-לחלוטין איבדתי תחושת זמן, עד לא מזמן ידעתי שמאוחר כי שקעה השמש אבל עכשיו היא שוקעת ב8 בערב אז אין לי מושג בכלל כמה מאוחר ><

-היה עצוב להיות רחוקה מהבית ביום הזיכרון/יום העצמאות (בעיקר יום העצמאות, אני אוהבת את הזיקוקים והמטס). לפחות שמעתי גלגל"צ כל היום ביום הזיכרון ו99FM ביום העצמאות וראיתי את טקס המשואות לייב עם ההורים אז זה גם משהו

-אני אוהבת את העבודה שלי

-בא לי כבר לחזור הביתה להתחסן

-הייתי הורגת בשביל תמי4. ברצינות.

-ממש ממש ממש ממש התגעגעתי ללדבר עם אנשים תלת מימדיים

-3/4 מההתקדמות שלי באכילה נורמלית בחודשים האחרונים עפו מהחלון, אני ממש חייבת להבין איך לעשות את זה גם כשיש לי עבודה (בלי שיגידו לי ללכת לאכול, מביך)

-אני מה זה שמחה שהלכתי לארוחה ביום שלישי, ואני עוד יותר שמחה שנשארתי לשתות אחרי זה, היה ממש כיף. אם כי המיומנויות החברתיות שלי ממש צריכות פוליש, אבל בין זה שלא באמת היו לי יותר מדי חיים חברתיים בשנים האחרונות לזה שביליתי את ששת החודשים האחרונים פחות או יותר רק עם עצמי, זה לא באמת מפתיע. 

-א' כבר מכיר אותי ברמת "(מישהו אומר משהו, משהו בזה מציק לי אבל אני לא אומרת כלום) הוא: "רגע, משהו מציק לאן"" 😭

-אני שמחה גם שאמרתי לו שאני לא כל כך בטוחה מה להגיד ומתי וגם על איך שההוא גרם לי להרגיש, במיוחד בשיחה ביום חמישי. זה חשוב, במיוחד לאור זה שהוא טכנית הבוס שלי והאחראי על הצוות...

- - אחרי שדיברתי איתו על זה אני מרגישה שכאילו חזרתי לסנכרון עם הצוות (שזה די מדהים כי בשלישי בבוקר עוד בכיתי, זאת חצי מהסיבה שאיחרתי לארוחה. החצי השני זה שסגרו לי את המעבר לתחנה שהייתי צריכה וזה גרם לעיקוף של רבע שעה, אוף)

-אוף למה אני ממש מחבבת אותו (אולי כי אנחנו חושבים דומה במובנים מסוימים ונראה לי שכולם בצוות הזה גיקים וזה בכלל אושר)

-כשהשיחות בעבודה עוברות לפסי Inception / סטאר טרק / מדריך הטרמפיסט באמת שאני מאושרת

-בצד החיובי לפחות הקפדתי השבוע להתאמן כל יום, גם אם מאוחר (מלבד בשלישי, אבל חזרתי די מאוחר ובתכלס הלכתי מספיק בשביל שזה ייחשב לאימון XD)

-אני ממש חייבת ללמוד להפריד את המציאות מהעבודה, אני מניחה שזה יהיה יותר קל כשיקנו לי מחשב XD (אני לא בלחץ על זה כי אני עם מק כבר 3.5 שנים אז נוח לי, אבל זאת סתם היתה שיחה מצחיקה, "אם את רוצה אפשר לקנות לך מק" אני בראש: זה בסדר, כבר יש לי שניים 😂)

- - איפה אני מוצאת עכשיו מקום ללפטופ נוסף, גם ככה השולחן שלי מלא

-איך יכולתי להשאיר את המגן האחרון שיש לי לטלפון בבית 😭😭😭

-אני ככה קרובה ללזרוק את הראוטר מהחלון, היו לי בעיות איתו לאורך כל התקופה שאני כאן אבל בשבועיים האחרונים זה נהיה ממש גרוע

בסופ"ש אני צריכה:

-לנקות את הקומקום (אוף)

-לקנות חלב

-...? (אני בטוחה שהיה עוד משהו, אני רק לא זוכרת *מה*)

חשבתי עלייך הרבה היום.

