בסיפור הראשון של שרלוק הולמס שכתב ארתור קונן דויל, "שערורייה בבוהמיה", מקבל הולמס מכתב בלתי-חתום הנוגע לפגישה עתידית עם לקוח אפשרי. ווטסון, בתמימותו האופיינית, שואל את הולמס מה פירוש הדבר לדעתו, והולמס מגיב באמירה שאין לו דעה בנושא, מכיוון ש"טעות חמורה היא לפתח תיאוריות בטרם יש בידך די נתונים. מבלי משים מתחיל האדם לעוות את העובדות כדי שאלה תתאמנה לתיאוריות שבנה, במקום לפתח תיאוריות שתתאמנה לעובדות."

צל של אמת מוכיח בדיוק את זה.

היה הרבה ויכוח סביב הסדרה הזאת. לא באמת עקבתי אחרי הכל כי זה לא עניין אותי עד שראיתי את ארבעת הפרקים, אבל אני זוכרת אמירות שנגעו למידת המהימנות של הטענות שמועלות בסדרה ולזה שלציבור אין זכות לשפוט את האנשים המעורבים, ובמקרים אפילו קיצוניים יותר, את עבודת המשטרה. אני מאמינה שאת רוב הטענות האלה אפשר למצוא ברשת.

כמובן שאלה שטויות.

לפני שאני אגיב על הדברים שמוצגים בסדרה, אני אציין שאני לא יודעת מי רצח את תאיר ראדה ז"ל (מן הסתם), אבל יותר מזה, אין לי השערה בנושא. השערות, כמו שאמר שרלוק הולמס, אסור לפתח לפני שיש בידינו את כל העובדות, ואין ספק שזה משהו שאין לנו כרגע (אלא אם המשטרה תואיל בטובה לפתוח את התיק שוב). כן אפשר לדבר על הראיות שמוצגות ועל תהליך השגתן, שהוא חובבני במקרה הטוב ביותר.

אחד הדברים שחוקרים מוזהרים שלא לעשות הוא לשאול שאלות מנחות במהלך תחקור משטרתי. למרות שלכאורה שאלות מנחות אמורות דווקא לסייע, מכיוון שהן מזכירות לאדם שעובר את התשאול דברים שהתרחשו, למעשה, הן מסוכנות לא פחות מפברוק ראיות. למה? כי שאלות מנחות יכולות, באותה המידה שהן עשויות להזכיר דברים שקרו בפועל, לגרום לשינוי זכרונות או ליצירת זכרונות מזויפים מאפס.

ובאורח פלא, האדם שנחקר ו"נזכר" פתאום במשהו לא באמת יודע שמדובר בזיכרון מזויף.

למרות זאת, לאורך שני הפרקים הראשונים של הסדרה אפשר לראות את החוקרים שואלים שאלות שכאלה. שלא לדבר על קביעות שהם מפנים כלפי זדורוב ("אתה רצחת אותה"), עלבונות שהם מפנים כלפיו ואפילו ניסיון של משתף הפעולה להמציא איזשהו סיפור של מה שקרה עם זדורוב. זה לא משנה שהעובדות בשטח לא מתאימות לסיפור המפוברק של החוקרים (הגרסה של זדורוב, שלאחר מכן הוא חוזר בה), וזה לא משנה שעדים במקום סותרים את הסיפור. המשטרה ובית המשפט מצאו את החשוד שלהם, ובדיוק כמו כל בלש חובב, הם מנסים להוכיח שהם צודקים. מה שלא מתאים, נזרק לפח.

אין ספק שזדורוב הוא מטרה קלה. עובד זר, לא לגמרי מדבר עברית, עם משפחה קטנה שחיה פה - קל מאוד לאיים על אדם כזה ולגרום לו להודות בפשע, בין אם הוא ביצע אותו ובין אם לא. גם אם הוא לא הרוצח, הוא לא יהיה הראשון שהודה בפשע שהוא לא ביצע - מאז פיתוח הטכנולוגיות להשוואת דנ"א וטביעות אצבעות, רק בארה"ב נמצאו כמה מאות אנשים שנאסרו (או אפילו הוצאו להורג) בטעות, וחלקם אפילו הודה בפשע. היום יודעים שהם לא ביצעו אותו, אבל זה לא בדיוק עוזר להם בשלב הזה.

