בקצרה, כתבתי את זה בספרד אחרי שגמרתי את "Shadow Kiss". [אחרי זה היתה לי הפסקה של בערך שלושה שבועות, ואז, עקב מספר סיבות שונות [כן, לא היה לי מה לקרוא, חברה שלי (שהשאילה לי את הספרים) נדנדה לי לקרוא וקראתי בטעות את המשפט האחרון של הספר האחרון ומתתי לדעת עם מי רוז בסוף], החלטתי שהגיע הזמן להמשיך לרביעי המייאש להפליא. החמישי, אגב, היה טוב. ומחר נתחיל את השישי ^^].

בכ"מ, כשכתבתי את זה עוד לא ידעתי מה קורה ב-"Blood Promise" או ב-"Spirit Bound", ככה שזה בהחלט לא תואם את מה שקורה שם. [נדייק, היה לי ברור שדימיטרי לא ימות, כי להפוך את אחת משלוש הדמויות הראשיות שלך לסטריגוי ולהרוג אותה אלה דברים שונים, בסופו של דבר. אבל זה לא העניין].

כתוב באנגלית, מהסיבה הפשוטה שאם לא זה כנראה אומר לתרגם כל מיני מונחים מאנגלית, ולא התחשק לי לעשות את זה.

אינג'וי.

Name: Dimitri.

Writer: Ann.

Fandom: Vampire Academy.

Rating: PG?

Pairing: Rose/Dimitri.

Summary: A goodbye letter from Rose to Dimitri after she kills him.

Disclaimer: All rights reserved Richelle Mead.

Timeline: Sort of in "Blood Promise", but not really. After the end of "Shadow Kiss", anyway.

Genre: Angst/slight Romance.

Others: As I said, written before reading BP or SB. Or, of course, LS. But I haven't read the last one yet, so it has to. Mm.

Dimitri.

The last time I saw you, everything seemed perfect. I thought that for once, everything will be okay. I thought that I'll get to actually be with you, show you how I love you. Show the world how much I love you.

In a few hours, everything has changed. Because of one Strigoi, because of one bite, the life I wished for my 18th birthday was gone. In one moment, it vanished in the air, like we've never planned it. But it wasn't just the life I wished for who was gone, but my life. Because I died when I heard it. And I died when I had to leave Lissa to keep my promise to you. And then, I died in the last time... Staking myself as I staked you.

There were so many things I wanted to do, so many things left to say. I wanted to feel warm and safe again, like only you managed to make me feel. I wanted to feel you with me again, hear you comforting words and know that I'll never be alone. I wanted to see your so-rare-full-smile again, fall into the dark depths that were your eyes, the eyes I loved so much and felt so happy to see looking at me with love and pride I couldn't believe I'll ever see again.

And last... I wanted to feel you again. Touch you. Feel you lying in a bed next to me, hugging and kissing me, stroking my hair and whispering my name like only you did. Roza.

Dimitri...

There were so many things I wanted to see, so many things I wanted to experience- all with you. I wanted to visit your hometown and Russia with you, not alone, looking for you. I wanted to go to college with Lissa and come back to the Court, knowing that you'll be waiting for you. I wanted to live the life I wanted to live before the attack, the life I was completely happy to live.

I know... I know you wanted me to live, no matter what happens to you. I know you wanted me to move on. I know you wanted to make sure I'll live and be happy for as long as possible- happy and safe. But as much as I want to - knowing that just like that trip, I'll be doing this for you - I can't. Because they're coming.

I've escaped death once. It cannot happen again.

I love you, Dimitri. I did almost from the moment we've met, and you know that I'll always love you.

Rose.

לא יודעת, אגב, למה בחרתי להקליד אותו דווקא עכשיו. רציתי לעשות את זה כשחזרנו. אבל לא משנה.

היום.

הייתי בטוחה שזה בעוד יומיים, לא יודעת למה. אבל הבלוג אומר שזה היום. אז אני אאמין לו.

