She says we've got to hold on for what we've got

It doesn't make a difference if we make it or not

We've got each other and that's a lot

For love - we'll give it a shot

זה כנראה היה יום ההורים הכי מוזר שחזרתי ממנו אי פעם. אני מניחה שזה בגלל שזה לא באמת היה יום הורים, אלא יותר "סבב להגיד שלום לכמה מורים", כי בשלב הזה כבר אין באמת ימי הורים לי"בניקים. מיתרונות הי"בניקים.

החלק הכי טוב של הערב היה השיחה של החצי שעה על מר ג', אבל אני אחזור אליה עוד מעט. עברנו אצל כמה מורים שלי, שמאוד התרגשו לראות אותי ומהמחשבה שהגענו לביה"ס במיוחד בשבילם והכל. דיברנו איתם קצת, בעיקר להגיד תודה וכל מיני כאלה. דיברנו קצת עם המורה שלי למתמטיקה ואמרנו לו שאני מתגעגעת לשיעורים אבל זה פינה לי המון זמן, והתגלגלנו מצחוק כשהוא אמר שזה מפנה לי יותר זמן להשקיע בבגרויות. אני? להשקיע בבגרויות? Wrong goal, honey.

ובאמת דיברנו עם מר ג'. הוא נראה טוב - נינוח, מחייך, בריא והכל. אמא אמרה לי להיכנס להתחיל לדבר איתו בלעדיה כי בדיוק התקשרו אליה, אבל האמת שקצת פחדתי לעשות את זה (לא שבאמת יש סיבה לזה, אם חושבים על זה), אבל בסוף נכנסנו ביחד והכל היה בסדר. הוא שאל מה נשמע, דיברנו קצת על האוניברסיטה, על פסיכולוגיה, על קורסים, בכלל על לימודים, על התקדמות בחיים ועל "אובייקטיבי" כמושג פרקטי מול מושג פילוסופי. היה ממש מעניין. הוא ואמא התווכחו קצת, מה שממש שעשע אותי. הוא אמר שהוא מתחבר להרבה ממה שאני אומרת, פשוט ברמה קצת אחרת, ושהוא מניח שככה זה יהיה עוד 20 שנה (זאת הזמנה לבוא לראות אותו עוד 20 שנה? P:). זה היה נהדר. יצאתי משם עם כזה חיוך מטורף. 3>

וזה טוב, כי לא ראיתי אותו כבר בערך 3.5 שבועות, ומלבד כשהייתי מתוסכלת מבני אדם, זה כמעט ולא הפריע לי. ואני מניחה שזה אומר שלאט לאט אני מצליחה להתנתק גם מזה, וזה נהדר.

וזהו, בכללי אני אופטימית. הייתי חולה עכשיו שבוע וחצי, מה שהיה נהדר(!), אבל אני מתחילה לחזור למסלול. התחלתי לרוץ בתחילת פסח, ועכשיו קצת חזרתי לזה, למרות שאני עדיין חלשה מהצינון המגעיל הזה. התחלתי למדוד את הערכים התזונתיים באוכל שאני אוכלת, וברגע שאני אלמד פחות או יותר לאזן את עצמי אני אוכל להפסיק למדוד כל הזמן (מסתבר שעד היום הייתי מוציאה יותר קלוריות רק על המטבוליזם משהכנסתי. זה מסביר למה הייתי רעבה כל הזמן!). מזה אני מרוצה.

באוניברסיטה דברים ממש נחמדים כרגע. היה שיעור קוגניטיבית ראשון אחרי שלושה שבועות (התגעגעתי3>), גיליתי שהפסיכופיזיקאים אפילו יותר חנונים ממני (יש להם "יום פכנר"! גאש, זה פשוט מצחיק. כבר 24 שעות שאני צוחקת על זה XD), קיבלתי ציונים טובים על המטלות שלי (96 בחברתית ו-97 בקוגניטיבית. אמרתי למר ג' והוא עושה לי, "טוב." (כדי לעודד אותי להתקדם יותר. זה עושה לי טוב), וצחקתי ואמרתי לו, "טוב?"), נרשמתי לבחינות גמר (קצת לחוצה, אבל פחות מאשר במבוא, תודה לאל), ונרשמתי לסמסטר הבא (פסיכופתולוגיה, ואם יאשרו לי אז גם התפתחותית וסטטיסטיקה א'). אני נהנית!