אין ספק גם שהחקירה של המשטרה חובבנית במקרה הטוב. על כתמי דם ושיער אמנם אי אפשר לערער (ושניהם, כמו ראיות מדעיות אחרות, לא מקשרים אותו בכלל לזירה), אבל על עדויות ראייה והודאות בהחלט אפשר לערער, במיוחד לאור ההסרטות של המשטרה שמוצגות בסדרה. לא צריך לעוות אותן, לא צריך לגרום לאנשים לחשוב משהו שלא קרה - הכל שם. ההסרטות של זדורוב שמנסה כל מיני אפשרויות שונות עד שהוא מגלה את האפשרות הנכונה בזמן שהם עובדים על ההודאה שלו; השכנוע של משתף הפעולה שעדיף לו להודות והזמן שהם בילו ביצירת גרסה מזויפת של מה שקרה; השאלות המכוונות של החוקרים שחשפו את כל הפרטים שלכאורה רק הרוצח אמור לדעת - ואפילו הבחירה בקומה הלא נכונה בטעות (שמערערת את אמינות הטענה שהוא הרוצח, לאור זה שהרוצח היה יודע איפה התבצע הרצח) - כולם מצביעים על תשאול במטרה תחילה. המשטרה החליטה שהוא אשם - ולכן הוא אשם.

עצם העובדה שבית המשפט קיבל את הטענה והרשיע את זדורוב בעיקר על בסיס התשאולים וההודאה אומר משהו על עבודת מערכת הצדק במדינה שלנו. כמה קל לעשות צדק כשמי שנפגע גם ככה שייך לאוכלוסיות חלשות.

עוד דבר מדהים בסדרה זה התגובות של השופטים. שוב, לא צריך לעוות שום דבר - בית המשפט עושה צדק לעצמו. בצורה מדהימה, כשההגנה מביאה עד מומחה לטביעות נעליים, שטוען ש"טביעת הנעל" שנמצאה על המכנס של תאיר ז"ל לא שייכת לזדורוב וכנראה היא בכלל לא טביעת נעל, השופטים טוענים שקל לראות שכן ולכן ברור שהעד משקר או שהוא לא יודע מה הוא אומר. אז מה אם זה מומחה עולמי. מה שלא מתאים לתיאוריה שבנתה המשטרה מסולק על ידי בית המשפט.

איזה חיים קלים יש לנו, אה?

לא סתם הולמס אמר את מה שאמר לווטסון בקטע המדובר. במקרה של החקירה הזו, קל לראות איך מעוותים עובדות ועדויות על מנת להתאים אותן לתיאוריה. אז מה אם הסכין לא מתאימה, אם זדורוב בכלל דיבר על שירותי הבנים (לא יודעת אם מישהו שם לב לזה, אבל זה מה שהוא אומר) למרות שהרצח התבצע בשירותי הבנות, אם אף אחד לא ראה אותו הולך אחריה, אם לא נמצא דנ"א שלו במקום... אז מה?

הדבר המדהים עוד יותר היה לראות את היחס לתיאוריה החלופית שהוצגה למשטרה. אני לא יודעת מי הם א"ח וא"ק, מה המניעים שלהם לעשות דברים, או מה באמת קרה ומה לא קרה. אבל בכל מקרה שהוא, גם אם מדובר בתיק סגור, תפקיד המשטרה הוא לחקור את האפשרות שההסבר החלופי הוא נכון. גם אם הוא לא, גם אם מדובר בבזבוז זמן, תפקיד המשטרה הוא לבדוק כל כיוון, כפי שציין שם אחד השוטרים הבכירים בפרק הראשון. בודקים כל רחוב עד שמגיעים לדד אנד, לא?

בצורה לא מפתיעה, פה זה לא קרה. אבל למה אפשר לצפות משוטרים חובבנים שנחושים בדעתם לעוות את העובדות כדי שיתאימו לתיאוריה, במקום לשנות את התיאוריה ע"מ שתתאים לעובדות?

אני מקווה, למרות שאני לא בונה על זה, שלפחות הסדרה הזאת תגרום לאיזושהי חקירה. עצם העובדה שאחד מהשופטים בביהמ"ש העליון לא האמין שזדורוב הוא הרוצח בהתבסס על טענות ההגנה ועל הסיפור של א"ח מראה שאולי עוד יש תקווה. השאלה היא האם בכלל נגלה אי פעם מי ביצע את הרצח המזעזע הזה, ואם המשפחה סופסוף תקבל איזשהו שקט נפשי בהקשר הזה.

אני מקווה שכן.