האמת היא שאני זוכרת את היום הזה בצורה בהירה מדי.

זה היה יום שני. זה מה שלא הסתדר לי עם זה שהשנה זה יום חמישי- זה זז יותר מדי קדימה. אז היום זה הגיוני יותר. ונכון, מסתבר.

בכל מקרה, זה היה יום שני. והיה איזה טיול שלא רציתי ללכת אליו, לירושלים, אני חושבת. אז הצלחתי לשכנע את עצמי שאני חולה, ומשם לשכנע גם את ההורים שלי. הייתי לבד בבית, אבל זה לא משנה- פשוט לא נוגעים במחשב כשחולים, בין אם זה אמיתי ובעיקר אם זה לא. להוסיף לאמינות של כל הסיפור, כמובן. בכל מקרה, לא היה לי מחשב אז ראיתי טלוויזיה.

הייתי בפיגור רציני בפרקים של אטלנטיס. תחילת עונה חמישית רק. אז אמרתי שאני יכולה לראות את זה. אני לא מחבבת את וולסי יותר מדי, אבל זאת עדיין אטלנטיס.

אני לא זוכרת איזה היה הראשון, השני או השלישי. סביר מאוד להניח שהשני, כי התקשרתי אחרי כל אחד מהם, ואני זוכרת שאחרי הרביעי אמרתי שעדיף שאני אפסיק, כי שלושה פרקים בזמן קצר כל כך זה בדרך כלל הגבול שלי. שלושה-ארבעה כזה. ואז קראתי את התקציר של החמישי.

כמובן שלא יכולתי להתעלם מהסקרנות הארורה הזאת. כמובן שלא. אז ישבתי וראיתי אותו.

הדבר הראשון שעשיתי אחרי הפרק היה להתקשר שוב. והפעם לא עם חיוך וכמה הערות על הפרק, אלא בזעם. הלם. דמעות.

אני זוכרת שצעקתי שזה היה כזה אידיוטי לעשות את זה ככה והכל. אני זוכרת שאמרתי, אני לא יודעת אם לעצמי או לא, שזה כאב. כי, לעזאזל, זה כאב. לא ראיתי את זה בא, בדיוק כמו הרבה אנשים אחרים, אני מניחה. אולי יותר, כי הם ראו פרומואים לפרקים הבאים כל פעם. אני לא.

אני זוכרת שעד סוף השבוע הייתי עסוקה בלכתוב ובלהאשים אותם ובלחפש כתבות קשורות בגייטוורלד. אני זוכרת שמצאתי את הכתבה ההיא, ואז הייתי עסוקה במשך שעה בלדבר על איזה אידיוטים הם. אני עדיין חושבת ככה.

ובסופ"ש... הדבר היחיד שעשיתי באותו סופ"ש היה לשבת במיטה ולשמוע את השיר הזה שוב ושוב.

אני לא יכולה שלא לשאול את עצמי איך דברים היו נראים אם זה לא היה קורה ככה. אני מניחה שלעולם לא נדע, נכון?

""Does it get easier?" I asked.

Unlike Sydney, Olena had an answer. "Yes. But you'll never be the same"."

[Blood Promise].

אן.

התחלתי לכתוב פוסט ליום הזיכרון. התחלתי לכתוב פוסט ליום העצמאות. אני גם אגמור אותם- אחרי התקופה המטורפת הזאת של המבחנים. או לפחות, זאת התוכנית.

