והנה אני מוצאת את עצמי מתחילה לכתוב את הפוסט הזה בתשע וחצי, בערך עשר שעות אחרי שחזרתי מבית הספר. קיץ.

כתבתי את זה יותר מפעם אחת- כבר כמה חודשים שאני שוקלת לעבור בית ספר. לאחרונה נפתחה בעיר מגמת רפואה, שפשוט דרשה שאני אגיע לשם. אחרי הכל, זאת ההתחלה הכי טובה למי שרוצה להיות רופאה, לא?

הבעיה היא שכרגע אני נמצאת בכיתת מחוננים. מה שאומר שהכיתה שלי מתקדמת כל כך בחומר עד שהילדים כאן בטח לא ידעו בכלל מה אני אומרת.

בכל מקרה, שללנו את זה בהתחלה כי בשביל רפואה באוניברסיטה צריך פיזיקה, וכששקלנו את זה אמרו לנו שהכיתה הזאת לומדת ביולוגיה, לא פיזיקה. אז, "היה נעים להכיר, היה כיף בשיעור ניסיון, אבל זה לא מתאים".

לאור כמה אירועים שהתרחשו לאחרונה החלטתי שאולי כדאי לשקול את זה מחדש. אז היום נקבעה לנו פגישה עם המנהלת של בית הספר שאליו אני רוצה לעבור. גילינו שם כמה דברים מעניינים, למען האמת.

להלן השיקולים בעד ונגד מעבר-

בעד-

*חברים- בכיתה הנוכחית שלי היו לי שתי חברות (ועוד אחת בקבוצה שלנו, אבל לא ממש היה לי קשר איתה) ושני חברים. השתיים האלו עוזבות, אחת מהן בדיוק למגמה שאני שוקלת להגיע אליה. כלומר, בכיתה הנוכחית שלי לא ממש נשארו לי חברים. בכיתה ההיא תהיה לי לפחות אחת. פלוס: אל המגמה מגיעים גם תלמידים מהשכונה שלי. תמיד יכול להיות שאני עוד אזכור מישהו מכיתה א'-ב', לפני שהצטרפתי למחוננים.

*התחלה חדשה- אף אחד, מלבד אותה חברה, לא מכיר אותי כאן. אני יכולה להתחיל לגמרי מחדש, לבנות לי קבוצת חברים חדשה והכל. לא שזה אומר שלא שומרים על קשר עם הישנה.

*כיתה קטנה- הכיתה הנוכחית שלי מונה 33 תלמידים, וגם אם שלושה עוזבים זה עדיין לא מעט לכיתת מחוננים. בכיתה הזאת אמורים להיות בערך 20.

*רפואה- לומדים כל הזמן רפואה ואפילו יוצאים לבתי חולים ועושים ניתוחים בכיתה. הייתי באחד מהם. היה מ-מ-ש כיף. ורפואה, כמו שכבר אמרתי, זה חלום ישן. אין סיבה שאני לא אתחיל להגשים אותו עכשיו.

נגד-

*הקצב הלימודי- עברנו אותם בהרבה במתמטיקה, כימיה ופיזיקה. מה שאומר שאם משעמם לי בכיתת מחוננים, כאן יהיה לי אפילו יותר משעמם - גם בי"א-י"ב, אבל בעיקר בי', כשהם יהיו עסוקים בלהשלים את כל מה שאני למדתי בט'. כמו כן, בניתי על לגמור את רוב הבגרות במתמטיקה וכימיה בי', ואז אולי להמשיך לאוניברסיטה בי"א. ומה עכשיו?

*פיזיקה- אי אפשר ללמוד פיזיקה.

*מוכר- אני מכירה את הכיתה (שאני שונאת), את בית הספר, את המורים, הכל. בבית הספר הזה הכל שונה. חדש. אז זאת אמנם התחלה חדשה, אבל אף אחד לא הבטיח שאנחנו לא מחליפים את השטן שאנחנו מכירים בשטן אחר, גרוע יותר. אז לא עדיף להישאר כבר עם המוכר? (אחרי הכל, לא כולם במקום הזה מרושעים.)

*אחותי- וכמובן, אחותי שבדיוק בשנה הבאה מגיעה לבית הספר הנוכחי שלי. כל כך חיכינו לזה. ועכשיו... אז נכון, זה לא בדיוק שיקול רציני, אבל זה עדיין מרגיז.

טוב, איך שהוא זה יצא הרבה יותר קצר משחשבתי. אולי זאת השעה. אולי זה פשוט כי אני לא מהחופרים. לפעמים.

