דמיינתי את היום הרבה פעמים בחודש האחרון, אבל באף אחת מהפעמים האלו לא חשבתי שיכול להיות שאני אפילו לא אדבר איתך.

החודשים האחרונים היו מטורפים. במיוחד החודש האחרון, אם להודות באמת. אפילו עכשיו, עם כל מה שקורה אצלי, אני מגלה שאין לי מושג איך אני מרגישה בכלל. הדבר הכמעט יחיד שאני בטוחה לגביו זה שאני עייפה.

אתמול כשהייתי אצלו, הוא שאל מה החלטתי לגבי היום. בשבוע שעבר, כשדיברתי עם אמא על היום, היא אמרה שנראה לה שלא תבוא, כי זה היום החופשי שלך, וחשבתי לעצמי שאם לא תהיה שם, אז אין באמת סיבה שגם אני אהיה שם - כי בוא נודה בזה, אני מגיעה בעיקר כי זה לגיטימי שאני אהיה שם לראות אותך, בניגוד לשאר הימים. כשסיימנו את הפגישה בשבוע שעבר זרקתי לו משהו על זה, והחלטנו שנדבר אתמול, אבל בסופו של דבר, אתמול היו לי כל כך הרבה דברים על הראש שאמרתי לו שאתה הדבר האחרון שמטריד אותי כרגע.

זה עדיין די מדויק, בינינו.

ובכל זאת, כשראיתי אותך, כששמעתי את הקול שלך ואת הצחוק שלך כשדיברת עם כמה מהתלמידים לשעבר שלך, כל הרגשות האלה חזרו ללב שלי כאילו הם מעולם לא עזבו (לא שהם עזבו, אבל אני מניחה שעם כל מה שקרה, הם נדחקו קצת למקום אחר). התלבטתי אם להגיד לך שלום ובסוף החלטתי שאני לא רוצה לעשות את זה דרך זכוכית, אבל בסוף נעלמת לי. זה היה די מבאס.

ובכל זאת, אולי בגלל כל מה שקורה ואולי בגלל שהראש שלי בכל זאת לא עסוק בך, זה מרגיש הרבה פחות מבאס משנה שעברה, כשרציתי לדבר איתך אחרי הטקס ונעלמת די מהר.

כשהלכתי הביתה חשבתי על כל מה שקורה. סבתא של אבא נפטרה לפני יומיים, ולמרות שהיא סבתא שלו, אני מניחה שבפועל היא היתה יותר אמא בשבילו. כשחשבתי על זה בדרך הביתה חשבתי לעצמי פתאום שזה די דומה לנו, כי גם אתה היית יותר משפחה עבורי משהוא היה, ולפעמים אפילו יותר משכולם סביבי היו. לפעמים אני חושבת שאתה ואחיך המשפחה היחידה האמיתית שאי פעם היתה לי.

אבל זה לא חדש.

חשבתי עלייך בלוויה אתמול, וקצת רציתי שתהיה שם לדבר איתי. זה לא היה קשה כמו הלוויה של סבא (מן הסתם), אבל היה בזה משהו לא קל. חשבתי עלייך גם כשהמפקד שלי עזב, כי גם הוא קצת כמונו, וחשבתי עלייך כשדמיינתי את היום כמה פעמים, וקצת גם כשדיברנו על אובססיות. חשבתי שבטח חשבתי עלייך לא מעט בזמן האחרון, אבל עכשיו כשאני חושבת על זה, אני מגלה שבפועל אני לא ממש מצליחה לזכור יותר מדי אירועים כאלה. אולי אני באמת עוברת הלאה. ואולי באמת יש לי יותר מדי על הראש.

האמת היא שיש לי כל כך הרבה רגשות שונים עכשיו שמושכים אותי לכל כך הרבה כיוונים, שאני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. דיברתי איתו אתמול על ההבדל בין הדיכאון שלי לדיכאון מסוג אחר - אחד שנובע מתוך עומס רגשי וכאב עמוקים (שלי) לעומת זה שנובע מתוך איזושהי ריקנות עמוקה כזאת. אתמול לא כל כך הבנתי למה זה חשוב בכלל להבדיל ביניהם, אבל היום כשאני כותבת לך את זה, אני מבינה. אלה הרגעים האלה שבהם אני מרגישה יותר מדי, שבהם הכי קשה לי.