בביה"ס הכל כרגיל - בגרויות ומתכונות ומתכונות ובגרויות ובעיקר חופשות (D:). קצת רגעים של עצבים, אבל בגדול הכל בסדר. הייתי צריכה את החופשה הזאת, למרות שהיא שעממה אותי למוות. בסופו של דבר חטפתי על זה בזה שאת השבוע האחרון ביליתי חולה בבית, אז אני מניחה שזה הגיע לי. -_-

ראיתי את הסרט של הלגו והיו לי הרבה מחשבות מעניינות, אבל יום אחרי זה התעוררתי במצב נוראי, אז עדיין לא יצא לי לכתוב על זה. זה יגיע!

אבל בכל אופן, טוב לי.

Ohh, halfway there,

Ohh, Livin' On A Prayer,

Take my hand - we'll make it, I swear.

Ohh, Livin' On A Prayer

הצד החיובי הוא שזה לא היה הסדר הכי נורא שהיה לי אי פעם. זה היה רק השני הכי נורא, אחרי שנה שעברה, כמובן.

אין מה לעשות, מרגישים. מר ג' אמר לי בשנה שעברה שבחגים אני ארגיש את זה הכי הרבה, והוא צדק, כמובן. עדיין מרגישים את זה כשמגיעים לבית של סבתא ועדיין ריק שם, ואני מניחה שזה תמיד יהיה ככה, אבל בחג זה הכי גרוע. הוא תמיד היה מנהל את הסדר והכל, מרגיע את כל הילדים האלה שטוענים שהגיל שלהם כפול משלי (AKA הדודים שלי וכו') ומצליח בכל זאת לעבור על כל ההגדה כמו שצריך. במקום זה כשישבתי שלשום בסדר הרגשתי כאילו נכנסתי בטעות לבית עם חבורה של קופים.

אני יודעת שמר ג' כנראה לא עושה סדר כמו שצריך, אבל בכל זאת קצת העדפתי להיות איתו ועם MIG בשני בערב (לא שזה אפשרי אבל לא משנה). היה כיף לדבר קצת עם כולם, אבל איך שהתחלנו את הסדר נזכרתי למה אני לא מתחברת למשפחה הזאת ולמה אני שונאת להגיע לאירועים המשפחתיים מאז שסבא נפטר. הם כל כך רועשים וילדותיים ומתנהגים בצורה מטופשת, ואני יודעת שעם MIG או מר ג' תמיד יש את הרצינות הזאת ואת הרוגע הזה ואת העומק הזה. אני מרגישה יותר קרובה אליהם משאי פעם הרגשתי קרובה למשפחה שלי, ואני מניחה שבצורה מסוימת זה עצוב, אבל ככה זה.

הבת-דוד הקטנה שלי העסיקה אותי רוב הערב, למען האמת. בהתחלה זה היה כיף, כי היא ילדה קטנה ואני לא מצפה ממנה להתנהגות בוגרת, והיא גם חכמה, אבל אחרי הסדר קצת איבדתי את מצב הרוח וזה נעשה מעייף. ברור שאבא שלה היה מרוצה כי מישהו העסיק אותה, אבל האמת היא שחלק מהזמן פשוט רציתי ללכת הביתה. (כנראה ראוי לציין שאחותי ואני בילינו חצי שעה מהסדר בלדבר בשירותים בטענה שצריך לשטוף את העיניים בשביל העדשות שיש לה.)

וזהו, האמת. זה היה יום מדכדך משהו, מלבד הריצה בבוקר והפרק של סטארגייט שראיתי. אני מניחה שזה נבע גם מזה שאני לא מצליחה לעשות שום דבר ומשעמם לי. But then again, what else is new? אילו רק פסח יואיל בטובו להיגמר כבר זה יהיה נהדר.

כן, אני מקטרת. אבל אני פשוט כל כך עייפה מהעייפות הזאת שאין לי כוח לעצור את עצמי.

