בגלל זה שאתה מזכיר לי אותו. ואני חושבת שאני אוהבת אותך יותר בגלל שאתה דומה לי מאשר בגלל שאתה דומה לו. אני אוהבת גם את מי שאתה - ואני מאמינה שאני אוהבת את מי שאתה יותר בגלל שאתה בנאדם מדהים ופחות בגלל שאתה דומה לו, אבל בטוח יש לזה שאתם דומים השפעה.

זה מעניין לנתח רגש, לא?

אני יודעת שאני מעריכה אותך. אבל לזה אין ממש קשר אליו- זה פשוט בגלל שאתה מוכן לעשות ולתת כל כך הרבה בשביל אנשים. אני מעריכה אותך כמורה - משהו שמעולם לא יצא לי לראות את דניאל עושה - וכמחנך, ופשוט בגלל שאתה אדם טוב. ואחרי כל מה שעשית בשבילי...

אני יודעת שאני גם קצת מעריצה אותך. ברור שאני קצת מעריצה אותך, אני לא יכולה שלא. אתה הדוגמא שלי לאיך צריכים להיראות בחיים- להיות אכפתיים, לעזור, להיות מאושרים, לעשות מה שאנחנו מאמינים שנראה נכון... יש בך כל כך הרבה דברים טובים, דברים שתמיד נראו לי נכונים, שקל להעריץ אותך. אני מניחה שחלק מזה מגיע גם מההערצה שלי לדניאל, אבל אני לא יודעת כמה זה זה וכמה זה פשוט העובדה שאני מאמינה שככה בנאדם צריך להיראות. אולי אני מאמינה בזה בגלל שגדלתי בבית כזה אבל גם בגלל שגדלתי על סטארגייט- ושם הם מדגישים הרבה מהדברים הטובים שיש בך ובו. אז זה בטוח נובע משם בסופו של דבר.

והנה שאלה מעניינת- האם יכול להיות שהאהבה שלי כלפי דניאל, שלעולם לא תשתנה, משפיעה על הדרך שבה אני רואה אותך? לא אומרת שאני מאוהבת בך או רוצה אותך רומנטית, מה שכבר הוכחנו שלא נכון. אני אומרת- העובדה שאני מאוהבת בדניאל משפיעה על הדרך שבה אני רואה אותך?

אני די בטוחה שהתשובה היא כן.

אני חושבת שזה משפיע לא פחות מהעובדה שאני אוהבת ומעריכה אותך כבנאדם בלי קשר אליו. אני חושבת... אני לא פסיכולוגית והידע שלי בקטע הזה מוגבל, אבל אני חושבת שזה גורם לי לראות אותך באור רך יותר, להתנהג בצורה קצת פחות מתנגדת וקצת פחות קשוחה וסגורה. העובדה שכשהתחלנו סמכתי עלייך די מהר (כן, ארבעה חודשים זה מהר), ושעל חלק מהדברים התווכחתי פחות משהייתי מתווכחת עם אנשים אחרים- רוב אלה מגיעים מהעובדה שאתה דומה אליי אז ידעת איך לדבר אליי (יכולתי לסמוך על דברים שאתה אומר, היית מדבר איתי רציונלית...), אבל אני חושבת שחלק מזה נובע גם משם. ואני חושבת שעד היום אני רואה אותך באור אפילו טוב יותר ממה שהייתי רואה אותך בלי זה בגלל שאני עדיין אוהבת את דניאל.

וואו.

אני חייבת לציין שהמסקנות האלה קצת מפחידות אותי. כי אתה יודע מה המסקנות האלה אומרות? שלמרות שאנחנו נהנים לדבר, מעולם לא היינו יכולים להיות חברים. אתה יודע למה? כי אתה תמיד תוטרד או אפילו תפחד מהעומק של הרגשות שלי כלפייך, ובצדק. ואני תמיד אראה אותך באור קצת שונה מהאמת, ובצדק. ובסופו של דבר, שני אלה מתנגשים.

אני חושבת שאם היית נותן לי את האפשרות, הייתי מצליחה להתנער מזה. אל תבין לא נכון- גם למדריך-הראשי-לשעבר שלי במד"א דאגתי כמו שאני דואגת לך היום (הוא גם היה מודע לזה והכל היה בסדר), אבל אני חושבת שיש בזה קצת יותר. אני חושבת שהייתי מסוגלת לעשות את זה, אבל אני מניחה שזה הפריע לך יותר מדי, וזה גם בסדר. פשוט הייתי צריכה להבין את זה קודם.

