אני טעיתי ואני מטומטמת ונמאס לי ואני עייפה ואין לי כוח לשטויות האלה יותר. ואז אני שומעת את עצמי ושונאת את עצמי עוד יותר ומרגישה עוד יותר כמו הדוקטור ואתה בכלל לא מבין את זה כי זה הדבר היחיד אצלי שאף פעם לא הצלחת להבין כי אני כל כך דפוקה וכל מה שאני רוצה זה לדבר איתך או עם אחיך ושתחבקו אותי ותבטיחו שהכל בסדר כי זה לא מרגיש ככה למרות שאני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון אבל עכשיו אני כועסת על עצמי בגלל זה.

ונמאס לי. נמאס לי נמאס לי נמאס לי. נמאס לי מאנשים פה ונמאס לי מאנשים בגיל שלי ונמאס לי מהבית ומהצבא ומכל השטויות של כל היקום. נמאס לי. אני רק רוצה לרוץ אלייך ושתציל אותי מעצמי שוב.

אז אני אישן הלילה וארגיש יותר טוב ומחר הכל יהיה בסדר שוב, אבל גאדאמט זה מתיש.

יהיה לך אכפת אם אני אקנה בשיקגו דובי-אתה ואני אשים לו לב?

בוקר לא פשוט היה לנו היום, אה?

אני עדיין לא מאמינה שהוא היה בביה"ס כשאני כבר הייתי שם. אני לא מאמינה שסביר להניח שראיתי אותו לא מעט פעמים ואני בכלל לא זוכרת. עשיתי טקסי יום הזיכרון כל כך הרבה פעמים שאני כבר כמעט רגילה לשמוע את השמות והסיפורים והכל, אבל עצם ההבנה שסביר להניח שראיתי אותו, שהוא סיים ללמוד שם כשאני סיימתי את כיתה י', שכל זה קרה בסך הכל חודשיים וחצי לפני שהתגייסתי... זה נותן לזה פתאום איזושהי משמעות אחרת.

אתה יודע שאני זוכרת עוד את הבוקר הזה? קיבלנו את ההודעה מביה"ס שנהרג חייל שלמד אצלנו, ואז גם הגיע סמס שמזכיר לנו לשמור על עצמנו ולהישאר בקשר וכל זה, וראינו בן כמה הוא היה ופתאום קלטתי שזה מישהו שכנראה ראיתי. ואני לא יודעת עליו כלום. לא מי הוא היה, לא מה הוא אהב, כלום. זאת אחת הסיבות שהיה לי חשוב להגיע לטקס בביה"ס היום - כי רציתי לדעת. כי הייתי חייבת לדעת.

וזה לא קל, אתה יודע? אני לא הכרתי אותו אישית, אבל לדעת את כל זה, זה הופך את כל היום הזה להרבה יותר קשה. פגשתי היום כל כך הרבה אנשים מהשכבה שלא ראיתי כבר הרבה זמן, וכולם עוד היו במדים אז ישר התחילו השיחות על "איפה את/ה" ו"מה התפקיד" והכל, וכל מה שאני חושבת כרגע זה שהלוואי שלא נעשה את זה בשבילם בפעם הבאה. ואתה יודע איך זה, עכשיו כשאני חיילת (ולא משנה כמה מיותרת אני מרגישה) הכל פתאום עולה, כל המחשבות האלה של "מה יקרה" ו"מה אם".

ואני יודעת שאני קצת מגזימה ואני פשוט עייפה וזה בכל זאת יום קשה, אבל הטקס הזה ופינת ההנצחה החדשה הזאת היו כל כך מרגשים ומכאיבים ועוד הרבה דברים, שאני לא יכולה להפסיק לחשוב על הדברים האלה. כל כך ניסיתי לא לבכות בטקס, אבל באיזשהו שלב פשוט רציתי לעלות למעלה לאיפה שאתה ישבת, לשבת לידך ולבכות שם, ושתלחץ לי את היד או תחבק אותי או משהו כדי לעזור. כי זה נשמע הזוי, אחרי מיליון טקסים כאלה שעשיתי וחוויתי וראיתי ומה שלא יהיה, אבל אני לא כל כך יודעת איך להתמודד עם זה.

ואני לא יודעת איך להתמודד עם כמה שאני דואגת לך. כי אני אולי ראיתי אותו, אבל סביר להניח שאתה הכרת אותו, אולי אפילו לימדת אותו. ואני אפילו לא יכולה לדמיין איך זה לחוות דבר כזה. אני רק יודעת כמה אני מפחדת עכשיו שזה יקרה לאנשים שאני אוהבת שנמצאים בבסיסים השד-יודע-איפה ונמצאים בהשד-יודע-איזה-סיכון. וכן, גם כשעשינו שני טקסים ביום הזה, אחד מול הורים שכולים ואחד לא, גם אז היום הזה לא היה כל כך קשה.

אני שמחה שבאתי, אבל יש בי חלק שהיה מעדיף לנסוע לשעתיים לקרייה מאשר לקבל את היום הזה חופש כדי ללכת לטקס.

אוהבת.

אני.

אני גאה בעצמי.

אתה רוצה לשמוע משהו ממש מגניב? גם היום וגם אתמול פגשתי ידידים ותיקים. אתה רוצה לשמוע עוד משהו מגניב? אני הצעתי שנמשיך לדבר ולהיפגש. ואתה רוצה לשמוע עוד משהו מגניב? אני מרגישה שאני מתחילה להתאפס על עצמי מבחינת האוניברסיטה והחיים בכלל. ועוד משהו אחרון ממש מגניב? מאז אותו היום שהתפרקתי אחרי שחלמתי עלייך כמה לילות ברצף אני לא מרגישה צורך לחזור לשם לראות אותך. וזה לא קרה מאז פסח מלבד זה.