אני מניחה שלפחות חלק מזה הגיע מהמחשבות על יום הזיכרון. איכשהו (אם כי כנראה שזה לא באמת מפתיע) כל פעם שאני חושבת/מדברת על יום הזיכרון (בצורה אקטיבית) אני חושבת על צוק איתן והקיץ בין התיכון לצבא ו... איכשהו אני שוב מגיעה אלייך. והשנה בגלל שאני לא בבית ואני צריכה להחזיק את הזהות שלי בעצמי במקום לסמוך על זה שזה פשוט יהיה קיים במרחב (מילים שלו, לא שלי, אבל זה מאוד הגיוני) אני נורא מודעת לימים האלה. כמו שהייתי מודעת לפסח ולחנוכה (פעם ראשונה מזה שנים שהדלקתי נרות, ועוד בכל יום של החג). וכשאני נכנסת לזה... אז כרגיל אני מגיעה אלייך.

ואז גם שמעתי שיר שמזכיר לי אותך ובכיתי באמצע העבודה (אבל הכל גם ככה מרחוק אז אף אחד לא ידע) אז בכלל.

לקראת אחה"צ התחילו להיגמר לי הדברים לעשות וניסיתי לחשוב על איך להראות להם שהם טועים, וזה התחיל ממש לתסכל אותי, כי אין לי כוח לאגו של אנשים, בטח שלא לאגו של אנשים טיפשים. טוב, אני מניחה שהוא לא באמת טיפש, אבל הוא גם לא מבריק, והוא בטח שלא יודע מה הוא עושה. ובכל זאת בשנייה שאני מתחילה לשאול שאלות (שאין לו תשובות עליהן כי הוא לא יודע מה הוא עושה) הוא ישר מגיב כאילו אמרתי לו שהוא אידיוט (ומגיע לו שאני אגיד את זה).

ואין לי עצבים לשטות הזאת.

וזה קצת הזכיר לי את הפעם האחרונה שבאתי להתבכיין לך שמשעמם לי, ממש לפני שהתחלתי את הקורס בצבא, זוכר? (רק שהפעם אני באמת עוברת משבר אקזיסטנציאלי, בלי קשר לעבודה ולכל זה)

אני פשוט לא טובה בזה, אתה יודע? בלהתמודד עם אנשים כאלה. אני מאמינה בכנות. אין לי בעיה לשבת ולהסביר למישהו עכשיו דברים מאפס, וגם אין לי בעיה ללכת איתם לאט (לא ראית אף פעם איך אני מלמדת, נכון? אני לא רעה בזה), אבל ממש אין לי כוח ללכת על ביצים רק כי האגו של מישהו שברירי מדי בשביל לשמוע שהוא פאקינג אידיוט. מה לעשות, גם לי יש גבול. 

וכמובן ששום דבר מזה הרי לא חדש לך, ובתכלס בפעם האחרונה שזה קרה נתת לי את העצות הכי טובות להתמודד עם זה (שכמובן שחזרתי אליהן היום), אבל... זה חסר לי. כל כך הייתי רוצה לבוא לדבר איתך (לקטר לך, על מי אני מנסה לעבוד). היית מבין בשניה ואיכשהו מצליח להרגיע אותי ואפילו לגרום לי לחייך. היית מזכיר לי מה אני אוהבת באנשים ואיך להתמודד עם כל השטויות האלה. ואז היית אומר שאני דרמטית מדי (כרגיל) ואיכשהו זה היה מרגיע אותי, לא מרגיז אותי (כמו שיקרה אם מישהו אחר ינסה להגיד לי את זה, אולי חוץ מאחיך).

אין לך מושג כמה אתה חסר לי, אה?

הלוואי שיכולתי לדבר איתך. במיוחד עכשיו. או מחר, כשאני אהיה בלחץ מהמפגש הפיזי. הלוואי. זה פשוט... זה הרבה יותר מתיש משחשבתי שזה יהיה. ואין לי כוח לזה. והאמת היא... שאני לא לגמרי בטוחה פתאום כמה אני מתאימה לפה בכלל. במיוחד לא אחרי השיחה המיותרת הזאת בבוקר.

"תפסיקי. את רק מרסקת את עצמך."

כשאתה צודק אתה צודק. קטע שהדברים האלה שאמרת לי פעם מזמן ב2014 עדיין נכונים כאילו רק עכשיו דיברנו.

אני אנסה להתאמן קצת ואז אני אחזור לספר שאני שומעת, אני חושבת. זאת תהיה הפסקה טובה, נכון? ואז אני אלך לישון ומחר... מחר אני אצטרך למצוא דרך להסתדר עם זה. אבל מחר יכול לחכות, נכון? מחר יכול לחכות.

אן.

מצחיק איך שהיום, דווקא כשאני לא בארץ, אני יותר מחוברת ליום הזה משהייתי בשנים האחרונות.