אני חושבת שהשבוע הזה מביא איתו כמה שינויים רציניים, ואני רוצה לחשוב איתך קצת לפני שאני עושה משהו.

אתה זוכר שאמרת לי שאני מאוד רגישה, אבל לפעמים אני קצת לא שמה לב לסביבה? אמרתי לך שזה קורה לי בעיקר כשאני מתלהבת. אני מניחה שבשלב הזה של השיחה כבר בכיתי, אבל אני לא בטוחה שאני זוכרת כל כך טוב. נראה לי שככל שזה הולך ומתרחק ממני, ככה אני שוכחת את זה.

אני אוהבת את הרגישות הזאת. באמת. אני אוהבת את זה כי זה אומר שאני יכולה לשים לב מתי מישהו שאני אוהבת לא בסדר, וזה אומר שאני בדרך כלל יודעת איך לעזור לאנשים, ואתה יודע, זה נעים שאני יכולה לעזור לאנשים שאני אוהבת. תמיד הייתי חווה רגשות בעוצמה מטורפת, ואני עדיין חווה אותם ככה, אז אני מניחה שזה מסביר את היכולת הזאת.

ובזמן האחרון אני מרגישה שאף אחד לא מבין אותי. טוב, ברור שלא אף אחד, אבל יש כל כך מעט אנשים מכוונים לטעם שלי, כל כך מעט אנשים שיודעים מה לעשות כשאני צריכה להשתחרר ממשהו או לברוח, אפילו מי שהיו חברות ממש טובות שלי פעם. זה כאילו שכמעט כל מי שהכיר אותי שכח מה אני אוהבת ואיך לעזור לי. פתאום כשאני צריכה שמישהו יעזור לי להסיח את דעתי, כולם פונים לדיבורים או לדברים שאני עושה כדי להסיח את דעתם ושוכחים לחלוטין שאני בנאדם אחר. וזה בעייתי.

ואתה יודע, אני יודעת שיש חברים שונים לדברים שונים ויש חברים שאיתם אני מדברת על דברים רציניים יותר, מול אחרים שאיתם אני צוחקת יותר. אבל היו פעם כאלה שהכירו אותי לחלוטין ותמיד ידעו מה לעשות, ואני חושבת שהיום יש רק מישהי אחת שם שיודעת שכשאני צריכה עידוד צריך לשלוח לי את דניאל וכל מיני דברים כאלה (צחוקים של אינטרנט ושל גיקים, אז אני מניחה שאולי תוכל להבין למרות שאתה לא אדם של רשתות חברתיות).

ואתה יודע, יש שם חברויות שלא עושות לי טוב. חד וחלק. אנשים שאני מרגישה בוגרת יותר מהם, אנשים שלא מכירים אותי, אנשים שפעם היה לי קשר איתם והיום הוא מינימלי. נראה לי שבאיזשהו מקום אני לוקחת אנשים כפרויקטים, פורשת עליהם את חסותי, כאילו אני אצליח "לתקן אותם", so to speak, כמו שאתה ו-MIG עשיתם ועושים עבורי (מגנים עליי ומכוונים אותי), ואני לא מצליחה להשתחרר מזה. זה לא כל כך עושה לי טוב, לדבר עם האנשים האלה, ואני דוחה את כל הפגישות איתם שאני יכולה אם בכלל יש פגישות... אבל זה גורם לי להרגיש רע. ואני נכנסת לאיזו מין לולאה כזאת והכל. והמקום הזה היה הבית שלי פעם.

וזה קצת גורם לי להרגיש שאני לא כל כך אוהבת את הטוויטר יותר.

וזה לא רק זה, אתה יודע? אני אוהבת בני אדם, אבל אחרי השיעור אתמול, אני קצת מרגישה שוב את הניצוצות האלה של הכעס עליהם. אני לא יודעת למה זה - אני חושבת שזה בגלל שהם אומרים את כל הסטריאוטיפים האלה, למרות שהם בשיעורי פסיכולוגיה ולמרות הכל. MIG אמר לי שסטודנטים לפסיכולוגיה הם מיוחדים, והוא צודק, אבל יש להם רגעים שבהם הם אומרים את הדברים הכי "רגילים" בעולם וזה משגע אותי. ואני יודעת שאנחנו צריכים להתמקד בדברים הטובים שבהם, וזה עובד בדרך כלל, אבל ברגעים האלה של הסטריאוטיפים עליי מתחשק לי פשוט להתנתק מהם לחלוטין.

