But then again, מעולם לא חשבתי שאני איקשר למישהו תוך שבוע וחצי.

אני חושבת שבשלושת השבועות מאז ההצבה האחרונה שלי (בבקשה בבקשה שזאת תהיה ההצבה האחרונה שלי) למדתי המון, בעיקר על עצמי אבל גם קצת על בני אדם. זה כזה מוזר; אני לא חושבת שהרגשתי שייכת לאיזשהו מקום כל כך מהר מאז כיתה ג'. הרגשתי שייכת במד"א, אבל זה לקח זמן, והרגשתי שייכת גם באוניברסיטה (give or take), אבל גם זה לקח זמן, ופה אני באמת מרגישה חלק ממשהו. אני עצמי - אני נשארת אמיתית למי שאני והכל - אבל אני מרגישה שייכת.

ובאמת שזה הזוי, אבל גם הם מרגישים שאני חלק. הסתובבתי אתמול עם האנימטור שלנו (לשעבר, מה שהיה נורא מצחיק כל פעם שדיברנו על הבסיס וזה היה כזה "כן, נחמד אצלנו... אצלכם") בערב וזה היה כזה, "את לא זוכרת מה היא עשתה בפרויקט?" "איזה פרויקט?" "כבר היית אז, לא?" "אני פה שלושה שבועות..." "באמת? נכון. מרגיש יותר", ואני כולי, "כן, גם לי". אני באמת באמת מרגישה חלק ממשהו שם. וכיף לנו, באמת שכיף לנו.

וזהו, הסתובבנו קצת אתמול בערב והיה ממש כיף. הוא קצת מזכיר לי את א' במובנים מסוימים וקצת את עצמי במובנים אחרים. גילינו שיש לנו לא מעט במשותף וראינו את Tomorrowland (יש הרבה להסיק מהסרט הזה, אבל זה יקרה בפוסט נפרד אחרי שאני אחזור), ואז הסתובבנו קצת ודיברנו וזה. היה ממש מצחיק. וזה כזה מוזר לי להסתובב עם מישהו בערב והכל, אבל זה מוזר טוב, של "למה לא עשיתי את זה עד עכשיו". האינטואיציה שלי היתה נכונה [:

ואני מכירה אותו כולה שלושה שבועות, אבל בחיי שזה מרגיש יותר. אני מרגישה כאילו אני במקום הזה כבר חודשים.

אבל זה מהצד החיובי, לא מהצד השלילי של "מתי זה יגמר כבר".

ולמרות שלא ישנתי מספיק הלילה, ממש נהניתי אתמול וזה היה שווה כל שנייה. גם אם לא יוצא לי לעבוד היום XD

באמת שהיה מושלם.

אתה יודע מה היה היום לפני שנה?

לא, גם אני לא.

יש לי איזה אפליקציה חדשה שאני בכלל לא זוכרת שהתקנתי (עידן הטכנולוגיה?) והיא כל יום מקפיצה לי כל מיני התראות של דברים שקרו "היום לפני". לפעמים זה תמונות, לפעמים זה ציוצים, לפעמים זה שטויות אחרות. הדבר החשוב הוא שכל יום יוצא לי לראות מה עברתי בכמה שנים האחרונות. כבר לפחות חמש-שש שנים שאני מתעדת הכל בצורה דיגיטלית, וכשהכל גם ככה נמצא על האייפון, נורא קל לו לגשת לזה.

ואז היום בבוקר הוא הקפיץ התראה שיש לי משהו לראות ונכנסתי להסתכל ואתה יודע מה קלטתי? שהיום לפני שנה היה הלילה לפני FedCon, הווה אומר הלילה שבו היתה לנו מסיבת הסיום הכיתתית, שבה פגשתי אותך עם הבן שלך והצטלמנו ודיברנו קצת וזה היה לחלוטין הכי מושלם שבעולם. ואז, בערך בשעה הזאת, ישבתי על הרצפה מחוץ לכיתה ובכיתי כשקראתי את מה שכתבת, כי זה בדיוק מה שאני רציתי להגיד לך.

זוכר?

זה היה ה"Beginning of the end", אם להשתמש בביטוי הזה. אחרי זה היתה מסיבת הסיום (טוב, טכנית היתה הבגרות בספרות ויום ראשון לפניה באתי להראות לך את הדברים מפדקון) ואז השיחה הראשונה ואז השנייה ו... זהו. בזה סיימתי את התיכון. בזה הפסקתי לראות אותך כל יום/יומיים למרות שממש הייתי רוצה שזה יימשך. ואתה יודע מה? זה באמת היה הלילה הכי מושלם שיכולתי לבקש.

