יש לי כל כך הרבה מה להגיד ואני לא כל כך יודעת איפה להתחיל.

זה היה שבוע כל כך מתיש. אין לי כל כך זכות לדבר, נכון? אני לא בבית. אני לא חווה את זה. אבל איכשהו זה כמעט גרוע יותר, להיות תקועה פה כשבבית הכל בוער. זה לא היה כזה גרוע כבר שנים. מאז 2014. זה מרגיש כל כך לא נכון להיות רחוקה.

באמת שאין לי זכות לדבר על זה. אבל לפחות כשאני שם אני יודעת כבר איך להתמודד עם זה. זה קצת כמו לחזור לתיכון, האמת. עמוד ענן ב2012, צוק איתן ב2014. ב2012 זה עוד היה מפחיד, הפעם הראשונה שהטילים הגיעו עד אלינו במרכז. ב2014 כבר ידעתי איך להתמודד עם זה (אם כי פחדתי שזה יקרה שוב אחרי שאני אתגייס, כמה חודשים מאוחר יותר). ככה גם בכל פעם שזה קרה מאז. אבל עכשיו אני לא יודעת. עכשיו אני לא שם, ואני חייבת לעקוב אחרי החדשות והאזעקות כדי לדעת מה קורה. לא עקבתי אחרי החדשות כבר שנים. אני יודעת שזה לא טוב לי. אבל אין לי ברירה עכשיו. אני חייבת לדעת. המשפחה שלי שם. הלוואי שאני הייתי שם עכשיו.

הייתי בכזה דאון היום ואני אפילו לא יודעת למה.

זה ככה מיום שישי, האמת. איבדתי את המצברוח ביום שישי מיד אחרי הפגישה בבוקר מסיבה לא ברורה והוא לא חזר מאז מלבד לרגעים קצרצרים. היום בבוקר כשדיברתי עם אמא הייתי כלכך שמחה כי בחמישי אני חוזרת הביתה וזה סופסוף השבוע, ורבע שעה אחרי זה כבר איבדתי את זה לגמרי. הייתי... off.

זה היה ככה כל היום. חצי יום בכיתי ואפילו לא ידעתי למה. ד' וא' שמו לב איכשהו - בדרך כלל אני כל כך טובה בלהחביא את זה שקשה לי אבל היום אפילו לא היה לי כוח לעשות את זה, אבל עדיין חוסר התקשורת שלי יכול היה להיות בגלל בערך 700 דברים שונים אז יפה שהם שמו לב - ושאלו וזה גרם לי לבכות עוד יותר. לא יודעת למה. מדהים בעיניי שמישהו שם לב בכלל, האמת. במיוחד עכשיו כשכולנו עובדים מהבית הרי ולך תדע אם מישהו בקושי מגיב להודעות כי הוא באמצע משהו אחר (הייתי אבל לא בגלל זה התעלמתי מהודעות) או כי אינטרנט או כי מיליון דברים אחרים. א' שאל כשהתחלנו לדבר וכזה הייתי ב"לא יודעת אני קצת off היום" אז הוא אמר שזה בסדר ואני לא חייבת להיות במאה אחוז ושאל על מה שקורה בבית. ואני קצת נשברתי האמת. אנשים פה לא כל כך עוקבים וזה סבבה בשבילי (במיוחד עם כמות הבולשיט שראיתי בטוויטר בשבוע האחרון) אבל ברגע שאמרתי משהו על זה שבוע שעבר אז טיפה שמו לב. וסתם, היה טוב קצת לדבר ולהוציא ולא פחות מזה היה טוב להרגיש שרואים אותי. זה מצחיק (אולי עצוב?), כי אני די בטוחה שהקטע הזה של "אני בלתי נראית" מופיע אפילו בקטעים הכי מוקדמים של הבלוג הזה, אז להרגיש ששמים לב אליי ומבינים למה אני עובדת עוד יותר עכשיו או כמה אני מפחדת וכמה זה קשה... זה משמעותי. והיה רגע שהוא אמר שבמיוחד עכשיו זה בטח קשה כי אני פה לבד והיינו בסגר ואני גרה לבד גם ועכשיו זה, הכל ביחד זה המון להתמודד איתו, ואני די בטוחה שהתחלתי לבכות עוד פעם כי זה פשוט... מסוג המשפטים שהוא אומר. 