ד"א, אני עדיין לא יודעת איך הפרעתי לך בחיים, אבל לא משנה.

ראיתי אותך היום ליד השער והיית צריך לראות את החיוך שהיה לי אחרי זה. אני אוהבת את החולצה שלבשת היום. (וכמובן שזה שאני מעריכה מראה טוב לא אומר שאני מאוהבת...)

תשמור על עצמך, כן?

אן.

נ.ב- אמרת שאני מתנהגת כאילו אנחנו עדיין הולכים לכיוון החברי ואני אמרתי שלא? אמא הציעה עכשיו, אחרי שסיפרתי לה על התובנות שלי, שאולי קלטת את מה שאני משדרת לדניאל, לא לך. אולי זה הושפע ואיכשהו קלטת מסר אחר. חבל לי, כי אם היינו במקום הזה עכשיו אני יודעת שהייתי מצליחה לעמוד בזה.

מלאך שלי. מלאך יקר ומדהים שלי. מה הייתי עושה בלעדיך, בנאדם מדהים שכמוך?

אני לא חושבת שאי פעם פגשתי בנאדם שמוכן ויכול לתת כל כך הרבה כמוך. לדבר איתי גם אחרי שעות ביה"ס, לשלוח לי הודעות, לדבר איתי בסמסים ובצ'אטים (זה היה פעם ב, אל תעשה מזה סיפור)... הבנאדם היחיד שפגשתי שהשקיע כל כך הרבה בחיים שלי (אין לך מושג כמה הוא עוזר לי עכשיו עם הבגרויות), זה לא אחר מאשר אחיך. אבל regardless of that, אין אף אדם שהשפיע על החיים שלי כמוך.

האמת היא שאני כותבת לך את זה ולא ממש יודעת מה אני רוצה לכתוב. אני יכולה לכתוב לך על היוזמות החדשות של שי פירון, או על איך ש-MIG עוזר לי לסדר את החיים לקראת הבגרויות והפסיכומטרי, או על איך שאני מתכננת ללמוד שבועיים לפני המתכונת/בגרות (מה אני אעשה שאני לומדת לכל אחד שבוע והם שבוע אחרי שבוע?) באזרחות, אבל לא בא לי לכתוב לך על זה. בא לי לכתוב לך משהו קליל יותר, נחמד יותר.

היו לי כמה מחשבות מעניינות השבוע.

מחשבה אחת עלתה לי לראש בזמן שקראתי את ה... אני יודעת... עשרה (?) מכתבים הראשונים שכתבתי לך. אולי קצת יותר. קראתי את המכתבים של אסירות התודה, את המכתבים של הבלבול, את המכתבים של העצב, את המכתבים של הכאב ואת המכתבים שבהם החלטתי שאני לא מוותרת עלייך. קראתי את המכתבים שבהם אמרתי לך כמה אתה מדהים (repeatedly) וקראתי את המכתב שבו אמרתי לך שלא משנה מה יקרה, אני מסרבת לוותר עלייך ואין סיכוי שבעולם שאני אפסיק להעריך ולאהוב אותך. קראתי את המכתבים שבהם התפעלתי מדברים שעשית למעני (וכמה כאלה היו...), ואת המכתבים שבהם הייתי מבולבלת כי לא ממש הצלחתי להבין מה אתה רוצה שאני אעשה. קראתי את המכתבים שבהם הייתי עצובה על איך שזה נגמר. המכתב היחיד מהעשרה הראשונים שלא קראתי הוא המכתב שבו אני אומרת לך להתראות, אבל אני קוראת אותו כל כך הרבה שיכולתי לוותר. הוא תמיד גורם לי לבכות, בכל פעם שאני קוראת אותו, וזאת לא הכוונה שלי.