אין כמו לקום בשתיים עשרה בצהריים :)

אז אתמול הלכנו לגיק פיקניק, שבכנות היה קצת מאכזב אבל לפחות נהנינו ביחד. היו לנו איזה שמונה שעות של נסיעות (לא באמת), אבל בהלוך צחקנו די הרבה ובחזור היינו די עייפים והיה חושך באוטובוס אז כזה עצמנו עיניים קצת. זאת הפעם הראשונה שאני נוסעת באוטובוס בינעירוני, אז זה היה די מגניב. והגענו לתחנה המרכזית בירושלים ונזכרתי ביומולדת של ה-BFF לפני שלוש שנים.

הגענו לשם קצת לפני הזמן, אספנו את הכרטיסים ועוד היה לנו מלא זמן אז ישבנו על הדשא ליד הכניסה. בחוץ הדשא היה די יבש, אבל עדיין היה נחמד לשבת. לקראת ארבע התחיל התור בכניסה (וכהרגלנו בקודש, הוא נראה יותר כמו קבוצה של אנשים שנדחפים פנימה מאשר תור. את איטליה נגד אירופה ראיתם?), אז בהתחלה נשארנו לשבת בחוץ, אבל בסופו של דבר הבנו שאם אנחנו רוצים לא להידרס, כנראה כדאי שנצטרף לתור. אני חושבת שנכנסנו בערך בארבע ועשרים.

כמובן, הדבר הראשון שעשינו היה לקנות מים. אחרי זה הסתובבנו קצת והסתכלנו על כמה אוהלים באזור המיידי שלנו ואז חזרנו לראות את היד הענקית שמועכת מכוניות (הייתי הורגת בשביל דבר כזהP:), כי זה בדיוק היה אמור להתחיל. מה שהיה מגניב היה שהיד פעלה באמצעות חיבור היד של המשתמש - זה לא היה סתם ג'ויסטיק או משהו כזה. הוא הסריט חלק מהמעיכה :)

אחרי זה הלכנו ליער הטכנולוגי של אינטל (או וואטאבר), שבייסיקלי היה פרסומת ענקית לאינטל, אבל הצלחנו להיכנס כשהתור עוד היה יחסית קצר, אז זה גם היה משהו. בזמן שחיכינו תהינו אם היד יכולה לזרוק מכוניות ולתפוס אנשים (ואז מחזיקים טיפה חזק מדי... אופס) XD

בזה של אינטל היו די הרבה סרטונים, אבל מה שבאמת היה נחמד זה הרחפן שלהם, שטס לפי תנועות יד של הבנאדם. יש להם מצלמה מיוחדת (Intel RealSense, הם קוראים לזה), ובייסיקלי מגדירים לתוכנה מה לעשות לפי כל תנועה של המשתמש. דיברתי עם אחד המתנדבים שם - הוא אמר שאת עיקר התכנות עושים על הרחפן (או כל דבר אחר שרוצים), ומה שצריך במחשב זה רק ההגדרות של מה לעשות. מה שכן, הוא התרסק לעתים די קרובות והוא עבד על וייפיי, אז הוא נתקע יותר מפעם אחת (way to go Intel). חיכינו בתור שם איזה שמונה שעות בשביל זה אבל זה היה מגניב.

אצל אינטל היו גם כל מיני הדגמות של טכנולוגיות שלהם, כמו ה-RealSense במשחקים (שהמתנדב אמר שיש בחינם באתר שלהם, רק צריך לקנות את המצלמה המיוחדת), ואיך שזה תפס תנועות פנים (כמו ה-Character Animator של אדובי), או הכנסה של דמות האדם למשחק, או הדגמה של משחק שקורה במציאות דרך הטלפון (כמו פוקימון גו, בייסיקלי). היו שם גם מכוניות קטנות כאלה שפעלו על Intel Edison, אבל מעבר למעבד החכם הן נראו בדיוק כמו המכוניות-צעצוע-על-שלט שהיו לנו כילדים (והן גם לא כל כך עבדו. יחסית לאחת החברות המובילות בעולם, האוהל שלהם לא היה משהו). רוב הטכנולוגיות היו כאלה שכבר ראינו.

אחרי זה הלכנו לאכול. היה יקר בטירוף (45 שקל להמבורגר וצ'יפס!) אבל היה טעים. ישבנו על הדשא וצחקנו ואכלנו, והיה ממש נחמד. שלחתי ל-BFF תמונה של איפה שאני וכזה "נחש איפה אני", אז הראיתי לו והוא שאל עליו אז סיפרתי לו איך נפגשנו והכל. בשלב הזה (סביבות שש) התחילה רוח מטורפת והתחיל להיות ממש קר. באתי עם חולצה קצרה אז הוא שאל אם לא קר לי ואם אני בסדר והכל3>

בהתחלה אמרנו שנשרוד (הוא שאל אם אני רוצה שנקפוץ לחברים שלו לקחת לי משהו ארוך לשים, כי הוא בא עם ארוך דק ואמרתי שאני אשרוד), אבל בסוף הוא ביקש מחבר שלו להביא לנו משהו חם ללבוש, כי שנינו לא היינו מוכנים לקור הזה. בחיי שהרגיש כמו איזה עשר מעלות.