אבל העניין הוא שאני באמת לא יודעת מה להרגיש. היום הזה עובר לידי. יש לי כל כך הרבה כרגע - אובדן ותקווה והתאהבות ואופטימיות וכאב ועצב - והכל ביחד, ואני לא באמת יודעת איך להתמודד עם זה. ובתוך כל זה, גם אתה קצת שם, ואני מתגעגעת לחיוך היפיפה הזה שלך ולקול שלך ולהערות שלך ולמחשבות שלך. להבנה שלך. לדרך שבה אפילו ברגעים כאלה, כשהייתי הכי עמוסה ומבולבלת ועצובה, הצלחת לתקן אותי באיזשהו מובן. לאט לאט, כל פעם עוד קצת, עד שהרגשתי יותר טוב וחייכתי באמת.

ועכשיו אני באמת מתגעגעת אלייך כמו שלא התגעגעתי כבר הרבה זמן, אבל אני חושבת שזה בטח ייעלם די בקרוב, כשאני אצטרך לחזור למציאות. וכמו תמיד, יישאר שם איזשהו חלק של הלב שלי שתמיד קצת עצוב ולא לגמרי מבין למה.

שמת לב שהייתי בכלל היום? התשובה האינסטינקטיבית שלי היא לא, אבל כבר הוכחת לי ששמת לב גם ברגעים שהייתי בטוחה שלא. אפילו כשחשבתי שלא ראית בכלל מה קורה איתי ואם אני נמצאת או לא, תמיד ראית. תמיד תמיד.

אפילו כשאני לא.

אני אוהבת אותך. תמיד תמיד תמיד. אתה תמיד תישאר המשפחה שלי, לא משנה מה.

שלך,

אן.

נ.ב: עכשיו אני נזכרת שחשבתי עלייך בימי השרב בזמן האחרון וצחקתי ואמרתי שאתה בטח שונא את זה ושהיית מת למזגן כמו שיש לי במשרד עכשיו. וכשדיברתי איתו על חום וקור (אני אפילו לא זוכרת באיזה הקשר), ציינתי שאני למדתי לבחון את התרמוסטט הפנימי שלי לפי איך שאתה - אם אני הולכת עם קצר יותר ממך, משהו לא בסדר אצלי. אבל גם זה כבר לא חדש.

אני לא מכירה את כל הסיפור. אני לא מכירה את רובו אפילו. מה שאני יודעת זה חלקיקי מידע וכמה זכרונות בודדים, שאני אפילו לא בטוחה כמה הם נכונים או קשורים. מה לעשות, ככה זה לפעמים. לכל משפחה יש את הבעיות שלה - זאת היתה אחת הבעיות שלנו.

יום השואה הוא תמיד יום קצת טעון עבורי. נכון שאני דור שלישי, ונכון שזה הצד של המשפחה שאני פחות קרובה אליו, אבל מהרגע שגיליתי שגם לנו יש קשר לזה, ימי השואה לא היו אותו הדבר. אני זוכרת את עצמי ביסודי מתווכחת עם חברים על כמה שהיום הזה משמעותי ואיך שאנחנו צריכים להתנהג בו. זה היה לפני שהבנתי שלכל אחד יש זיקה אחרת לנושא ולכל אחד יש דרך אחרת להראות אבל.

ככה זה.

בשנה שעברה, כשדיברנו על יום השואה במקום שבו הייתי מוצבת, ציינתי שיש לי איזשהו קשר ויכול להיות שאני אוכל לספר על זה. כשהגעתי ללספר את זה בפועל - לא שבאמת רציתי לעשות את זה, אל תטעו. אני שונאת לדבר על דברים פרטיים עם אנשים רנדומליים - גיליתי כמה באמת אני לא יודעת, אבל כמה משמעותי המעט שאני כן יודעת.

זה לא פשוט, לגדל ילדים במחנות ריכוז. זה לא פשוט, לאבד את כל המשפחה שלך בסיפור הזוועות הזה שהיטלר יצר, שלפעמים עדיין קשה להאמין שאנשים באמת שיתפו פעולה איתו. זה לא פשוט להגיע לפה, למדינה שבקושי התחילה ועדיין אין לה מושג מה קורה איתה ואיך לתפקד, ולהתחיל מחדש.