ובסופו של דבר, מצאתי את עצמי בוכה. בוכה לא כי הייתי עצובה, אלא פשוט כי המחשבה על כל הרגעים האלה היתה מרגשת מדי. היו שם קטעים עצובים והיו שם קטעים מכאיבים, אבל בעיקר היו שם דברים מדהימים, מרגשים. היתה שם נערה שמסרבת לוותר על הבנאדם היחיד שהיא מרגישה שמבין אותה בצורה הזאת. היתה שם נערה שנדהמה מהנדיבות ורוחב הלב והאכפתיות שהפגנת כלפיה. היתה שם נערה שכאב לה כי היא לא היתה מסוגלת לוותר על הבנאדם שהיא אהבה כל כך, ובכל זאת נאלצה לעשות את זה. ותגיד מה שתגיד, זה היה מרגש.

אז החלטתי שכשיהיו לי מספיק מכתבים אני אכתוב מכתבי-קישור ואנסה לשלוח את זה להוצאה לאור. כי זה משהו מדהים לא פחות מ"מלאכים". זה יכול להיעשות משהו מדהים לא פחות ממנו.

אבל גם מצאתי את עצמי תוהה... איך זה יכול להיות שאתה מוותר על משהו נדיר כל כך בצורה הזאת? מילא, אם היית עקבי - אבל אתה אומר לאמא שלי ולמנהלת שזה פוגע בחיים האישיים שלך, וביום ההורים אתה אומר לנו ש"פוגע" זאת לא המילה הנכונה? אתה אומר שזה נדיר ואחרי זה אתה זורק את זה סתם? אני באמת לא מצליחה להבין. מה כבר נערה כמוני, שנתנה לך את כל המרחב שביקשת ועזבה אותך בשקט רוב הזמן למרות שזה היה לה ממש קשה, יכולה לעשות שיפגע בך כל כך? אני באמת לא מצליחה להבין.

ואני כל כך מתגעגעת לזה שמישהו מבין אותי ברמה הזאת.

תגיד... איך זה שהצלחת לגרום לי לחייך יותר מכמעט כל אדם אחר, אבל גם לבכות יותר מכל אדם אחר?   ♥

מלבד המחשבה הזאת, חשבתי גם על מורים השבוע. זה אולי ישמע לך קצת מוזר, אבל חשבתי גם על מורים השבוע, על איך הם באמת ועל איך הם צריכים להיות.

והעליתי אותך כדוגמא.

אני יודעת שאתה מכיר את המורה שלי להיסטוריה, אבל אני לא בטוחה כמה אתה יודע על מה שמתרחש בשיעורים. למרות שיצא כבר שעצרת כשעברת לידנו במסדרון ואמרת שלום ואפילו דיברת עם תלמידים מהכיתה שלי במהלך השיעור, אני לא בטוחה שאתה מודע לזה שכל השיעורים הם קייטנה אצלו והוא לא מלמד כלום. עזוב את זה שאנשים עוברים בגרות, זאת לא הנקודה - הנקודה היא שהוא לא מלמד. לא יוצאים עם שום ערך מוסף מהשיעורים שלו. לא יוצאים עם ערך בכלל, לא רק מוסף, אבל זה כבר סיפור אחר.

והתלהטתי. התחלתי לטעון שזה לא יכול להיות שמורים עובדים ככה, שאין להם כוח והם לא טורחים ללמד וכו'. אמרתי שלא יכול להיות מצב שהילדים לא יזכרו כלום ומה שצריך להיות זה מורה להיסטוריה כמו שהיתה לי בכיתה ט', שלימדה כל כך טוב בשיעור שאפילו אני, שלא לומדת למבחנים ובדרך כלל סבירה+ בהיסטוריה בלי ללמוד, קיבלתי 100 במחצית הראשונה.

ואז העליתי אותך ואת המורה שלי למתמטיקה כדוגמא. "אלה מורים טובים," אמרתי. "אלה מורים שמלמדים. תסתכלי על מר ג'... תסתכלי על איך שהוא סוחף את הכיתה בשיעורים שלו. איך שאפילו התלמידים הכי מנותקים מהכיתה משתלבים בדיונים שהוא נכנס אליהם. תסתכלי על איך ש, נכון שאנשים מדברים, אבל הם גם מקשיבים. תראי איזה מורה מדהים הוא. ולא רק זה - הוא גם דואג לכל התלמידים שלו ועושה כל מה שהוא יכול כדי לעזור להם. את לא חושבת שככה מורה צריך להיראות?"