הסתובבנו קצת (קצת הלכנו לאיבודXD) ועצרנו לראות את המרוץ של הרחפנים מהצד השני. היינו שם במשך שלושה סיבובים - איכשהו בשלושתם הם התרסקו. אחרי זה חזרנו שוב עם החבר שלו (וחבר שלוXD), ושוב הם התרסקו ברגע שהגענו. הגענו למסקנה שכנראה אנחנו הורסים להםXD

מה שכן, הם טסו במהירות פסיכית וזה היה ממש מגניב לראות את זה. היה עוד יותר מגניב לשמוע שהטייסים ראו מה שהרחפנים ראו דרך המשקפיים שהיו להם. המצלמה על הרחפן הקרינה וידיאו בזמן אמת למשקפיים שלהם, והם הטיסו את הרחפנים ככה, ולא מלראות אותם. כאילו הם ישבו שם. מגניב מגניב מגניב.

כשהתקדמנו ראינו פתאום את הטארדיס באמצע העצים! זה היה מצחיק. אני כזה סופר מתלהבת והוא צוחק מכמה שאני ילדה בת חמש. הוא שאל אם אני רוצה שהוא יצלם אותי ליד הטארדיס והוא צילם איזה שמונה עשרה תמונותXD

אחרי זה הלכנו קצת ל-VR. היה תור מטורף באוהל של VrGoogles אז הלכנו לאחד האלה האחרים, הקטנים יותר. היה שם אחד עם חרב אז התלהבנו מזה והחלטנו להישאר. בערך אז החבר שלו הגיע אז כזה כבר נשארנו כולנו ביחד. הפעילות עצמה לא היתה מוצלחת - האנימציה היתה די פשוטה והסנכרון של החרב עם המשקפיים לא היה מוצלח (היא כל הזמן זזה בכיוונים לא נכונים ויצאה מטווח הראייה), אבל זה היה נחמד וצחקנו על זה לא מעט.

אחרי זה כזה חזרנו להסתובב. כאמור, חזרנו למסלול מירוצים אבל הרחפנים התרסקו שוב. הלכנו לשמוע חלק מהשאלות והתשובות של השניים עם הידיים הביוניות (שלה היתה כל כך הרבה יותר מוצלחת). צילמתי את הטארדיס (כי אני חייבת, והתייאשתי כשאף אחד מלבדו לא הכיר את ד"ה). הסתכלנו בעוד כל מיני דוכנים, ואני לא ממש זוכרת יותר מדי ממה שהיה שם, כי בינינו, זה היה נחמד אבל לא הרבה יותר. חזרנו לראות מה נשאר מהמכונית המרוסקת וראינו אותם מקפלים את היד לאריזה. זה היה קצת מוזר, כן.

הם הודיעו שבשמונה וחצי יהיה המופע של הברקים, אז התחלנו ללכת לשם. בדרך עברנו ליד כל המדפסות תלת-מימד והדוכנים של ה-Merch של הגיקפיקניק, ואז הגענו חזרה ל-VR וזה היה כזה, "איך בכלל הגענו לפה פעם קודמת בלי לעבור דרך כל אלה?" (חוש הניווט המצוין שלוXD)

המופע של הברקים התחיל טיפה באיחור אבל היה ממש מגניב. הם דיברו ברוסית אז הוא תרגם לי חלק (את הדברים המעניינים ;-)). במהלך המופע מישהו נכנס פנימה (עם חליפת הגנה) וממש שיחק עם הברקים, והברקים גם הופיעו בקצב של כל מיני שירים שהם שמו (The Final Countdown!), וזה פשוט היה יפיפה. גם פה הוא הסריט חלק :)

בשלב הזה מצאנו את החבר שלו (והחבר שלו) שוב, אז דיברנו איתם קצת ואז נפרדנו. הם חזרו הביתה ואנחנו הלכנו להסתובב עוד קצת. היינו במתחם של החלל וראינו את הסרט על התחרות של גוגל (שהיה בעיקר טריילר לתחרות עצמה, אבל היה נחמד). הם הציגו כל מיני עיצובים מגניבים של חלליות ובין היתר גם את SpaceIL (ווהו!), וזה קצת גרם לנו להרגיש שנולדנו בתקופה הלא נכונה (בעוד כמה עשרות שנים, כשהילדים יריבו לאיזה כוכב לטוס לחופשה המשפחתית וכאלה, זה יהיה מגניב). אבל באמת היה נחמד.

