אז התכוונתי לכתוב על הסיפור שלנו (שראיתי פעמיים בשלושה ימים כי זה סרט כלכך חכם ויפה), והתכוונתי לכתוב על הקורונה, והתכוונתי לכתוב על הביקור בבית ועל הביוגרפיה של סטיב ג׳ובס שסופסוף קראתי (הפעם האחרונה שכל כך התחברתי למישהו היתה איתו) ועל WWDC של השנה. וכבר בין חודש וחצי לשבועיים שאני מתכוונת לכתוב את כל זה (תלוי מה), אבל ברור שבגלל שאני אני, הרגשתי שאני חייבת לכתוב היום לא בגלל כל הדברים החיוביים, אלא כי כואב לי. ככה זה כשהכל הרבה יותר מדי קרוב. זה נהיה כואב כל כך שהיה פחות כואב לקחת סכין ולחתוך את הלב החוצה מאשר להיות אפילו דקה עם כל הכאב הפנימי הזה.

זה לא אמור לכאוב ככה. אבל זה היה ממש לא צפוי, ממש לא ברור, ובעיקר הרבה יותר מדי דומה ליום הכי גרוע בחיים שלי. ולמרות שאמרנו שנדבר על זה אתמול, זה לא קרה, ככה שאני שוב לבד עם כל זה בסופ״ש. כמעט כמו לחזור עשור בזמן. (את זה הבנתי אחרי שחזרתי הביתה ודיברתי עם אמא שעה. ״דיברתי״ זה כנראה לא מדויק כל כך. יותר בכיתי, האמת.)

ממש חיכיתי לשיחה הזאת. ממש. אספתי שאלות, חשבתי על מה אני רוצה לדבר (חלקית לפחות), ידעתי שהכל בסדר. לא, חשבתי שהכל בסדר. קצת הציק לי שא׳ גם בא, כי זאת השיחה שלי ושל ד׳, אבל היה לשלושתנו כיף ביחד שבוע שעבר, אז שיהיה. והם עוד בחרו מסעדה ללכת אליה והכל, ככה שזה היה נראה כאילו הכל בסדר. לא סתם בסדר, כאילו יש חדשות טובות, נכון? פאקינג מסעדה.

התחיל סבבה. מה מפריע לך. מה מקשה עלייך. במה אפשר לעזור לך. טיפה פתאומי וכל זה אבל מילא. הבוקר דווקא היה די סבבה אז הייתי רגועה ולא ממש היה לי אכפת. טיפה שיחה שוב על העלאה במשכורת (מה שהם אמרו שהם יכולים לתת לי כרגע פשוט מעליב אבל זאת עוד הבעיה הקטנה מהשתיים). בגדול הכל בסדר. התחלתי את השיחה בלחץ אבל ככל שאנחנו מדברים אני מתחילה להירגע. הכל בסדר. סתם catch up ידידותי.

אז זהו שלא.

יש קצת בעיה עם חלק מהתגובות שלי בזמן האחרון. אני כועסת הרבה והתגובות רגשיות מדי. זה לא אנחנו, אנחנו מבינים שזה מגיע מpassion וכל זה ולנו זה לא מפריע, אבל לחלק מהאחרים כן (מי בדיוק? מתי בכלל זה הופנה למישהו מלבדכם?). זה נראה לא טוב. אנשים לא מרגישים נוח (שוב, מי בדיוק? מתי?). את לא יכולה פשוט להגיד מה שאת חושבת/מרגישה. אנחנו רוצים לדעת איך לעזור, זה הכל שנוכל להמשיך לשפר הכל.

ברור, בגלל זה אנחנו יושבים כבר שעה במסעדה. כדי לעזור בזה שנדאג שתורידי את המגננות ותירגעי כדי שכשה״את לא מספיק טובה״ יגיע זה יפגע הכי חזק. כדי לתת לי תחושה שהכל בסדר ואז להגיד לי שבעצם לא, לא הכל בסדר, וזאת בעיה, ואני צריכה להתאמץ יותר להעמיד פנים (במיוחד אחרי שכבר אמרתי לפני שבועיים שפאקינג ידברו איתי תכלס, לא משנה מה יש להם להגיד). בחמישי בערב עוד הייתי מוכנה להבין מה הם ניסו לעשות בזה, אבל עכשיו כבר אין לי כוח. עכשיו כואב לי.