כל השבוע ידעתי שהיום יום השואה; איכשהו הייתי עוד יותר מודעת לזה משהייתי כנראה מאז שהשתחררתי. בבתי הספר תמיד יש דגש על זה, וגם בצבא היה לי את זה, אז איכשהו יצא שעד השחרור זה תמיד היה יום שהייתי מודעת אליו שבועות לפני. ואז השתחררתי וקצת ניסיתי למצוא את עצמי, וזה סוג של התפוגג.

וול, חלקית.

היום הזה תמיד היה לי קשה. אני אמנם לא מכירה את הסיפור המלא, אבל את החלקים ממנו שאני מכירה (כאן יש קצת מזה) אני מכירה כבר מספיק זמן. וזה השפיע עליי עוד לפני שהכרתי את הסיפור, כשהייתי ממש קטנה ורק ידעתי ש"סבתא של אבא היתה שם". זה תמיד היה לי קשה, תמיד הרגיז אותי איך שהילדים האחרים משחקים וצוחקים ביום הזה כאילו כלום, שאף אחד בכיתה שלי / בביה"ס לא מתייחס לזה ברצינות מספיקה. אף פעם לא הייתי לגמרי עצמי ביום הזה.

הרבה מזה הבנתי רק לפני שנה וחצי, אולי קצת יותר (מתי הכריזו על Good? המחזה אמור היה לרוץ באפריל שנה שעברה אז לפחות שנה וחצי). ידעתי שזה הציק לי, רק שאף פעם לא הבנתי למה. חשבתי שזה פשוט בגלל שאף אחד לא מתייחס לזה ברצינות, אבל האמת היא שהם היו ילדים, וילדים לא אמורים בכלל להתמודד עם העומס הרגשי הזה, וזה בסדר. יש סיבה שעושים את זה בהדרגה. הבעיה לא היתה שהם לא התייחסו לזה ברצינות, הבעיה היתה שאני נזרקתי ישר לתוך זה. רגשית לפחות, תודות לאבא. אפס אינטליגנציה רגשית ("מנעד רגשי של כפית", אם לצטט את הרמיוני).

אני לא רוצה עכשיו להפוך את זה להיות סביבי, כי זה לא האישיו פה ויש דברים הרבה יותר חשובים ביום הזה, אבל... זה לא פשוט לי, היום הזה. אפילו עכשיו, בחו"ל, כשאני לא באמת חייבת לחשוב על זה, זה בראש שלי. שמתי שעון מעורר לצפירה (והתעוררתי לבד שעה קודם כי למה לא, גם ככה זה לא שישנתי בחודשים האחרונים) ואיכשהו כל השבוע חשבתי על זה, ומאתמול בערב בכלל הייתי hyperaware, ועכשיו אני לא לגמרי בטוחה איך אני מרגישה. מצד אחד ממש בא לי לזרוק את עצמי למשהו אחר ולא לחשוב על זה, כי זה מעורר הרבה יותר מדי רגשות הרבה יותר מדי חזקים ואני לא מסוגלת להתמודד גם עם זה. מצד שני... אני לא רוצה לשכוח.

בשנים האחרונות הייתי יותר בצד הזה של הספקטרום, ב"עזבו אותי" ו"לא אכפת לי מכלום" ו"אני פשוט מעמידה פנים שהכל כרגיל ומתנתקת מהכל". לא באמת מפתיע. אבל עכשיו כשאני רחוקה מהבית ודברים גם ככה מאוד רגישים, זה נהיה קשה יותר להתנתק (בכל רמה שהיא; קצת ניתוק הוא דווקא דבר בריא כשמתעסקים בדברים כאלה). הכל מאוד raw. וזה קשה לי. במיוחד בגלל שאני פה לבד.

נראה איך היום הזה יילך, אני מניחה. כרגע שמתי 99FM, ויש לי עוד שעה פגישת בוקר (עושים את זה כל יום מסתבר) ואז עוד אחת ובטח סופסוף אני אתחיל גם לעשות עבודה אמיתית אז... אני מתארת לעצמי שאני אהיה עסוקה, ואם לא אני בטח אנסה לדאוג שאני אהיה עסוקה. אבל לפחות אני מודעת ליום הזה. אני אהיה מודעת כל היום כנראה. וזה בסדר.

Never forget.

לא רוצה לא רוצה לא רוצה לא רוצה לא רוצה.

אני לא רוצה שמחר יגיע, אני לא רוצה להתחיל עבודה, אני לא רוצה כלום.

אני לא רוצה לדבר עם אנשים.

אני לא רוצה לעבוד 9-5.

אני רוצה הביתה.