זהו, אחרי זה (בערך בתשע וחצי) חזרנו. האוטובוס לתחנה המרכזית היה כל כך איטי שבסוף ירדנו בתחנה הראשונה אחרי שעלינו והלכנו את השאר ברגל. בסוף גם מצאנו את הדרך לאוטובוס שהיינו צריכים ובסביבות עשר וחצי כבר היינו על האוטובוס חזרה. הגענו לת"א באיזה אחת עשרה וחצי, ולמרות שבהתחלה אמרתי לאמא שאני אסע באוטובוס הביתה מת"א (כי האוטובוס מוריד אותי ממש ליד הבית), האוטובוס היה אמור להגיע אחרי הרכבת ובסוף החלטתי שאני אסע איתו ברכבת (הוא רצה לקנות לי כרטיס(3>) אבל הוצאתי את החוגר ואמרתי שלפחות נחסוך את זה). צחקנו איזה חצי מהדרך ובסוף הסכמנו שבפעם הבאה הולכים על מקום פחות קר וקצת יותר קרובXD

וזהו, אחרי זה הלכתי את הדרך מהתחנה ברגל (לבד, ואמא כמעט התחרפנה כשהיא שמעה), אבל הגעתי הביתה בשלום באיזה שתיים עשרה וחצי, ישבתי קצת עם אחותי (חופש פסח... שונאת את כל מי שבחופש) והלכתי לישון באחת בלילה.

ולסיכום, היה נהדר3> (פחות האירוע עצמו, בעיקר החברה)

כמו שאתמול היה. ♥

האמת שהייתי די בלחץ מאתמול. לא יודעת למה. אני מניחה שיש לזה קשר לעובדה שלא נפגשנו כבר בערך תשעה חודשים (כמה דברים השתנו מאז...) וגם לזה שאני ממש ממש מחבבת אותו ואני נורא רוצה לשמור על הקשר הזה. אין מה לעשות, לא קורה לי הרבה שאני מתחברת לאנשים מהר, וכשזה קורה אני לא רוצה לאבד את זה.

אבל זה היה מושלם. באמת שכן.

ראינו את זוטופיה (או זוטרופוליס, בגרסה העברית), ויש לי מלא מה להגיד על הסרט הזה, אבל כמו בפעם הקודמת, זה יחכה לפוסט אחר (לא כתבתי בסוף על טומורולנד, נכון? אופס). אני כן אגיד שזה סרט מקסים, שהזדהיתי עם ניק ועם ג'ודי (במובנים מסוימים; אני מעריצה את הארנבת הזאת על הכוח הנפשי שלה), ושהוא בא בדיוק בתקופה שהוא הכי רלוונטי. עם כל מה שקורה בעולם, הסרט הזה מציג בדיוק את הכיוון שאליו אנחנו הולכים ושאליו אסור לנו ללכת בשום פנים ואופן - לשלול קבוצות שלמות בגלל המיעוט הרועש.

אבל זה כבר סיפור אחר.

אין ספק שזה אחד הסרטים הכי טובים שדיסני הוציאו בשנים האחרונות.

ואני לא יודעת. אני תמיד מפחדת להסיק מסקנות, תמיד מפחדת לחשוב שאולי מישהו שאני מחבבת מחבב אותי בחזרה - למרות שכבר פעמיים האינסטינקטים שלי הוכיחו את עצמם - אבל אני מרשה לעצמי קצת לקוות. הוא (אני צריכה למצוא לו כינוי קצת יותר מוצלח) אומר שזה מפחיד אותי בגלל ההיסטוריה שלי עם קשרים ושעצם העובדה שאני עדיין מקווה זה משהו מדהים (והוא די צודק), אבל אם להודות באמת, זה לא תמיד מספיק.

והוא כזה ג'נטלמן, והיה לנו כל כך כיף ביחד. סתם ישבנו וצחקנו אחרי הסרט ודיברנו על כל מיני דברים ופשוט היה מדהים. ובלי קשר למה שאולי יכול לקרות או יקרה או וואטאבר, אני לא רואה את עצמי מוותרת על הקשר הזה, בשום מחיר שבעולם. יש לי כל כך מעט אנשים שאני מתחברת אליהם - אני לא מוכנה לוותר על אף אחד.

Friends will be friends, right? (;