בכ"מ, המטרה של הפוסט הקצרצר הזה [זמן! לאן הוא נעלם?] היא לשאול משהו ולהגיד משהו-

קודם כל, לכל אוהבי סטארגייט שאולי יצא להם להגיע לכאן- ביום שני שודר הפרק האחרון של SGU. גייטוורלד החליטו להתחיל, עקב כך שבפעם הראשונה מזה 14 שנה לא תהיה אף סדרת סטארגייט חדשה, צפייה של כל הפרקים שוב. כל הפרטים כאן. התוכנית שלי היא להצטרף ולכתוב כאן וב-LJ [אם אי פעם יצא לי לחזור לשם בשביל סוף סוף להתחיל] על הפרקים וכאלה. וכמובן, Shipper's Life לא ננטש. אני אגיע גם אליו.

מה שרציתי לשאול, [אם מישהו יקרא את זה במקרה]-

אם מישהו היה בארה"ב- כמה זמן בערך לוקח להוציא ויזה והכל?

אה, וכן, אם מישהו במקרה הגיע לשיקגו וניו יורק - אטרקציות מרכזיות מעבר למה שכתוב באינטרנט? מיקומים טובים? כל הפרטים, אם אפשר. תודה על העזרה[:

הממ, פוסט טיפוסי לבלוגי ישרא. מילא.

אן.

הייתי היום בטקס יום הזיכרון של אחותי [והכיתה שלה, מן הסתם].

האמת היא שאני לא זוכרת ממנו הרבה (למרות שהוא נגמר רק לפני שעה). קצת של "הם עשו", כמה דברים שהיו שונים, כמו קטעי התנועה וכמה מהשירים. כמה משפטים, כמה רגעים שלהם על הבמה כשאני לא. רק קצת.

אבל זה לא שאני לא זוכרת אותו. אני זוכרת, פשוט בשנתיים שבהן אנחנו עשינו אותו. אני זוכרת את החזרות המתישות, הלא נגמרות, שהתחילו עוד לפני פסח והלכו ונעשו ארוכות יותר ככל שהתקרבנו ליום הזה. החיבור של כל השירים, קטעי התנועה וקטעי הקריאה השונים. כל המתח והלחץ בימים שלפני. היום, שלוש-ארבע שנים אחרי, אני מתחילה לחשוב שבכלל לא הבנתי כמה הוא קשה.

בשנה הראשונה שעשינו אותו הרווחנו. כי בכלל לא היינו אמורים לעשות אותו. אבל בכל זאת עשינו אותו, ובגלל שזאת עדיין היתה המנהלת הקודמת, שהכירה חלק מהנופלים, היא סיפרה לנו קצת על כל אחד. ישבנו מול פינת הזיכרון והקשבנו לסיפורים של אנשים "שהיו ילדים כמונו", כמו שנאמר בטקס. אני לא זוכרת הרבה מזה, אבל יש קטעים, מדי פעם, שחוזרים.

אני זוכרת כשרק התחלנו לעבוד, והמחנכת שלי חילקה לכל אחד קטע משלו. היה לי קטע של חיים חפר עם עוד מישהו - למרות שאני לא בטוחה אם בכיתה ה' או ו'. יש לי את זה עדיין איפשהו, אני בטוחה. אני זוכרת שבהתחלה היינו עובדים על זה בכיתה ובסוף ערכנו את ההעמדה באולם ספורט, על הבמה. אני זוכרת את השמות של חלק מהנופלים, וזה מרגיש נכון להגיד אותם יחד עם הילד שאומר את זה מהבמה.

זה תמיד היה יום קשה. אבל לא נורא קשה, כי אני לא מכירה את זה אישית (תודה לאל). אבל זה עדיין היה קשה. במיוחד כשעומדים מול ההורים השכולים וצריכים להסתכל עליהם ולקרוא את הטקסט...

זה יום שהוא לא קל, בטח ובטח שלא לילדים ביסודי שעורכים את הטקסים האלה. הילדים האחרים יכולים לא להבין, יכולים לעבור טקס וגמרנו, אבל אצלנו... זה אף פעם לא היה ככה. כבר היו ילדים שנשברו. ילדים שהיה להם קשה מדי. כבר קרו דברים כאלה.

אני זוכרת.

אן.