וכן לא נפגשנו השבוע כי פאקינג שבועות וגם ככה קשה לי כשיש שבועות בלי פגישה אבל השבוע הזה אפילו עוד יותר גרוע. ואני יודעת שזה כנראה(?) חלק מהסיבה שאני בכזה דאון, כי אין לי שום יכולת ויסות רגשי עצמית ואני ממש צריכה השפעה חיובית כשאני תקועה עם הראש שלי כל השבוע אבל... it is what it is.

בקיצור, זה בדיוק הדברים שאני צריכה לשמוע עכשיו, שזה בסדר שאני מרגישה איך שאני מרגישה וזה בסדר שאני דואגת וזה בסדר שאני מנסה להתמקד בעבודה אבל רק להיזהר לא לקחת את זה יותר מדי רחוק כי אז זה לא יעזור יותר. וכמובן שאני "a proper adult now" (זה גרם לי לצחוק וממש הייתי צריכה את זה). וזה נכון, אני באמת לא גרה פה הרבה זמן, בסך הכל שבעה חודשים, ואין לי מושג בכלל איך להתמודד עם זה כשהמשפחה שלי בסכנה ואני לא (כתבתי את זה חצי בצחוק היום אבל זה נכון, אני ממש מחכה כבר לחזור הביתה אבל כל מי שאכפת לו ממני לא מחכה לזה כי הם היו מעדיפים שאני אשאר בטוחה פה). ואני חושבת שממש הייתי צריכה לשמוע את זה.

כמובן, זה שאחותי בבית אומר שכרגיל היא שואבת את כל תשומת הלב. זה היה כל כך ברור היום כשניסינו לראות משהו. אני כל כך לא מחכה לראות אותה. אני דואגת למשפחה, אבל אני ממש לא רוצה לראות אותה. אני לא רוצה להיות קרובה אליה בכלל.

כמובן שמכל הסיפור עדיין לא כתבתי לו. התחלתי לפני שבועיים, והתכוונתי להמשיך בשני או שלישי, ואז הכל התחיל עוד פעם. ברביעי היה לנו יום פגישות פנים-אל-פנים פעם ראשונה ואז נשארנו לשתות (היה הרבה יותר כיף מרוב הפגישות) ואני קפצתי כל פעם שהטלפון שלי רטט והייתי ממש לא מפוקסת (אבל א' שם לב וניסה להסיח את דעתי כל פעם שזה קרה כשהיינו בפאב, איכשהו הוא ממש קלט אותי). בחמישי הייתי מותשת מרביעי (בעיות של אינטרוברטים, אה?) ובשישי כאמור איבדתי את המצברוח די מהר (טעימות יין בסוף היום לא עזרו, היין שלהם חומצי יותר משלנו ומי שניהלה את זה דיברה אלינו כאילו אנחנו מטומטמים וזה משגע אותי). היה כיף אבל לגלות שיש סביבי מלא גיקים ויש מישהו בחברה שרואה סטארגייט(!!!) וזה לחלוטין עשה לי את היום (אפילו כשהטלפון שלי רטט שוב וזה היה מפחיד). אני אצטרך להכריח את עצמי לעשות את זה השבוע. לפחות תהיה לי סיבה לשתות, אה?