אני מניחה שאתה יודע, פחות או יותר, על מה אני מדברת. גם אתה חווית את הסטריאוטיפים האלה, נכון?

ואני לא מצליחה לעצור את עצמי. אני מתרגזת ורוצה ללכת (ואתמול גם הייתי עייפה אז זה בכלל היה קשה), ואני מנסה להירגע, אבל אולי קצת סמכתי על חברים יותר מדי שידעו איך להרגיע אותי וזה סוג של הרס את הכל. ואתה יודע שקיימת אצלנו תואמות למצב הרוח ולפעמים גם זיכרון תלוי מצב רוח ואז כשמרגישים שבני אדם הם יצורים מיותרים עולים בחזרה כל הרגעים האלה שהיו קשורים לזה, וגם הרגעים שלא היו קשורים לזה נצבעים בהתאם לזה. וזה קצת קשה להמשיך לחבב בני אדם אחרי זה.

ואני מניחה שאני עדיין רוצה לתקן בני אדם ואת העולם והכל, ואתמול היה יום מתסכל במיוחד, ואני מניחה שאני פשוט לא יודעת מה אני רוצה, אתה יודע? אני כבר לא יודעת אם ההרגשה הזאת שאין לי כוח לכלום נובעת מהחופש הארור הזה (מה לא הייתי עושה בשביל שהוא ייגמר כבר) או מהדכדוך הזה שנפל עליי, או ששלושתם בעצם גורמים אחד לשני כמו מעגל הקסמים של הדיכאון.

זה מה שזה, נכון? אני חוזרת לשם...

וול, אני לא נותנת לזה לקרות. אני אעבור את החופש המטופש הזה כמו שצריך (נמאס לי ממנו. נמאס נמאס נמאס נמאס. אני מרגישה כל כך משועממת. מילא, אם היתה לי אוניברסיטה עדיין...), ואני אחזור לעצמי כשזה מגיע להתכוננות לשיעורים באוניברסיטה והכל, ויש לי בערך יומיים לימודים באפריל (מתכונות הן דבר גאוני), ויש לי המון המון סיבות לחייך (רבות מהן נובעות מהיותי אני P: (אתה לא זוכר את זה, נכון?)), ובני אדם הם יצורים שמעניין ללמוד אותם ולדבר איתם.

ובאמת אולי הגיע הזמן לשינוי, בין אם הוא מחשבתי ובין אם הוא פעולתי ובין אם שניהם. אבל החלטות כאלה אסור להחליט במצב רוח לא טוב, כי הכל נצבע במצב רוח לא טוב. ונראה, אולי אני פשוט אתייעץ איתך ועם MIG בנוגע לבני אדם ולמה לעשות איתם. אתה תמיד מצליח להחזיר לי את האמון בבני אדם.

96 במטלה הראשונה בחברתית! אני גאה בעצמי.

שיהיה חג שמח ומדהים,

אן.

זוכר שאמרתי לך שאתה לא מבין את דומיניק? אני עדיין מסכימה עם זה.

אני מתוסכלת. אני כל כך מתוסכלת. אני לא יודעת מה קורה איתי לאחרונה, אבל עושה רושם שבני אדם ואני לא מסתדרים כל כך טוב. אני לא יודעת אפילו למה. זה התחיל בחברות שהיו הכי קרובות אליי, שפתאום כבר לא מכוונות אליי, מסתבר (או שהן מעולם לא היו מכוונות? זה נכון לפחות לאחת), והיום נזכרתי עד כמה בני אדם יכולים לשגע אותי לפעמים. כשהם כל כך בטוחים שהם יודעים הכל, או כשהם כל כך בטוחים שהם לא קונפורמיים או כל הרגעים הקטנים האלה שכבר אמרתי לך שאני שונאת ומתסכלים אותי ואמרת לי שאני אצטרך ללמוד להסתדר איתם ושזה לא קל.