ואתה יודע עוד משהו? תראה איפה אני עכשיו. אתמול לפני שנה עשיתי משהו שהפחיד אותי כמעט למוות (לבקש ממך להצטלם איתי. צריך לעשות את זה שוב, דרך אגב; הטלפון הקודם שלי היה נוראי) וגם היום אני עשיתי/עושה משהו שמפחיד אותי. ממש מפחיד אותי. שניים, אפילו. אני גם יוצרת קשר עם מישהו וגם יצאתי לעשות משהו מחוץ לבסיס היום. אבל הדברים שמפחידים אותי היום הם שונים לגמרי. תחשוב על זה - לא יצא לנו לדבר מאז סוף ינואר. ממש לדבר, לא רק "היי, מה העניינים". ארבעה חודשים, ומלבד כמה רגעים שבהם הרגשתי שאני טיפה מאבדת את השפיות (שבוא נודה בזה, מעולם לא היתה לי), אני בסדר. אני לא מבינה את עצמי לגמרי, אני לא מצליחה להבין איך השתניתי בצורה כזאת דרסטית שאני נקשרת למישהו אחרי שבוע וחצי(!!!), אבל אני באמת בסדר.

ואני חושבת שזה הדבר הכי חשוב.

תהנה בסופ"ש, ילד. אני חושבת שאולי אעצור אצלך מחר, אבל לא בטוח.

אן

אמא שאלה אותי לא מזמן למה אני קוראת לך יצור. אמרתי לה שהכינוי המלא זה "היצור המעצבן הזה שאני כל כך אוהבת", ואני פשוט עצלנית מכדי להגיד את הכל. זה מקצר תהליכים.

היה קצת מוזר, הסופ"ש הזה. בכלל, השבוע האחרון. זה מרגיש קצת כאילו העולם שלי קצת זז, ופתאום אני לא לחלוטין בטוחה מה קורה. אני קצת מפחדת גם שאני חוזרת לדפוסים ישנים ואז אני עוד יותר מפחדת שאני סתם מגזימה מניסיון העבר (אהמאהמאתהואחיךאהמאהמ) וזה גורם לי להתחיל לפקפק ברגשות שלי וברצונות שלי כי פתאום אני מפחדת שחזרתי לאותו מקום והם רק תוצאה מלאכותית של זה.

אני יודעת, אני צריכה להפסיק לחשוב לשם שינוי ופשוט לחיות את זה, אבל זה מפחיד אותי.

כל שבוע שעבר טחנתי לכל העולם בשכל שאני רוצה לבוא לראות אותך ולספר לך כל מיני דברים מגניבים, ואז היתה לך את הבחינה המטופשת הזאת אז אמרתי שאני אבוא השבוע (או שזה כבר שבוע שעבר? סופ"שים ארוכים תמיד מבלבלים אותי מבחינת הימים. גם חופשים), ואז בשישי קמתי בבוקר וגיליתי פתאום שאני לא זוכרת בכלל למה רציתי לבוא לראות אותך. וזה כזה מוזר. כי פתאום השבוע הכל נהיה סביב השחרור והשחרור והשחרור וכל זה ורביעי-חמישי היו כאלה שקטים ועצובים פתאום, וזה כאילו כל שאר הדברים פשוט נעלמו לי מהראש. אוניברסיטה, אתה, החיים מחוץ למשרד... הכל פשוט התאדה לי מהראש.

ואני לא יודעת, אני פשוט... ממש מחבבת אותו. אתה יודע? לא רק כי הוא היה ממש נחמד אליי והצליח לגרום לי לצחוק כשהייתי בלחץ מטורף, אלא כי הוא הוא. מצחיק ושקט וכזה רציני לפעמים, boyish כזה אבל עדיין בוגר, אינטליגנטי, מוכשר ברמות מטורפות, וממש ממש מקסים. ואתה יודע, הוא מתעסק במלא דברים שאני אוהבת (הייתי מתה ללמוד ממנו) וזה כזה נחמד למצוא מישהו כל כך דומה לי במקום כזה. ואני יודעת מה אתה רוצה להגיד, זה נורא obvious שאני ממש מחבבת אותו ושעצוב לי שהוא הולך וזה חיובי והכל, אבל אני קצת מפחדת שאני מרגישה ככה בגלל שהוא היה נחמד אליי ולא בגלל כל הדברים האחרים, כמו שתמיד הייתי עושה. ואני פשוט... אני מניחה שאני מפחדת שאני ארחיק גם אותו בגלל השטויות שלי.