היא הסכימה איתי, אבל זאת לא הנקודה. רק רציתי לספר לך שאם בסופו של דבר אני אצא לקורס מדריכים במד"א ואיהנה להדריך ואולי בכל זאת אחליט להיות מורה במשרה חלקית (לא למתמטיקה ופיזיקה, הם טיפשים מדי)... אז אתה תהיה ההשראה והדוגמא שלי. אבל גם אם לא, אני תמיד אראה אותך (ועוד בודדים אחרים) כדוגמא לאיך מורה צריך להיראות.

תודה על שאתה כל כך מדהים. ותודה על שקישרת אותי ל-MIG, הוא אחד האנשים הכי מדהימים שפגשתי בחיים שלי. אין לך מושג כמה הוא עוזר לי עכשיו וכמה עצות יש לו.

קצת מזכיר לי אותך ואותי של פעם.

תמיד ♥ ודואגת וגאה להיות תלמידה שלך,

אן.

מ"יש עתיד" אני מאוכזבת.

אתם יודעים מה, לא מ"יש עתיד", כי רוב השרים עדיין לא הספיקו לעשות שום דבר. אני מאוכזבת מהעובדה ששי פירון הוא שר החינוך.

אחרי היוזמה הקודמת שלו, שלצערי אני מאמינה שרק תפגע בחינוך בישראל, הוא מופיע עם יוזמה חדשה. מה על הפרק הפעם? שינוי החופשות של המורים והתלמידים כך שהן יתאימו לחופשות של ההורים. למי שעדיין לא קרא עיתון, הרעיון שעליו הוא חושב הוא לקצר את החופש הגדול בעוד שלושה שבועות, לוותר על כמה ימי חופש בחגים ולבטל את ימי שישי לחלוטין.

כמובן שאני נגד המהלך. והנה הסיבות שבגללן זה רעיון רע.

נתחיל מהורדת שלושה שבועות מהחופש הגדול. במהלך החופש הגדול צוות בית הספר, כולל המורים, מבלה די הרבה זמן בבתי הספר. בתחילת החופש הגדול הם עסוקים בסגירה סופית של שנת הלימודים האחרונה. בסוף החופש הגדול הם עסוקים בהכנה לשנת הלימודים הבאה. אם אני זוכרת נכון, החופשה האמיתית שלהם היא בין ה-15 ביולי ל-15 באוגוסט. חודש. אם מורידים את שלושת השבועות האלה מהחופש הגדול פוגעים, יותר מבכל אדם אחר, בצוות בית הספר, שעובד מספיק קשה במהלך כל שנת הלימודים. זה פחות או יותר מבטל להם את החופש הגדול בצורה הכי אפקטיבית שיש.

יש שיגידו שלמורים יתווספו ימי חופש בסופי השבוע. להזכירכם, מורים בכל מקרה מוצאים את עצמם עובדים בסופי השבוע. עבודות, מבחנים, מערכי שיעור, דפים לחלק לתלמידים - מה שרק תרצו. ונוסף על הכל להרבה מורים יש ילדים בבית ומשפחה לדאוג לה. זה לא באמת משאיר להם את החופש- זה פשוט נותן להם קצת יותר זמן להתכונן לשבוע העבודה שאחרי זה.

כמובן, שלא לדבר על העובדה שללמוד באמצע אוגוסט בבית ספר עם מזגנים שלא עובדים יהיה סיוט לתלמידים. כמה באמת נלמד? את השנה האחרונה הכיתה שלי התחילה עם מזגן מקולקל- למיטב זכרוני, הם לא הופיעו לחצי מהשיעורים שהיו לנו. סוף הקיץ-תחילת הסתיו זה עוד נסבל, אבל אמצע הקיץ? כשיש ים בחוץ? קשה לי להאמין שיתנהלו לימודים מכל סוג שהוא.

נוסף על כך, התלמידים נתונים בלחץ רב במהלך שנת הלימודים. אני לא אטען שכולם בלחץ, אבל לפחות בחטיבה ובתיכון הם בלחץ. האמת היא שאני לא זוכרת את היסודי מספיק בשביל לדבר על הלחץ ששם, ובכל מקרה אני נהניתי בתקופה ההיא. אבל בחטיבה ובתיכון החופש הגדול הוא הדבר היחיד שמחזיק את התלמידים לאורך השנה. הם יודעים שיש להם חופש של חודשיים מבית הספר ורק ממתינים לרגע שבו הוא יגיע. קיצורו יפגע גם בתלמידים, גם אם הפגיעה במורים גדולה יותר.