מה עוד? ביליתי חלק מהשבוע בוויכוחים עם אידיוטים באינטרנט (זה קטע, בעמוד ענן התווכחתי עם אנשים בלי הפסקה, ואז בצוק איתן כבר לא היה לי אכפת בשיט. פתאום עכשיו אני שוב בשטות הזאת). הצביעות והטמטום האנושי מדהימים אותי כל פעם מחדש, האמת. הבנתי משהו על זה שאיכשהו אני מוקפת עוד פעם בטינייג'רים סתומים (שנאתי את זה בתיכון, איך לעזאזל מצאתי את עצמי באמצע פאנדום שמלא בכאלה, לפחות בטוויטר?!) ושאני לא שייכת לשם (זה נהיה כל כך ברור כשהדבר הזה התחיל, דברים נראו לגמרי אחרת ב2014). כל פעם שזה קרה הדהימה אותי הצביעות של המערב (במיוחד אמריקאים, מי אתם שדברו על "פשעי מלחמה" וכל הבולשיט הזה), אבל איכשהו הפעם זה עוד יותר גרוע. אני לא בטוחה אם זה אובייקטיבית יותר גרוע או שפשוט אני רואה יותר בגלל הילדים הסתומים שהוזכרו לעיל. תודה לאל שלפחות האנשים שאני עובדת איתם הם לא כאלה.

רק שזה ייגמר בקרוב. אמן. שיהיה שקט. שלא ייפגעו עוד אנשים. זה כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו. זה לא מגיע לאף אחד. אמן אמן אמן שזה ייגמר כבר.

- שבדר"כ כשמעסיקים מתכנתים הם מחזירים את ההשקעה תוך שישה חודשים, אבל אני עשיתי את זה בחודש

- שאין שום הערות בינתיים (אני בתקופת ניסיון בשלושת החודשים הראשונים)

- שבעצם הרציונל הוא שאם יש dumb stuff לעשות אז נותנים למישהו (ספציפי) אחר אבל אם יש smart stuff לעשות נותנים לי

- שסומכים עליי להרים את מה שצריך וללמד את כולם אחרי זה

כיף כיף כיף כיף כיף 🥰

(א' אומר את זה ואני כולי לא יודעת איך להפסיק להסמיק)

הימים שדיברתי איתך/כתבתי לך בלי פילטרים מרגישים כל כך רחוקים פתאום.

אני יודעת, הרבה השתנה. אני אפילו לא יודעת מי אתה היום, let alone איך לדבר איתך. בוא נודה באמת, אני אפילו לא יודעת מי אני היום. אני בעיקר מנסה לשרוד פשוט, להתמקד בדברים הקטנים או הלא-כל-כך-קטנים כמו עבודה ודירה וכאלה. מנסה להשאיר את הראש מעל המים. 

וזה שונה, אתה יודע? לכתוב לך כאן בידיעה שאתה לא תקרא את זה ואני יכולה לדבר כמה ואיך שאני רוצה, להיות הכי כנה ואמיתית וכואבת, כמו במיילים שהייתי שולחת לך אז ותמיד היית מבין ועונה בסבלנות ובתשומת לב למרות שאפילו אני לא תמיד הצלחתי להבין מה אני רוצה להגיד. אבל אתה הבנת. לא משנה מה אמרתי, אתה הבנת. וידעתי שאני יכולה להגיד לך הכל, כי ככה זה היה בינינו. 

אבל במציאות... טוב, דברים לא בדיוק הלכו טוב, נכון? עוד ניסיתי אחרי שסיימתי ללמוד להיות פשוט אני כמו שתמיד הייתי איתך. ניסיתי. ובאיזשהו שלב הרגשתי את הדחייה והתחלתי לפחד מלבוא לביה״ס. לא אמרתי לך את זה אף פעם, אני חושבת. התחלתי לשתות לפני שבאתי לדבר איתך. לא הרבה, רק לגימה או שתיים, אולי צ׳ייסר, מספיק רק בשביל להרגיע את הלחץ והפחד. לא, להרגיע זאת המילה הלא נכונה. להשתיק. בשביל להשתיק את הפחד. אמא אפילו שאלה אותי פעם אם שתיתי, כי היא הריחה את האלכוהול.