אה, וכמובן, איזה תעודות בגרות אני מוציאה בכל אחד מהמקומות:

כיתת מחוננים-

*5 יחידות מתמטיקה. [י'-י"א]

*5 יחידות פיזיקה. [י'-י"ב]

*5 יחידות כימיה. [י'-י"א]

*5 יחידות מדעי המחשב. [י'-י"א]

*5 יחידות ערבית. [י'-י"ב]

*5 יחידות אנגלית. [י'-י"ב?]

*2 יחידות ספרות.

*2 יחידות לשון והבעה.

*2 יחידות היסטוריה.

*2 יחידות תנ"ך.

*2 יחידות אזרחות.

*1 יחידה חנ"ג.

סה"כ: 41 יחידות.

+אפשרות ל-5 יח"ל רובוטיקה בכיתה י"ב, במידה ושאר הציונים שלי יהיו מעולים.

מגמת רפואה-

*10 יחידות רפואה. [י'-י"ב]

*5 יחידות מתמטיקה. [י'-י"א]

*5 יחידות פיזיקה. [י'-י"ב]

*5 יחידות כימיה. [י'-י"א]

*5 יחידות אנגלית. [י'-י"ב?]

*2 יחידות ספרות.

*2 יחידות לשון והבעה.

*2 יחידות היסטוריה.

*2 יחידות תנ"ך.

*2 יחידות אזרחות.

*1 יחידה חנ"ג.

סה"כ: 41 יחידות, תלוי אם הרפואה מתקבל או לא.

עכשיו השאלה היא מה לעשות. לעבור למקום חדש שבו אולי יהיה לי טוב יותר או להישאר עם התוכנית הזאת ולהגיע למקום הרבה יותר רחוק משאני אוכל להגיע אליו בכל תוכנית אחרת?

כן. את זה אני צריכה להחליט עד מחרתיים בערך. נפלא.

בתקווה שלא שכחתי כלום ובהחלטה לחזור לזה מחר בבוקר, כשאני אהיה קצת פחות מטושטשת ואולי יהיה מישהו שיעזור לי להחליט,

אן.

התחמקתי יפה כל כך בבוקר מלראות את הפרק. בצהריים שכחתי שזה זה.

כשהבנתי איזה פרק אני רואה כבר היה מאוחר מדי.

שם הפיקצר: דממה.

שם הכותבת: אן.

פאנדום: סטארגייט אטלנטיס.

דירוג: PG13.

שיפ: ג'ון/אליזבת. 

ויתור זכויות: כל הזכויות שמורות ל-MGM.

תקופה: אחרי "Ghost in the Machine" [עונה 5, פרק 5]. [כמה זיכרונות מהפרק ומ-"Lifeline" ו-"This Mortal Coil" (עונה 4, פרקים 2 ו-10)].

הערות: נק' המבט של ג'ון, כרגיל.

מסדרונות אטלנטיס היו ריקים לגמרי. בפעם הראשונה מזה יותר מארבע שנים, דממה שררה באטלנטיס. איש לא היה במסדרונות. איש לא היה במעבדות או בחדר השער. את חדר הבקרה איישו מעטים ככל האפשר, גם הם עובדים בשקט ועושים רק מה שהיו חייבים לעשות. הם לא יכלו לעשות שום דבר אחר. לא כשהזיכרונות של מה שקרה באותם ימים עדיין היו טריים כל כך.

איש לא יכול היה לשכוח את המשכפלים. איש לא יכול היה לשכוח את כל הבלגאן שהם יצרו, את העובדה שהם כמעט הרגו את כולם וכמעט הרסו את העיר. אבל יותר מכל, איש לא יכול היה לשכוח את המשכפלת הראשונה שהגיעה, שטענה שהיא דוקטור אליזבת וויר.

***

ג'ון נותר עומד מול השער הכבוי עוד זמן רב, מבטו נעוץ בסטארגייט. בפעם הראשונה מזה כמעט שנה, הוא חזר בחזרה אל אותו היום, היום בו הוא איבד בפעם הראשונה את המפקדת שלו, המנהיגה שלו, וחברתו, מי שהיתה האישה היקרה לו ביותר ביקום.

"אם לא תעזבו עכשיו, אף אחד מאיתנו לא יצא מכאן בחיים, אז לכו! זאת פקודה!"

"אליזבת!"

"לכו!"

הוא נזכר... והתאבל.