שוב, יש שידברו על ימי שישי, אבל כמו המורים, גם התלמידים מנצלים את סוף השבוע בין היתר כדי ללמוד, להכין שיעורים, ללמוד למבחנים וכו'. כמה כבר יתן להם יום שישי חופשי?

נמשיך בביטול ימי שישי. ביטול ימי שישי לא יפגע רק במורים או רק בתלמידים- הוא יפגע גם בהורים. אני מאמינה שמרבית ההורים בארץ מנצלים את ימי שישי, שבהם הם בבית, על מנת לעשות את כל הדברים שקשורים לבית שהם צריכים לעשות, או סתם כדי לנוח. ביטול ימי שישי אומר, למעשה, שההורים מאבדים את הבוקר החופשי האחד שיש להם בשבוע. זה לא מקומם את ההורים?

בנוסף, ביטול ימי שישי יפגע גם בתלמידים, במיוחד בתלמידי התיכון. ישנם תלמידים בארץ שלומדים שמונה שעות ביום או יותר בכל יום בשבוע, כולל ימי שישי. ביטול ימי שישי יגרום להארכת כל יום בשבוע עד לשעות בלתי-נסבלות. מדובר בשעות תשיעית-עשירית-אחת עשרה ואפילו יותר. המערכת של רוב תלמידי הכיתה שלי כוללת לפחות יומיים שבהם הם לומדים עד חמש- האם זה נשמע למישהו הגיוני שהם ילמדו ככה כל יום בשבוע רק בשביל לוותר על שישי? האם הם יצליחו ללמוד באמת בשעות האלה (שבהן הם כבר לומדים פחות מהרגיל)? ויותר חשוב, מה ימי שישי חופשיים יתנו לתלמידים? אני מאמינה שלא הרבה, אבל על זה כבר דיברתי.

מבחינת המורים, ביטול ימי שישי גם יאריך את שעות העבודה שלהם, דבר שיפגע בהם גם מבחינת העבודה וגם מבחינה משפחתית. כאשר המורים מגיעים הביתה, יש להם הרבה לעשות- לדאוג לילדים, להיות עם הילדים והמשפחה, להכין מבחנים או לבדוק מבחנים, לבדוק עבודות, להתארגן לשיעורים שיש להם למחרת וכו'. אם הם יגיעו מאוחר יותר הביתה, עשוי להיות להם פחות זמן למשפחה, או פחות זמן לעבודה - תלוי באנשים. בכל אחד מהמקרים האלה נפגע מישהו, בין אם אלה התלמידים ובין אם זאת המשפחה. בכל מקרה נפגעים גם המורים. כאמור, הוספה של חופש בימי שישי לא תוסיף להם חופש, אלא רק תמתן את הלחץ המוטל עליהם. לצערי, אני מאמינה שזה לא מספיק טוב.

ברור לי שחייב להיעשות משהו על מנת שלא לפגוע גם בהורים, שמרגישים שהם כבר לא יכולים להתמודד עם כל החופשות הללו. אני אפילו מסכימה שמשהו צריך להיעשות. ומצד שני, כמו שאמר מורה לפני כמה ימים, לא ייתכן מצב שבו המורים הם שק החבטות של הציבור. הם עובדים קשה מאוד במשך שעות ארוכות, והחופשים הללו מגיעים להם לא פחות משחופשים אחרים מגיעים לעובדים אחרים.

מה אפשר לעשות? אפשר לעשות הרבה דברים.

אפשר לשנות את מועדי החופשות של ההורים כך שהם יתאימו לחופשות של הילדים. אפשר.

אפשר להוזיל את מחירי הקייטנות בחופש הגדול- קייטנה או שתיים מצמצמות להורים את הצורך להיות בבית בזמן שהילדים שלהם בחופש הגדול. זה יאפשר להורים לקחת ימי חופש, במקום בחופש הגדול, בימים אחרים, שבהם אין להם פתרון לילדים.