אז התחלתי לפחד, ואפילו שפחדתי ניסיתי לדבר איתך באותה צורה, אבל כבר פחדתי ונראה לי שמשם זה היה שונה. כמו אבא שלי. ״איזה מר ג׳ אני אקבל היום כשאני אלך לראות אותו?״ וכל זה. זה בסך הכל היה שנה אחרי שסיימתי תיכון. פחות אולי. ואני רק הייתי ילדה קטנה שחיפשה את הבנאדם שהבטיח לה שהוא שם בשבילה וגרם לה להרגיש כאילו יש לה משפחה רק כדי לקחת את זה ממנה. 

ושנינו יודעים איך זה נגמר. 

אני יודעת שאני חייבת לכתוב לך. אני יודעת. אני לא אסלח לעצמי אם אני אפספס את ההזדמנות הזאת כשאני חוזרת הביתה עכשיו. גם ככה מציק לי שעד שאני אצא מבידוד יהיה יוני. האינטואיציה שלי אומרת שאני חייבת לנסות לפתור את הסיפור הזה, ואתה לימדת אותי להקשיב לה. אז אני מקשיבה לה. ואני יודעת שהוא צודק וזאת הדרך הנכונה לעשות את זה, ולא לבוא לביה״ס בהפתעה או משהו (אם בכלל תהיה שם, לך תדע). אני יודעת את כל זה. 

אבל זה כל כך קשה. 

התחלתי קודם את הגרסה הרביעית של ההודעה הזאת. רביעית. שתיים כתבתי קצת לפני שנסעתי. אחת כתבתי בחודש שעבר, כשעוד חשבתי שיש סיכוי שאני אגיע בתחילת מאי (אוף עם העבודה אבל בתכלס א׳ צודק והאמת היא שאני לא הייתי רוצה לפספס את המפגש). לפני חצי שעה התחלתי לכתוב אותו מחדש, בגרסה פחות עוקצנית מהגרסה הקודמת (באמת שהיא היתה מוגזמת, אפילו בשבילי). 

וזה קשה. זה קשה לדעת מה להגיד. זה קשה להחליט מה בסדר ומה לא ואיפה לעצור. זה קשה לא לתת לכעס ולפגיעה לדבר (משם הגיעה הגרסה העוקצנית, או לפחות ככה זה נראה לי בדיעבד). זה כל כך כל כך קשה. 

והאירוניה בזה היא שאני יודעת בדיוק מה אני רוצה להגיד. רק אין לי מושג איך לנסח את הפתיח של זה - כי אני ממש לא אכתוב את כל מה שיש לי להגיד, זה יקרה אם תהיה שיחה. אין לי מושג, וכל דבר שאני מצליחה לכתוב נשמע מוזר / גרוע / כאילו אני אותה ילדה אובססיבית שכולם חשבו שאני (ואני ממש לא וזה לא היה בסדר לשים אותי במשבצת הזאת). 

אוף. 

באמת שבחיים לא חשבתי שזה יהיה קשה כל כך. 

You once had my heart

You tore my life apart

I'm lost and it is dark

Would you go back to the start?

אן

קטע, לא חשבתי שהפוסט הראשון שלי החודש יהיה מכתב אלייך.

נתחיל מההתחלה.

מה שלומך? בטח מטורף בביה"ס כרגע ואתה ממש עמוס. סוף שנה ובגרויות והכל בספיד אחרי השנה מהגיהינום הזאת. כאילו התקופה הזאת לא מטורפת מספיק גם בימים רגילים, אה? עכשיו הכל בבלגן עוד יותר גדול.