לא שאני חושבת שהייתי מושלמת וכל זה. אני יודעת בדיוק מתי הגזמתי בתגובות שלי עם א׳ (וזה היה כמעט תמיד רק איתו, כי אני מרשה לעצמי). אבל מפה לאווירה במשרד ולאנשים שלא נוח להם וכל הבולשיט הזה? מפה לאמבוש הזה שארגנתם לי? ועוד ביום שהכל היה בו בסדר (הגעתי טיפה עצבנית למשרד אבל זה לא שבכלל היתה לי אינטראקציה עם מישהו לפני שנרגעתי)?

כשחזרנו למשרד אחרי זה הייתי שקטה. ואז הלכתי לחדר אחר וישבתי שם ובכיתי איזה שעתיים. דיברתי קצת עם ד׳ וא׳ לפני שהלכתי הביתה. עד שהגעתי הביתה כבר לגמרי בכיתי. כשסיפרתי לאמא על כל מה שקרה קלטתי מתי עוד זה קרה לי שהתלהבתי ממה שהיתה אמורה להיות שיחה כיפית ובסוף זה היה בדיוק ההפך. ברור שהיום ההוא היה הרבה הרבה יותר גרוע, אבל זה היה אותו המבנה. הוא בא להוציא אותי מהכיתה בבוקר, אני שמחה כי אני יודעת שיש לנו מלא על מה לדבר ועד עכשיו כל פעם שדיברנו היום נהיה פי מיליון יותר טוב, ו... כן. אני יותר מדי. זה לא יכול להמשיך ככה. בשבילך, הכוונה. זה הכל כדי לעזור לך.

אני מניחה שזה היה עניין של זמן בכל מקרה.

אחרי שדיברתי עם ההורים דיברתי קצת עם ד׳ (בכתב). היו דברים לסדר בעבודה וכל זה אז קצת גם כתבתי שאני מנסה לעכל ואני לא מבינה מאיפה בכלל כל זה הגיע (בול אותו יום כשדיברתי עם MIG אחרי הצהריים. אני די בטוחה שאפילו השתמשתי בול במילים האלה.) ושזה לא היה בסדר לגרום לי להרגיש כאילו הכל סבבה וכיפי ואז לעשות את זה. הוא אמר שהוא ישמח לתת לי קונטקסט ושאני צודקת, כבר אמרתי לו לדבר איתי בכנות והוא לא עשה את זה וזאת טעות שלו. נוכל לעשות את כל זה מחר.

רק שלא באמת היה זמן לזה אתמול. היה יותר מדי מה לעשות לקראת הסופ״ש. כרגיל, האמת. אז שוב אני לבד עם זה כל הסופ״ש. שוב אני עייפה וכואב לי. חשבתי שאולי היה עדיף אם הייתי עוזבת, כי אז לפחות הייתי זוכרת דברים בצורה חיובית. לא שזה משנה משהו בשלב הזה. It's too late anyway. אני צריכה לנסות איכשהו להבין איך להתקדם הלאה מפה. אפילו שחלק מהזמן זה מרגיש כאילו אין הלאה מפה. במיוחד אם זה מגיע מהמנכ״ל כמו שהם אומרים, כי גם ככה אני כבר חושבת שהוא מנהל גרוע. יש גבול אפילו כמה אני יכולה להעמיד פנים. והאמת היא שעם כמה שאני טובה בזה, אני שונאת את זה. להעמיד פנים לאורך זמן זה בדיוק אחד הדברים ששוחקים אותי.

אני רק רוצה שזה יפסיק לכאוב כבר. באמת. ואני יודעת שזה לא באמת ירגע עד שני, זה ימשיך לצוץ ברגעים הכי גרועים, במיוחד כשאני לבד (מחר יהיה ממש כיף), אבל אני לא יודעת כמה עוד מזה אני אצליח לסחוב. אבל אולי עדיף שאני אדבר איתו לפני שאני אדבר עם ד׳/א׳. לפחות זה יתן לי את האפשרות לעבד את כל זה. כי אפילו עם הפוסט הזה, זה (כרגיל) לא מרגיש כאילו הוצאתי שום דבר מכמה שזה באמת כואב.