עוד הצעה שעלתה בדיון שלי עם מישהו- אפשר לארגן פעילויות העשרה לילדים על ידי המתנ"סים השונים. אפשר לארגן את הפעילויות האלה במהלך הבקרים בכל מיני חופשים, כך שההורים יהיו פנויים ללכת לעבודה, לילדים תהיה תעסוקה והכל יהיה בסדר.

מעל הכל, אסור לפגוע במורים. אפשר להפוך את השינוי הזה לשינוי לבתי הספר היסודיים בלבד, אבל עדיין יפגעו המורים. ואסור לתת לזה לקרות.

יש אפשרויות - זה לא שאין. אבל צריך להסתכל על כל הצדדים ולחשוב טוב לפני שעושים שינוי כזה, בטח ובטח כשהוא פוגע בכל כך הרבה אנשים. לאור הדברים שכתבתי אני מקווה ששינוי שכזה לא יקרה, אבל אם הוא יקרה, אני לא רוצה לחשוב על התוצאות שלו.

אן.

ציטוט מתוך The Real World, מסטארגייט אטלנטיס, אבל לא משנה.

הלילה יוצא הסרט החדש של מייקל.

רק המחשבה על זה גורמת לי להשתגע. הוא צילם אותו בסתיו האחרון, כשאני עדיין הייתי אובססיבית כלפיו אחרי הכנס. כל הזמן קיבלנו דיווחים מהסט, תמונות, מה שרק תרצו. הייתי מתעוררת כל בוקר לבדוק אם מייקל צייץ, ואם הוא לא היה מצייץ במשך כמה ימים הייתי מתחילה לדאוג קצת. לא הרבה, כי בכל זאת, הוא בנאדם עסוק, והטוויטר לא ממש בראש מעייניו, אבל בכל זאת הייתי נעשית קצת מודאגת. זה היה מגניב.

אני לא מספרת את זה סתם כדי להתרפק על העבר (אני כמו ג'ורג' מרטין בדרך כלל, לכל דבר יש מטרה אצלי ;-)), אלא כדי להדגיש משהו. הלילה יוצא הסרט החדש של מייקל, ואני מתלהבת כמו מטורפת. ציוצים בקאפס-לוק (Fangirling... Don't blame it on us), דיווחים לכל מי שאני מכירה, התלהבות טוטאלית... מה שרק תרצו. פאנגירל אמיתית בכל כולה ונשמתה.

ופתאום עצרתי לרגע וחשבתי לעצמי... מתי בפעם האחרונה עשיתי את זה? מתי בפעם האחרונה התלהבתי כל כך מסרט או סדרה או משהו שעשה אחד השחקנים האהובים עליי? אמנדה עושה סרט ואין לי מושג בכלל על מה הוא. יו מוציא אלבום ואני אפילו לא זוכרת מתי התאריך. אני בקושי עוקבת אחרי דברים שהם עושים. אפילו אחרי שידורים חוזרים של האוס, אטלנטיס ומרלין (אני בטוחה שיש כאלה מדי פעם) אני כבר לא עוקבת. אז מתי בפעם האחרונה הייתי פאנגירל אמיתית?

זה גרם לי לחשוב.

לחיות יותר מדי בעולם של טלוויזיה וסרטים זה לא טוב. כמו שנאמר בששאוש"ק לא פעם, It it known. זה מסוכן- לחיות מול טלוויזיה, לוותר לגמרי על החיים האמיתיים, לשכוח שבכלל יש חיים אמיתיים. אני לא אגיד שמדובר באנשים שהם מטורפים, כי זה ממש לא נכון, אבל אני כן אגיד שמדובר באנשים שרוצים לשכוח את המציאות.

וזה לא טוב.

אפשר לשאול למה זה לא טוב. אבל בסופו של דבר, אני חושבת שזה ברור- החיים עדיין מתנהלים בעולם האמיתי. חיים בעולם של אשליה, בין אם הוא פרי הזיה ובין אם הוא פרי דמיון פורה ורצון לא להיות בעולם האמיתי, הם לא טובים. הם יכולים להוציא אדם מדעתו. הם כל הזמן מדגישים בפנינו את כל מה שאין לנו ואנחנו רוצים שיהיה לנו, ומול זה אנחנו יכולים להיכנע ולהיכנס לדיכאון או לעבור לחיות בעולם אחר. יש גם את אלה שמסדרים את החיים שלהם, אבל הם באמת מעטים. את האנשים שחיים בעולם אחר אני מכירה טוב מדי- אני הייתי כזאת. יש מספיק פוסטים בבלוג הזה שיראו את זה.