אני... בסדר, אני חושבת. לא יודעת. כאילו, לא, אני בסדר, פשוט... אני עדיין מרגישה קצת אבודה, אתה יודע? זה כאילו כמו אז בי"א, אני מחייכת וצוחקת וממש טוב לי בעבודה, אבל עמוק בפנים עדיין מציקים לי דברים. זה קצת עבר לי בראש אתמול (לא יודעת למה), וחשבתי מה הייתי אומרת אם הוא היה אומר ש"הנה את רואה הכל יותר טוב, אמרתי לך שמה שאת צריכה זה עבודה ואנשים" והדבר היחיד שעבר לי בראש הוא ש, כן, דברים יותר טוב, אבל אני עדיין במשבר אקזיסטנציאלי (איך היית צוחק עליי על זה אם היית פה) ופשוט כרגע יש לי דרך לא לחשוב על זה. אבל אני לא מרגישה פחות אבודה או חסרת מושג לגבי מי אני או מה אני רוצה לעשות משהרגשתי לפני שהתחלתי לעבוד, אתה יודע? ושום דבר מזה לא חדש ואמרתי לך לפני חודש שזה בדיוק מה שיהיה, כי אני מבינה את זה מספיק טוב, אבל... סתם, איכשהו חשבתי על זה אתמול, ואני מניחה שזה עדיין מציק לי.

אל תבין לא נכון, אני נהנית בעבודה. היתה לי שיחה קצת מביכה עם הבוס שלי (א') בשני של "אוי שיט אני שוב עובדת הרבה יותר מדי ולא שמה לב" והוא כזה חמוד, הוא לא רוצה שאני אתיש את עצמי (ואלוהים יודע שאני ממש צריכה שמישהו יעשה את זה בשבילי כי אני ממש גרועה בזה), וזה הכל בקטע טוב (וזה גם היה מצחיק כי הוא כזה, "אני לא מנסה להגיד לך איך לחיות" ואני, "אל תדאג, זה בסדר, אני פשוט גרועה בזה"). וכאמור, זה הכל ממש חיוני, כי אני ממש ממש ממש גרועה בלעשות את זה בעצמי. כאילו, אני מניחה שעכשיו אין באמת יותר מדי הפרדה בין עבודה לחיים as it is, אבל בוא נודה בזה, זה לא שהייתי טובה בלהפריד גם כשדברים היו רגילים. היו צריכים לגרש אותי מהחנות יותר מפעם אחת כשעבדתי בצומת. אני מניחה שככה זה כשאני אוהבת לעבוד עם האנשים שאיתי, אה?

עבר לי בראש עכשיו, "אני מתלהבת וקצת מאבדת כיוון". ואז זה הזכיר לי כשכתבתי לך את זה, וכתבתי שאני מצטערת אם אני מציקה, וכתבת לי שאני לא והכל בסדר, זוכר?

לא יודעת, אני מרגישה טוב שם, אתה יודע? טוב לי בקבוצה קטנה, וכיף לי עם האנשים האלה. וזה נהדר שיוצא לי לעשות כל מיני דברים די מורכבים ואני צריכה לחשוב ולהתקדם מהר, ושנינו יודעים כמה אני אוהבת את זה. פחדתי לדבר באמצע החודש שעבר, פחדתי להעיר וכאלה כי זה הרגיש כאילו אין עם מי לדבר, אבל אחרי שדיברתי עם א' על זה ממש נרגעתי ודברים הלכו די חלק. אני אפילו צוחקת עם כולם. הכל בסדר. ועכשיו כשקיבלתי סופסוף לפטופ לעבודה זה הרבה יותר קל להפריד את החיים מהעבודה (אם כי אני עדיין נוטה לעבוד עד מאוחר). אז... כן, דברים די טובים.

ועדיין משהו מציק לי.

אין לי כל כך מושג מה זה. אני מניחה שזה קשור לזה שאין לי מושג מה אני עושה או מי אני או מה לעזאזל אני רוצה. במהלך השבוע אני עסוקה עם העבודה ואני אוהבת את זה, אני נהנית ממש, אבל שבת-ראשון מגיעים ו... אני כבר מתה שהם ייגמרו. בחיים לא חשבתי שאני אהיה כל כך שמחה שמתחיל השבוע. אהבתי את העבודה בצומת (בעיקר בגלל הצוות), אבל ממש נהניתי מהסופ"שים. אם כי שם בדרך כלל עבדתי בשישי, אז אולי לא ממש הרגשתי את החוסר בגלל זה. לא יודעת. ובסופ"שים אני פה לגמרי לבד, תקועה עם המחשבות שלי, ולמרות שיש לי מלא מה לעשות (אני בפיגור היסטרי בלימודים) אין לי מצב רוח לעשות שום דבר מזה. רק בא לי שייגמר כבר הסופ"ש ואני אוכל להדליק את הלפטופ של העבודה (לנובו! לא היה לי לנובו כבר שנתיים וחצי) ואפשר יהיה להתחיל לזוז.

