סופסוף הצלחתי להיכנס שוב לבלוג שלי (תודה על דף השגיאה, נענע, מועיל מאוד), ועכשיו כשאני פה אני לא מצליחה להחליט מה לכתוב.

החודשים האחרונים היו כאלה... eye openers. אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. מההבנה שאין לי באמת משפחה (אם כי זאת לא הפעם הראשונה שאני אומרת את זה)? מזה שכבר לא אכפת לי מהלימודים או מעבודה או מכל הgrown up stuff? מזה שבפעם הראשונה בחיים שלי אני אשכרה עושה את הדבר היחיד שאי פעם רציתי לעשות? או מזה שלאף אחד לא באמת אכפת מה אני רוצה?

זאת פשוט תחושה חדשה של alone. כי גם כשאני יודעת שאני לא שייכת למקום הזה/לכיתה הזאת/לעבודה הזאת/לוואטאבר, בכל זאת היה איזשהו אלמנט של שייכות בבית. גם כששנאתי אותו - ואני עדיין שונאת אותו - וגם כשאמרתי שהיא לא באמת מבינה אותי והלוואי שהם היו נעלמים לי מהחיים. עדיין היה איזה sense של משפחה. 

אבל זה אף פעם לא היה אמיתי, ורק עכשיו אני מבינה את זה. אף פעם לא באמת היה לי פה מקום. המטרה היחידה של הקיום שלי בבית הזה היתה לשרת מישהו אחר. לפעמים אבא, לפעמים אמא, לפעמים אחותי. אבל לאף אחד אף פעם לא באמת היה אכפת ממני.

לא בדברים החשובים.

טיילתי כל כך הרבה בסוף פברואר-סוף מרץ. שלוש טיסות. אני חושבת שבמצטבר הייתי יותר זמן בחו״ל בחודש הזה מאשר בארץ. לא שבאמת אכפת לי.

זאת היתה הפעם הראשונה מזה הרבה מאוד זמן שהרגשתי שייכת למשהו. חבורה קטנה, שלוש בנות, כולן מעריצות של דיוויד, אבל משהו. ופתאום אני מגלה שיש שתי בנות בערך בגיל שלי שאכפת להן ממני, ושמבינות אותי, ושאני נהנית איתן. בין אם מדובר בלבכות את הנשמה שלי ובין אם מדובר בלשבת במקדונלדס באמצע הלילה, או לקפוא ברחוב בגלזגו בעשר בלילה כי לא היה מקום במקדונלדס האמור.

זה נותן לי איזושהי תקווה. 

התחלתי לדבר גם עם ק׳. בחיים לא חשבתי שהחיים שלי יכולים להיות פרקטיקלי זהים לחיים של מישהו אחר שגר בצד השני של העולם, אבל זה נכון. 

ואני מבועתת. כל הזמן. מלאבד אותה. אני יודעת שהיא מרגישה אותו הדבר, כי חצי מהמיילים שלנו מגיעים לזה בצורה זו או אחרת. אבל זה לא משנה את העובדה שאני מבועתת מזה. במיוחד עכשיו כשאני יודעת שהתחושה שאני אאבד מישהו זה משהו בתוך הראש שלי, לא במציאות החיצונית.

זאת הרגשה כל כך powerless לדעת שמשהו בתוך הראש שלך ושבכל זאת אין לך איך לעצור את זה.

זה קצת מזכיר לי אותו לפעמים.

אבל אסור לי לחשוב עליו. אני לא רוצה לחשוב עליו. כי אם אני חושבת עליו זה מזכיר לי שאני כועסת עליו. ושהסיפור הזה עדיין כואב לי. וזה פחות או יותר הדבר האחרון שאני יכולה להרשות לעצמי כרגע. 

אבל הוא בדיוק כמוהם, in a way, כי גם הוא אמר שהוא יהיה שם, והוא לא. וזה גורם לי לרצות להרביץ לו. ועדיין, כשאני קוראת דברים ישנים שכתבתי עליו - או לו - זה כמו לנעוץ סכין בלב. אלוהים יודע שיש לי מספיק כאב בחיים כרגע גם בלעדיו.

אולי זה רק איך שהיום הזה התנהל, אבל הקיום הזה פשוט מדכא.

לא שלמישהו אכפת איך אני מרגישה. לא, מה שחשוב זה שלאחותי יש חדשות מרגשות ואני לא מתלהבת ואז היא מתחילה לבכות כי זה הורס את ההתלהבות שלה. וכולם רצים לחבק אותה ואף אחד לא עוצר לחשוב למה אני לא מתלהבת.

אבל אולי זה מה שהייתי צריכה.