מגוריו מעולם לא נראו ריקים כל כך, קרים כל כך. הוא מעולם לא הרגיש כך, כאילו זה לא היה מקומו הנכון, הטבעי. אטלנטיס היתה הבית שלו מהרגע בו הוא הגיע אליה, עוקב אחרי מי שבעתיד יהפכו להיות חיילים תחת פיקודו והמנהיגה שלו. להיות באטלנטיס... זה הרגיש נכון. זה תמיד הרגיש נכון.

האמת הכתה בו רק רגע ארוך לאחר מכן. כבר יותר משנה שזה לא מרגיש נכון לגמרי, כאילו משהו חסר. פשוט עכשיו, אחרי שהיא נעלמה שוב, זה היה לו ברור. אליזבת.

רק כשהוא התיישב על מיטתו, בוהה בגיטרה שבקצה השני של החדר, הוא הבין שהוא בכלל לא זוכר איך הוא הגיע לשם.

הדממה הפחידה אותו.

לקח לו רגע להבין למה. זה לא היה רק בגלל העובדה שזה היה לא-טבעי, לא-נכון. זה לא היה רק בגלל שלרגע זה גרם לו לחשוב שהוא היצור החי היחיד באטלנטיס. היא הפחידה אותו בגלל שהיא שיקפה את ראשו. כי פתאום נעלמו ממנו כל המחשבות, התאדו כאילו מעולם לא היו. פתאום נעלמו כל הזיכרונות. רק הכאב נותר.

הוא שנא את הכאב. הוא חש יותר מדי ממנו במהלך חייו. ועכשיו, אחרי כל מה שקרה באותם ימים, הוא הציף אותו, מאיים להטביע. בעודו רץ בעיר הדוממת, הוא ניסה לחשוב, לדבר, לעשות משהו שיסלק אותו, שיחזיר אותו בחזרה אל מאחורי החומה, שם הוא שמר אותו תמיד.

אבל כל מה שהוא ראה היה פניה. וזה רק כאב יותר.

שלווה... בחלוף השעות הוא כבר לא יכול היה לזכור מה זה. הוא עבר קרוב למגוריו לפחות שלוש פעמים שהוא זכר, והשד-יודע-כמה פעמים שהוא לא זכר. הוא רץ בכל העיר, מנסה להעלים את הכאב ולמצוא אותה.

הוא היסס לפני שפנה אל חדר הבקרה בפעם הראשונה. הוא לא התקרב לשם, לא מאז שמשכפלים עברו בשער. הוא ידע שברגע שהוא יגיע לשם הוא לא יוכל להסית את מבטו מהשער ומהתמונה של אליזבת עוברת בשער בפעם האחרונה בדמותה של פראן. והוא פחד. פחד שהוא לא יוכל לזוז. פחד שהוא לא יוכל להמשיך הלאה. ובכל זאת, הוא עלה לחדר הבקרה.

עיניו שוטטו לרגע לפני שפגשו בסטארגייט, והוא לא הופתע כשהזיכרונות הציפו אותו. הוא והצוות במדלגת, נוחתים על הגג של הבניין בו היה הינ"א. הוא ורונון, נסוגים לפקודתה של אליזבת. הוא ואליזבת השניה, מטיילים על הכוכב בעוד הוא מציע לה לחזור איתם לאטלנטיס. וולסי והוא, צועדים במסדרונות אטלנטיס פחות מיום קודם לכן.

"ברגע שהגופים האנושיים שלהם יהיו מוכנים והם יורידו את התודעות שלהם אליהם, מה יקרה?"

"היות והם יהיו בדיוק כמו כל בן אדם אחר, אני לא רואה שום סיבה למנוע מהם לעזוב. הם יוכלו להיות בני ברית חשובים."

"ומה אם אחת מהם תחליט להישאר?" הוא שאל בשקט. הוא קיווה כל כך שהיא תרצה להישאר איתם, במקום שהפך להיות הבית שלהם. סוף סוף, הוא התחיל להאמין. הוא רק קיווה שהיא לא מעדיפה את המשכפלים על פניהם.

וולסי הבין על מי הוא מדבר, כמובן. "בוא נחצה את הגשר הזה כשנגיע אליו, בסדר?"

ג'ון הנהן ועזב. הוא הבין למה הוא היסס. אבל הוא קיווה שהוא יאשר.

וכמובן, המרדף אחרי קוראסן. הריצה, הירי... וההיתקלות באליזבת. השיחה הקצרה שניהלו. הוא נתן לכעס שלו לשלוט בו, נתן לחלק בו שנפגע, שחשב שהיא רימתה אותו והיא לא באמת אליזבת, לדבר. והוא דיבר, אומר את המילים הנוראיות ביותר שהוא יכול היה לומר לה.