את סבא שלי מהצד הזה לא הכרתי. הילד שגדל במחנה ריכוז ונפטר לפני שבכלל נולדתי, בלי ספק תודות להשפעות הזוועה הזאת. אני כמעט ולא יודעת עליו כלום, אם להודות באמת. אבא לא כל כך אוהב לדבר על המשפחה שלו, ואפילו אמא לא הכירה אותו הרבה זמן. למרות שהם הכירו לא מעט זמן לפני שנולדתי. אין ספק שאני יודעת על הצד השני הרבה יותר.

אבל אותה הכרתי. קצת. שבתות שאחותי ואני היינו ממש קטנות ואבא היה לוקח אותנו אליה. הוא היה מאוד קשור אליה - בפועל היא היתה אמא שלו יותר מאמא שלו. לא מפתיע, אם מכירים את המשפחה. איכשהו, למרות הדברים שקרו לה, היא הצליחה להישאר אנושית. יותר מזה, אפילו. הרבה יותר.

בשנים האחרונות שמעתי בעיקר סיפורים. הוא היה נוסע לבקר אותה, ואם המצב היה טוב, אם האלצהיימר לא היה גרוע, אז גם היו לו סיפורים על איך שהיא הגיבה. כשהוא הראה לה תמונות שלנו או סיפר עלינו, כשהוא סיפר על דברים שקורים איתו, הכל. אני זוכרת שהוא סיפר לי שהוא הראה לה תמונה שלי במדים קצת אחרי שהתגייסתי.

היום הוא אמר שלפחות הוא הצליח להביא לה גאווה. להצליח, להתחתן, להביא לה נינות. מדהים איך שנגד כל הסיכויים, היא הצליחה בסוף לנצח את העולם, הוא אמר.

יש בזה משהו שגורם לי לגאווה, אבל יותר מהכל, יש בזה משהו שגורם לענווה. Humbling, זאת המילה. פשוט כי זה מסוג הסיפורים האלה שמראים כמה באמת אפשר לעבור וכמה באמת אפשר להתגבר על דברים. כששומעים את זה מבינים שבאמת, הכל אפשרי.

השבוע האחרון היה מטורף.

היום בבוקר הבנתי פתאום כמה מטורף הוא באמת היה. לא בעולם האובייקטיבי החיצוני המטורף, אלא דווקא בפנימי המטורף (שניהם מטורפים באותה המידה). ככה זה כשעושים שינויים מסוימים בתקופות לא מוצלחות. בצורה מדהימה זה קרה גם בשנה שעברה וגם השנה, בדיוק באותה התקופה. מטורף, אה?

יש יותר ממספיק אנשים שאני צריכה להתנצל בפניהם, כנראה. החיילת החדשה. הקצין, שהוא אמנם קצת אידיוט והטריף אותי עוד לפני זה, אבל ההתנהגות שלי כלפיו לחלוטין יצאה מפרופורציה. עוד כמה אנשים רנדומליים במחלקה. עוד כמה אנשים רנדומליים מחוץ לה. וגם אנשים שלא באמת חושבים שאני צריכה להתנצל ונשארים פה למרות כל השטויות שלי. 

כן, זה היה שבוע מטורף. אני חושבת שעברתי בו יותר מצבי רוח משעברתי בכל החודשיים האחרונים. כשנכנסתי אליו בשלישי על סף בכי כי הייתי בטוחה שהרסתי את זה, הוא אמר שהוא היה בטוח שמישהו מת. בשבת בבוקר צחקתי, אחה״צ כבר בכיתי ורציתי למות. כאלה שינויים לא היו לי כבר שנים. בטח ובטח שלא כאלה עוצמות. אמא אומרת שחצי מהזמן היא לא היתה בטוחה אם לחבק אותי או לנסות להחזיר אותי למסלול.

Good luck with that, mate.

אבל עכשיו דברים חוזרים לשפיות. בייבי סטפס. אני חושבת שפחות או יותר אפשר לבטל את כל מה שכתבתי פה בשבוע האחרון. כי אין מה לעשות, דברים נראים אחרת כשחוזרים לשפיות.