אני יודעת, זה הכל קשור, נכון? אני מבינה את זה תוך כדי שאני כותבת לך את זה. תגיד לי, איך אתה עושה את זה? איך אתה מצליח לא לעבוד בשבתות? אני מניחה שיש לזה קשר לזה שזה בין היתר בזכות זה שיש לך משפחה וחברים ואתה הרבה יותר מאוזן ממני ובשנים האחרונות הגעתי למצב כנראה גרוע יותר משהייתי בו כשהתחלתי לדבר. וגם קצת כי אתה מסוגל לשים לעצמך גבולות ואני לא. אבל אולי כשהיית בגילי גם היית כזה. 

לא יודעת. הכל ממש מוזר. ונראה לי גם שהכל קשור. במהלך השבוע ממש כיף לי (רוב הזמן, יום חמישי לפני שבועיים הייתי משועממת למוות), ואני אוהבת את העבודה שלי והכל, אבל... אני עדיין לא יודעת מי אני או מה אני רוצה או שום דבר האמת. וקצת קשה לי להיות רחוקה מהארץ. ואני קצת מרגישה שאני מאבדת חלקים מעצמי. איכשהו רוב השבוע השתקתי איזה קבוצה שאני נמצאת בה, וכאילו יש בי חלק שחושב כזה, "מתי לעזאזל עברנו מ'אני אוהבת אתכם אבל תסתמו קצת' ל'אוף שקט כבר אתם'?" וזה לא רק הקבוצה הזאת... זה הכל. Being a fangirl and all that, you know?

(ושלא נדבר בכלל על זה שלא כתבתי כלום החודש, איזה יופי של התקדמות)

אוף לא יודעת.

עכשיו האמת היא שיש עוד משהו שמציק לי, מעבר לדבר הבלתי מוגדר שאני אפילו לא יודעת מה הוא, וזה קשור לנסיעה שלי בעוד שבועיים וחצי.

בחיים כבר שנים לא חשבתי שאני אתלהב כל כך לחזור הביתה, אתה יודע? הייתי כל כך עסוקה בלברוח משם שכל פעם שחזרתי זה היה סיוט. אבל אני מתה לחזור. אני צריכה להתחסן עוד (הזמנתי אתמול תור לחיסון ראשון וזה עשה אותי כל כך שמחה) ואני צריכה להוציא שן בינה (הלוואי שזה יילך קל כמו בפעם הקודמת) ויש לי עוד דברים שרציתי להביא לפה ולא היה לי מקום והזמנו תור למחנה לקראת היומולדת של אמא ואני כלכך מאושרת מזה (מצחיק שהייתי עם חברה בCoal Office בפברואר שעבר, לפני הקורונה, ורק עכשיו אני מגיעה סופסוף למחנה, ואני עוד ישראלית). רוב הזמן אני אעבוד הרי (יש מלאמלאמלא מה לעשות ובתכלס גם ההורים שלי עובדים אז זה לא שיש לי מה לעשות אם אני אקח חופש רוב הימים) אבל עדיין, זה יהיה אחרת, כי זה יהיה מהבית. ואני כלכך שמחה לחזור הביתה, אפילו אם זה לתקופה לא ארוכה (כמעט חודש).

אבל עם כמה אני מחכה לנסיעה הזאת, יש שם שתי פינות שאני רוצה לנסות לסגור, וזה לא יהיה פשוט.