וזה מטריף. זה מעייף וזה מטריף ואני קצת שמחה שיש עכשיו שבועיים חופש מהאוניברסיטה כי זה גורם לי להרגיש טוב יותר. ואז אני מרגישה רע על זה שאני מרגישה טוב יותר, כי אני נהנית להיות שם ואני אוהבת חלק מהאנשים ששם, אבל בפועל כשאני חושבת על זה עכשיו אני בעיקר מתגעגעת לדקל כי הוא המנחה הכי טוב בעולם, ובכלל את הקבוצה בקוגניטיבית אני אוהבת פחות מאשר את הקבוצה בחברתית. וזה מציק לי כי אני באמת אוהבת להיות בקמפוס הקטן שלי בדרך כלל, עד שמלהיטים אותי ואני לא מצליחה להירגע ורק רוצה לדבר איתך למרות שאני לא יכולה. (החופש הזה כל כך נמרח. אני שונאת אותו. אפשר לחזור לשגרה כבר?)

וכן, זה מכתב מתבכיין כמו שלא כתבתי אף פעם וזה מכתב שבחיים לא הייתי כותבת ואפילו לא הייתי מעירה עליו אם הייתי יודעת שאתה קורא אותו, ויש פה דברים שאני בקושי מודה בהם בפני עצמי ואני בטח שלא רוצה שאתה תראה אותם, אבל אני לא יכולה יותר ואתה הנפש התאומה שלי ואני חייבת לחלוק את זה עם מישהו.

תכיר: אן הילדה.

בחיים לא פגשת אותה, נכון? לא ראית אותה מתלהבת מ-Magic Markers שקנינו בלונדון לפני שש שנים, ולא ראית אותה משחקת ב-Plants vs Zombies בצורה אובססיבית, ולא ראית איזה מעריצה מטורפת היא, ולא ראית עד כמה היא יכולה להיות ילדותית לפעמים. והכי טוב... לא ראית אותה כשהיא מיואשת לחלוטין ואין לה כוח, במצבים שבהם היא בדרך כלל בוכה לאמא או ל-MIG בטלפון (כי הוא כל כך מדהים שהוא תמיד כאן לעזור ואני סומכת עליו עם זה, בניגוד לרוב האנשים סביבי). אני לא יודעת, אני מניחה שכל כך חשוב לי שתעריך אותי כבוגרת שאני קצת מרחיקה את הצד הזה, ואולי גם איתך אני אף פעם לא מרגישה צורך בו כי הוא יותר הגנתי מכל דבר אחר. אני חושבת שזה שילוב של שני הדברים.

בכל אופן... אני עייפה. אני כל כך עייפה. אני רוצה פשוט לקחת מטוס לאיזה אי נידח ולהישאר עליו כמה ימים בשביל להירגע ולהתרחק מכל בני האדם על הפלנטה הזאת. אולי מלבדך ומלבד MIG. היחידים שאני מרגישה כל כך קרובה אליהם. היחידים שאני חושבת שהעולם לא ראוי להם.

כשדיברנו על דומיניק אמרתי לך שהיא מתרחקת מדברים טובים כי היא מפחדת. היא מתעללת בעצמה במכוון כניסיון למצוא את עצמה וכניסיון להגן על עצמה מכל מה שיכול לקרות. אתה יודע איך אני יודעת את זה כל כך טוב? כי אני הגרסה הלא ממומשת שלה. אני ה"מה היה קורה אם?" שלה. אני עונה על השאלה של "מה היה קורה אילו היא היתה עם רורק כשהם נפגשו, ולא בורחת לקיטינג ולויינאנד". אני עונה על השאלה הזאת, כנראה מהרגע שבו פגשתי אותך, כמו שאף אחד מעולם לא ענה על השאלה הזאת.

כי אני יודעת. אני יודעת איך זה מרגיש, לפחד, ולנסות לברוח, ולנסות להבין מי אני תוך התעללות עצמית. גם אתה יודע איך זה למצוא את עצמך דרך פגיעה עצמית חשיבתית, אני יודעת, דיברנו על זה, אבל אני לא בטוחה שאתה מבין איך זה לפחד כל כך. או שאולי כן, בעצם; אתה הבנת שאני מתרחקת מכל דבר עוד לפני שאני בכלל הבנתי את זה, וגם עימתת אותי עם זה. לא יודעת, אולי אתה יודע יותר משסיפרת לי. אני לא אופתע אם כן.