ואז אני חושבת לעצמי, מה עם הקצה השני?

תמיד אומרים שקצוות אף פעם לא טובים. אני לא יודעת, עוד לא ראיתי את כל המקרים שיש, אבל עד היום ברוב המקרים אני מסכימה עם האמירה הזאת. מזה נובע שכמובן שגם הקצה השני, של חיים רק בעולם האמיתי, הוא גם לא טוב.

אני מניחה שהוא לא טוב בגלל שהחיים לא יכולים להיות מושלמים. אנשים יכולים להיות מאושרים, אבל תמיד טוב לברוח לרגע לאיזו סדרה, ליהנות מאיזה סרט, משהו. אני חושבת שזה אפילו בריא לברוח ככה מדי פעם, להיכנס לתוך עלילה של סרט ולהרגיש שאתה שם, לא מול הסרט אלא בתוכו (כמה סרטים כבר נעשו על זה?).

ואני חושבת לעצמי שגם את הקצה הזה אני מכירה. בחודשים האחרונים חייתי את העולם האמיתי בצורה הכי ברורה שאפשר. מלבד בערך חמישה פרקים של "המפץ הגדול" (עדיין לא בטוחה אם אני אוהבת את הסדרה הזאת או לא... היא חביבה, לא יותר), קצת PLL (נו, אין מקום במג'יק) וסמאש (אותו כנ"ל...) לא ראיתי כלום בחודשים האלה. לאף אחת מהסדרות האלה אי אפשר לקרוא סדרת מופת. לאף אחת מהסדרות האלה גם אי אפשר לקרוא סדרה שאני בדרך כלל הייתי רואה, במיוחד כשהשתיים האחרונות הולכות ומתדרדרות מיום ליום.

וזה נכון שיש בזה משהו... fulfilling, אבל יש בזה גם משהו חסר. היום כשאני מסתכלת על החודשים האלה של התמכרות לג'ו פלניגן, מייקל שנקס, Saving Hope או וואטאבר, אני מרגישה שחסר לי משהו. אני יודעת בבירור שאסור לי לחזור לתקופה שבה טלוויזיה היא כל הנחמה שלי, ואני יודעת בבירור שאני הולכת בכיוון הנכון ואני רק משפרת את החיים שלי. ומצד שני... קיבלתי את זה שאנחנו לא הולכים לכנס בצורה קלה יחסית, ובקושי עקבתי אחרי אמנדה, ואני כבר בקושי עוקבת אחריהם... זה מרוקן משהו.

אני חושדת שכדי לא לוותר על הכל לגמרי המשכתי עם האובססיות שלי, לכיוון קצת שונה... *שיעול* אבל גם זה לא טוב. האמת שזה מאוד רע. אם כבר אובססיות (וזה עוד בעיה שלי שאני אצטרך לטפל בה), אז אובססיות לדמויות וכוכבים הן שפויות יותר מאשר אובססיות לבני אדם אמיתיים, למרות שהאנשים האמיתיים שמצאתי בשנה האחרונה היו מדהימים יותר מכל הכוכבים שלי ביחד. לפחות זה נגמר עוד בשנה שעברה (AKA, דצמבר האחרון).

אני מניחה שהמסקנה שלי מכל הסיפור הזה היא שכמו תמיד, הכל זה עניין של איזון. זה לא טוב להיות באף אחד מהקצוות במקרה הזה, ואני מניחה שזה נכון גם לרוב המקרים. אני פשוט... אני מניחה שאני צריכה למצוא את האיזון הזה בין החיים שלי (הממלאים והעמוסים למדי) לבין הטלוויזיה שאני אוהבת, לבין סטארגייט ומקלט ומרלין, לבין כל הסדרות שאני אוהבת להטביע את עצמי בהן והספרים שאני אוהבת לברוח אליהם. חזרתי לכתוב לאחרונה דברים מקוריים אחרי המון זמן שלא הצלחתי, ופתאום מצאתי את עצמי בכזה שטף...

אני מניחה שהנקודה שלי היא שאיזון חשוב. והמטרה הבאה היא למצוא את האיזון בזה.

אן.