אחת קשורה לאחותי, ואני עוד צריכה להבין (כנראה איתו מחר) איך אני אומרת את זה. הסכמתי שהגיוני לא לעשות את השיחה הזאת בפייסטיים או משהו כזה, אבל עכשיו גם היא חוזרת הביתה, ופאקינג הגיע הזמן שהיא תגיד את זה, כי אני לא מסוגלת להמשיך להחזיק את זה לבד. ואני של פעם היתה עושה את זה, היתה פשוט מניחה שזה הגיוני ומחזיקה מעמד, אבל לא, זה פאקינג לא הגיוני ואני לא קיימת רק בשביל מה שהיא צריכה ואני בנאדם בפני עצמי. היא כנראה לא תאהב לשמוע את זה, אבל אני אהיה חייבת להיות בוטה עם זה, כי כמו שאני מכירה אותה, היא לא תדבר עם ההורים על זה לבד. ואני צריכה להבין איך להגיד לה שהגיע הזמן לספר בצורה רגישה. אני אדבר איתו על זה מחר.

השנייה... קשורה אלייך. או יותר נכון אליו. וזה מפחיד אותי יותר משאני יכולה להסביר.

כי יש בי שני חלקים. אחד שעדיין מפחד ממנו, שעדיין לא רוצה להתקרב, שעדיין פגוע מכל מה שקרה ולא יודע אם הוא מסוגל בכלל להתמודד עם עוד פגיעה. או כעס. או דחייה. השני... צריך תשובות. כי אני יודעת שאני לא אוכל לעבור הלאה עד שתהיה לי איזושהי סגירת מעגל. אני יודעת שאני לא יכולה לעבור הלאה כשזה עדיין לא פתור. אני יודעת שאני לא יכולה להתקדם כל עוד אני עדיין עסוקה בזה ובלפחד ממנו.

ואתה יודע, אני לא באמת מצפה שהוא יפתור את זה איתי. I know better than that. בעולם מושלם אולי זה היה יכול לקרות. Unlikely, אבל אולי. לא יודעת. הוא צדק כשהוא אמר שהוא לא יהיה התיקון, וגם לא ההורים שלי, כי מה לעשות, אף אחד מהם לא יהיה מסוגל פתאום באורח פלא לתת לי את מה שהייתי צריכה כל החיים שלי והם לא נתנו לי. אין מה לעשות. זה היופי בלהיות בנאדם, נכון? אם לא קיבלת משהו שהיית אמור לקבל כילד, you're screwed. אין לך איך לשנות את זה. כל מה שיש לעשות זה להכיר בזה ולהתאבל וללמוד לחיות עם זה.

ואני יודעת שהתכוונת לטוב. שהוא התכוון לטוב. אבל ברחת וזה גרם להרבה מאוד נזק שרק בשנים האחרונות הבנתי כמה הוא עמוק. וכאמור, בעולם מושלם היית - הוא היה - מכיר בזה ומנסה לעזור ולתקן דברים. אבל אנחנו לא חיים בעולם כזה. אנחנו חיים בעולם אמיתי שבו לך יש משפחה ועבודה ודברים הרבה יותר חשובים, ואני רק ילדה קטנה שפעם לפני שבע שנים היתה תלמידה שלך. ואין יותר מדי מה לעשות עם זה. אני אפילו לא יודעת אם בכלל אכפת לך מספיק בשביל אפילו להגיד שלום, let alone כדי לעזור לסדר את הבלגן שגרמת לו. אבל המינימום שמגיע לי זה לדעת אם בכלל באיזשהו שלב היה לך אכפת. אם בכלל באיזשהו שלב זה היה משמעותי באיזושהי צורה, כמו שאמרת וכמו שגרמת לי להאמין. המינימום שמגיע לי זה לדעת למה.