בכל אופן... אני יודעת שאתה לא תסכים איתי, ואני חושבת שבדיוק בגלל זה אני חושבת את מה שאני חושבת, כי אם היית מסכים הייתי חושבת אחרת, אבל אני לא חושבת שהעולם הזה ראוי לך. בדיוק כמו שדומיניק לא מאמינה שהעולם ראוי לרורק, ככה גם אני לא מאמינה שהעולם הזה ראוי לך. לא מגיע לו לקבל אותך. אתה אנושי, ויש לך חולשות, ואתה מעצבן אותי לפעמים ברמות שאף אחד מעולם לא הצליח, ואתה עושה שטויות, אבל אתה מדהים בצורה שמעולם לא נראתה פה ואני לא חושבת שאי פעם תיראה פה. אני חושבת שכבר כתבתי לך בעבר שאתה התגלמות האדם המושלם עבורי, ואני חושבת שזאת היתה הגזמה קצת, כנראה בגלל שבאותה התקופה ממש הערצתי אותך, אבל יש בך כל כך הרבה דברים שכן שייכים להתגלמות הזאת של האדם האידיאלי עבורי, שאני מניחה שמשם נבעה הטעות. העולם הזה לא ראוי לך, ממש לא... ואני חלק ממנו.

ואני יודעת, אתה היית מתנגד. אתה לא רואה את כל הצדדים ואת העומק של הייחודיות שלך. זה חלק מהקסם אצלך - זה חלק ממה שאני הכי אוהבת אצלך. אבל זה מי שאתה.

והגעתי לזה... לתובנה הזאת, היום, כשחזרנו משיעור פסיכולוגיה. כי הם דיברו על בעיה X והיו בטוחים שהם יודעים הכל ויודעים יותר טוב וזה הטריף אותי. ואני עוד רגע אחזור לזה כי זאת נקודה חשובה, אני יודעת, ואולי אני אצטרך גם לדבר עם MIG על זה כי זה משגע אותי, אבל אני רוצה להתמקד רגע בחלק השני. הם תסכלו אותי וחשבתי לעצמי שאני צריכה שתזכיר לי למה אנחנו אוהבים בני אדם וכמה שהם מדהימים, שתזכיר לי את כל הדברים היפים שאנחנו תמיד מוצאים בהם ואת ההתנהגות המרתקת שלהם. ונזכרתי שכתבת לי שכן, באמת קשה לנו להעריך יותר את החברה בגלל זה, ואני חושבת שאני בטח צריכה למצוא דרך לקבל את זה קצת יותר טוב, גם בנקודות האלה, כי בגדול אני מקבלת את זה די טוב, אבל אני לא מצליחה לחשוב כרגע וזה כנראה יצטרך לחכות למחר.

והם התנגדו לקונפורמיות. הם טענו שהם לא קונפורמיים. הם לא הצליחו להאמין לכל עניין הקונפורמיות. אבל הם לא מבינים כמה קונפורמיים הם באמת. היה ויכוח בשיעור אנגלית ולא הצטרפתי אליו, כי רציתי להגיד להם שכולם קולקטיביסטים, גם התרבויות ה"אינדיבידואליסטיות", אבל הם לא היו מבינים. וכשהמורה שאלה אותי אמרתי לה בפירוש שאני משקרת לה כי לא היה לי כוח להיכנס לויכוח כזה אבל זה מתסכל ואתה בטח יודע.

ואני לא יודעת למה כל כך אכפת לי כשהם מדברים על הדברים האלה ולא יודעים בכלל מה הם אומרים. ואני מניחה שגם זה יצטרך לחכות למחר, כל עניין החשיבה, אבל אני פשוט עייפה. אני עייפה ורציתי שאתה תהיה שם כדי שתוכל להזכיר לי כמה באמת בני אדם מדהימים אותנו.

אני בטח אכתוב לך מחר בבוקר בצורה שפויה יותר, בכל אופן. מצטערת על כל הבלגאן ועל העובדה שאין לי מושג מה אני רוצה להגיד בכלל.

אן.