אני יודעת שעברנו את זה ממש מזמן ושאני כבר לא עושה את הדברים האלה, אבל איך שאחיך הגיב גורם לי לפקפק בזה שוב. ונקשרתי אליו ממש מהר. אני לא חושבת שאי פעם נקשרתי למישהו תוך שבוע וחצי ככה. אולי כשהייתי ילדה ממש קטנה, אבל קשה לי להאמין בזה. אחותי תמיד היתה החברותית והפתוחה יותר. ובמשך די הרבה זמן ידעתי שאני כבר לא עושה את זה יותר, שאני כבר לא מפתחת תלות באנשים, אבל... אבל אני מניחה שכל מה שקרה עם אחיך והדרך שבה הוא ראה את זה קצת גורם לי לפקפק בזה. למרות שטכנית, אם להודות באמת, הוא נכנס לחיים שלי לפני השינוי שעשיתי, אז אני לא כל כך בטוחה שאני צריכה להכניס את זה למדידה.

אני כמעט יכולה לשמוע אותך אומר שאני מדברת שטויות ושפשוט לעצור את הראש שלי וללכת לעשות דברים קצת יותר שימושיים.

אבל אני באמת מדברת שטויות? זה הקטע. כי איך אתה מבדיל בין לפתח תלות כלשהי לבין ממש ממש לחבב מישהו (בסדר, אולי זאת קצת התאהבות)? מבחינה מסוימת - ואני מניחה שזה מה שניסית להגיד לי אז - יש בהם הרבה מן המשותף. הקונספט של תלות שאני הכרתי אז היה הצד הרע של זה, אבל כמו שאמרת (והייתי מתווכחת עם MIG על זה אבל לא רציתי להאריך את השיחה יותר מדי), בסופו של דבר, אנחנו גם תלויים באנשים שאנחנו אוהבים - וזה הצד החיובי של זה. כי זה אומר שאנחנו מרגישים, שאכפת לנו, שאנחנו אוהבים. זאת המהות של זה - לחפש גם את האושר שלנו אבל גם את האושר שלהם, כי זה גם הופך אותנו למאושרים יותר. ואתה יודע, אני לא מרגישה כאילו אני אתמוטט מחר והכל, אבל אני עדיין מרגישה דברים בצורה מאוד דרמטית וחיה וזה גורם לי לפקפק בהכל.

אני מניחה שזה מה שקורה כשאתה כל כך פתוח. אכפת לך הרבה יותר מהר.

ואני ממש במתח לקראת מחר. ואני עוד יותר במתח לקראת מה שיהיה אחרי זה. כי רביעי-חמישי היו ממש מוזרים. למרות שהיה כיף שכולנו עבדנו ביחד על משהו שהכנו לו בחמישי.

אוף, רגשות הם מוזרים והראש שלי עוד יותר. תעצור את הראש שלי, בסדר? רק אתה מסוגל, מסתבר.

אן.

צחקתי כשאמרת לי ש"חכי שזה יקרה לך תוך כמה דקות", זוכר?

מישהו אצלנו, מישהו ממש חמוד שאני ממש מחבבת, השתחרר היום. וזה לא נשמע כזה עניין גדול כי אני פה בסך הכל שבוע וחצי, אבל אני לא יודעת. אני ממש עצובה מכל זה. הוא כזה נהדר, באמת שכן. וכשהייתי ממש בלחץ בשבוע שעבר בגלל השיחה וכל זה הוא שמע אותי אומרת לאמא שאני עוד מעט ארד להביא אוכל אז כשהוא קם להביא הוא שאל אם אני באה. ואז כל הדרך דיברנו וצחקנו והיה ממש כיף. הוא לגמרי הצליח לגרום לי לשכוח מזה. הוא גם גר לא רחוק אז היה עוד יותר נחמד.

ואתה יודע... הוא באמת כזה נהדר. שקט כזה אבל עדיין boyish. מצחיק. אכפתי כזה. מתעניין במלא דברים שאני אוהבת (תלת, עריכת סרטונים, אנימציה, כל הדברים האלה שאני עושה כתחביבים). והוא ממש מתוק. והוא אחד האנשים היותר רגועים אצלנו במשרד ובאמת שאני הכי אוהבת אותו (ויש עוד ארבעה. אני הכי אוהבת אותו ואז את הבן הותיק השני שנשאר). והלוואי שלא היתה לו חברה.

אבל זאת לא הפואנטה.

וזהו, שבוע הבא תהיה הפריסה ואני כבר עצובה למרות שלא הכרתי אותו אפילו שבועיים. Sometimes emotions suck, eh?