וכתבתי על זה המון בחודשים האחרונים, אז אני לא אכתוב את כל זה שוב, אבל עכשיו כשאשכרה יש תאריך ואני יודעת מתי אני מגיעה לארץ... זה הכל עולה שוב. ואני מבועתת. בחודשים האחרונים יצא שחשבתי כמה פעמים על איך שאני אחזור ואתעקש לדבר איתו וכל זה, אבל בוא נודה בזה, זאת לא אני. לא מולך. אחרי שנכנסת לחיים שלי הייתי שונה לגמרי, למדתי לעמוד על שלי מול כולם כמעט ולהתעקש על דברים וללכת עם הדברים שאני מאמינה בהם ושילכו כולם לעזאזל. אבל איתך תמיד נשארתי הילדה הקטנה שמצאת. הילדה הקטנה שרצה אלייך לספר לך על דברים טובים וממש ממש צריכה עזרה כשדברים פחות טובים ועדיין, אפילו אחרי שפגעת בי, נותנת לך את כל הלב שלה. אפילו אחרי היום הכי גרוע בחיים שלי (בסוף ינואר) ואחרי היום ההוא במרץ, אפילו אחרי כל זה, עדיין סמכתי עלייך עם הכל. בלי פילטרים. האמת המלאה. כי זה בדיוק מה שהייתי, אתה יודע? ילדה קטנה ואבודה שלא הבינה בכלל כמה עדיין קשה לה עם זה שבחיים היא לא יכלה להיות ילדה. ואז אתה הגעת. ובפעם הראשונה בחיים שלי, אשכרה היה לי משהו קרוב להורה. בפעם הראשונה בחיים שלי יכולתי להיות ילדה.

וזה מה שאני תמיד אהיה איתך, נכון? באיזשהו מקום לפחות. עכשיו אני יכולה לנהל שיח בוגר יותר ואני מבינה הרבה דברים שלא הבנתי אז, אבל בסופו של דבר, באיזשהו מקום אני תמיד אשאר ילדה איתך. ילדה שנתנה לך את הכל ועדיין לא מסוגלת לשקר לך או להסתיר או לסנן דברים, כי ככה זה היה. וככה זה עובד עם משפחה, נכון? אתה נשאר ילד קטן איתם. ואני מפחדת. אני מפחדת שאני לא אצליח להתעקש שהוא ידבר איתי. אני מפחדת שאני אפגע כמו בפעם האחרונה שבאתי (עברו חמש שנים וזה עדיין כואב). אני מפחדת שהוא יתעלם ממני שוב.

אני מפחדת מאיך שהוא יגיב, אבל באיזשהו מקום, אני גם מפחדת ממנו. My dad all over again, אה?

אני מתה כבר שייגמר הbank holiday המטופש הזה ויגיע שלישי ואני אוכל לחזור לעבודה, כי אני לא מסוגלת יותר עם כל המחשבות האלה ולפחות בעבודה טוב לי וכיף לי ויש צחוקים והראש שלי עסוק בשמונה דברים במקביל אבל כולם קשורים לעבודה (שיטת העבודה שלי בטח נראית כלכך כאוטית אבל בראש שלי זה הגיוני) ומעניין לי ו... אתה יודע, אני נהנית. אני עוד צריכה לקנות חלב וכאלה, אבל אני אעשה את זה מחר. התכוונתי ללמוד, אבל זה היה לפני שעתיים, לפני שהתחלתי לכתוב את זה, אז לא יודעת כמה מזה יילך היום. גם ככה התעוררתי הפוכה היום.

אוי אבל קניתי קומקום וזה קצת הצחיק אותי כי עכשיו בגלל העבודה אני שותה מלא קפה שוב (ביום שקיבלתי את המחשב יצאנו לקפה וחשבתי על זה שזה השני שלי באותו היום ומה קרה ללהגביל את עצמי לכוס אחת ביום) וזה אחד הדברים האלה שממש מזכירים לי אותך. נראה לי אני אראה סנופי ואז אני אתאמן קצת ואז... נראה מה יהיה. 

כבר מתחיל להיות חם שוב? אמא אמרה שהטמפרטורות עדיין בסדר, אבל אני מכירה את הארץ, בשלב הזה כבר מתחיל הקיץ. איזה סיוט זה. אני יודעת כמה אתה שונא את החום הזה (גם אני). תקפיד אבל לשתות מספיק, טוב? תשמור על עצמך.

אן.