נכון שאתה גאה בי? אני יודעת שכן. 

אז היה ממש נחמד דווקא. אתמול היתה לי בחינת פטור באוניברסיטה (?!?!?!), וכשהגעתי למרכז הבחינה נתקלתי בידידה ותיקה שלמדה איתי את מבוא. זוכר שאמרתי לך שנפגשתי עם שני חבר׳ה מהקבוצה שלנו בבית קפה ללמוד? היא אחת מהם. מסתבר שהיא החליפה טלפון אז לא היה לה את המספר שלי. בכל אופן, גילינו שאנחנו עושות את אותו הקורס כרגע ושנעשה את אותו הקורס בסמסטר א׳ שנה הבאה (שיטות! סופסוף משהו כיף אחרי סטטיסטיכס), אז הצעתי שאולי ניפגש ללמוד וכל זה וקבענו שנדבר בסופ״ש. איזה נהדר? ישבנו שם קצת לדבר והכל, וזה היה ממש כיף. 

ואתמול לקחתי יום חופש (מאוד מאוד חיוני, בהתחשב בעובדה שהיום אני אמורה להגיש ממ״ן שעשיתי אתמול) וישבתי לעשות את הממן, למרות שלא הספקתי לסיים לסכם את החומר. זה היה ממש כיף וממש מעניין (מלבד סאליבן, שהתיאוריה שלו מטרידה ברמות מפחידות), וגיליתי שאני רוצה ללמוד עוד על התיאוריות של יונג ואדלר. וגם קצת על אנה פרויד, אבל נראה בנוגע לזה. כל הבוקר ישבתי ללמוד, ואז אחה״צ היה לי את המבחן (שבוא נודה בזה, יש סיכוי שלא עברתי, אבל אני לא מצליחה לצאת מהראש של המתכנתת!) והאמת שלמרות שאני שפוכה מעייפות (אחרי הפוך גדול! אני הופכת אלייך! מצד שני, קמתי הבוקר בחמש וחצי, אז שקט), אני מרגישה ממש אופטימית בהקשר הזה. יש לי הדבקות לעשות, אבל אני מסוגלת לפני הממן הקרוב בפילוסופיה. I'm gonna kick some serious butt! 

ומה עוד? אני עכשיו בדרך ליחידת עוקץ עם שניים מהבסיס, אז הייתי צריכה לקחת רכבת צפונה ממש מוקדם, ובמקרה נתקלתי בידיד מהטוויטר מחוץ לתחנת רכבת. זה היה כל כך מגניב. אז סתם עמדנו שם ודיברנו על דוקטור הו וכאלה, וזה היה ממש נחמד. הוא היה בדרך לבסיס שלו, ובמקרה הגעתי לשם באותו הזמן, אז דיברנו והיה כיף. בסוף הצעתי שאולי ניפגש עוד, ובכל אופן סגרנו שנדבר. אתה מאמין? אני! אני יודעת, זה היה מפתיע לפני שנה ועכשיו זה לא כל כך, אבל עדיין. אני אף פעם לא עושה דברים כאלה. XD

ומחווה רגע נסיגה קטנה - אתמול הציעו לי לחזור לטיפול פסיכולוגי, הפעם קוגניטיבי-התנהגותי. אמרתי שאני לא רוצה. התעקשו שזה יעזור לי, אבל אני לא רוצה, כי אני לא מרגישה שאני צריכה. בינינו, הבעיה שלי היא ברגעי האמת, לא במחסור בכלים קוגניטיביים - וברגע האמת אני בכל מקרה לבד, אז מה הוא יעזור לי? אתה ו-MIG נתתם לי כל כך הרבה כלים - ואת השאר אני משלימה לאט לאט עם לימודי הפסיכולוגיה. העניין הוא לשכנע את עצמי להשתמש בזה - וברגע שאני מתחילה אין איך לעצור אותי. ואתה יודע מה, אני מרגישה שעכשיו כשאני מחדשת קשרים והכל, אני באמת יכולה לעשות הכל. טוב, אולי מלבד לישון. 

אז למה אמרתי שנחווה נסיגה? כי הייתי כל כך עצובה אתמול אחרי כל השיחה הזאת (כי באמת, עד שאני מרגישה שדברים משתפרים?!), שאמא ואני נסענו לטויסאראס וקנינו לי פנדה ענקית. אז עכשיו יש לי דובי-ניו-יורק, (מהטיול הראשון לארה״ב) דובי-לונדון (שאבא קנה לי אחרי המריבה ב-AT6), דוברלין (אבא הביא לי ולאחותי מברלין), את ג׳ק (משיקגו בשנה שעברה) ודובי-פנדה. מה שאומר שבאמת חסרים לי דובים XD (אבל אתה יודע מה? פנדות הן החיות הכי טובות בעולם! יודע למה? כי זאת החיה הקורסית שלנו! #כותל_כז_לנצח)

טוב, אבל עכשיו אני סתם מקשקשת. 

נתראה מחר? ההגעה שלי לטקס זאת הדרך היחידה לקבל יום חופש, אז אני מעדיפה את זה XD (מלבד זה... אני רוצה לשמוע עליו. כל צוק איתן חשבתי על זה שבטח ראיתי אותו בביה״ס בכיתה י׳ ואין לי מושג מי הוא. אני רוצה לדעת.)

בכל אופן, המון חיבוקים. 

אן.