"את יכולה להמשיך לחשוב שאת אליזבת, אבל את לא."

הוא הכריח את עצמו להסיט את מבטו מהשער ואז, בהברקה של רגע, פנה לעבר המרפסת הצמודה לחדר הבקרה. עם כל צעד שהוא צעד לכיוון הדלת הוא חש את מעט השליטה העצמית שעוד היתה לו הולכת ומתפוררת. הוא נע במהירות, בקושי מסוגל להמתין לרגע בו הוא יצא החוצה, ורק לאחר שהוא יצא והדלת נסגרה מאחוריו הניח לעצמו להירגע ולרגשות שלו להשתלט עליו.

הוא עמד שם, על המרפסת, במשך שעות. הוא לא ידע כמה. הוא רק ידע שהשמיים הכהים הפכו בהירים ומוארים יותר ויותר מרגע לרגע. הוא שמע קולות מאחוריו, נשמעים כמו זמזום של דבורים, כאילו הוא היה במרחק קילומטרים מהם. לא שזה שינה לו. הוא לא הקשיב להם בכל מקרה.

רק כשהשמש היתה במרכז השמיים הוא הישיר את מבטו אל האופק, חיוך מריר על שפתיו. הכאב היה כמעט קשה מכדי שהוא יוכל לסבול אותו. הזיכרונות, משולבים בכל הרגשות השונים שחש כשהיה איתה, איימו להאפיל על ההווה ולהותיר אותו כלוא בעבר לנצח. הוא חייך קלות שוב, מבין שבעצם, הוא היה שמח יותר אם הם היו עושים זאת.

אבל הם לא. והוא נשאר שם, עומד, נאבק על שליטה.

רק כשהוא הצליח לבסוף, רק אז הוא עצם את עיניו. ומבעד ליגון הוא חייך קלות, כי מה שהוא ראה לפניו לא היה עוד זיכרון שלהם ולא עוד חלום שכבר לא יתגשם. אלו היו עיניים ירוקות בהירות וחיוך יפיפה... הפנים שהוא אהב כל כך.

קצת מבולבל. הגיוני, כי הייתי מטושטשת לגמרי כשכתבתי את זה. אה, כן, וכמובן שאי אפשר לשכוח שכל הסימנים על היד כאבו נורא. אז זה הגיוני, כן.

והכי משעשע זה שכתבתי את זה ביער במקור, אבל עכשיו אני מתלבטת אם לפרסם שם.

אניוואי, ת"ב.

גאש, זה היה מטופש.

When my world is falling apart,

When there's no light to break up the dark,

That's when I, I, I look at you.

When the waves are flooding the shore,

and I can't find my way home anymore,

That's when I, I, I look at you.

When I Look At You. / Miley Cyrus.

על מי אני מדברת? עליהן, שהיו שתי היחידות שיכולתי לדבר איתן, באמת לדבר איתן? עליו, שאני מחייכת כל פעם שאני מדברת איתו? או עליהם, שני הצוותים האהובים עליי? שני הצוותים שלי?

אני מניחה שכמו תמיד, על כולם.

אן.

זהו זה. גמרנו חטיבה. בפעם הבאה שבה נחזור לבית הספר נחזור לשנה ארוכה וקשה, שבסופה נעשה בסביבות רבע מהבגרויות שלנו. פחות או יותר.

חזרתי לפוסט של סיום שנה שעברה, שואלת את עצמי מה השתנה מאז. כמובן שהשתנה. הרבה השתנה.

המסגרת השתנתה. הרגשות השתנו. האנשים... לא בדיוק השתנו, אבל המורים כן. הל, איי צ'יינגד. אנד אה לוט.

זה היה בדיוק כמו בשנה שעברה- בכלל לא הרגיש כמו היום האחרון. עד התעודות, מן הסתם. ואם לא מזכירים את העובדה שלא הלכתי עם תיק לבית הספר. אני. שכל הזמן לוקחת איתה מחברת או משהו. אבל לא, הפעם לא לקחתי איתי תיק. זה היום האחרון. למה לקחת? [בדיעבד, זאת היתה טעות, אבל זאת לא הפואנטה. לא. אז עוד לא ידעתי.]

את כל הפרידות שלנו עשינו לפני, וכעיקרון אנחנו ממשיכים עם אותה מחנכת [או ליתר דיוק, "מחנכת". אין לנו מחנכת. הם יכולים להגיד שכן, אבל אין לנו. וכמובן, אני חייבת לציין שאני אמרתי שזה יקרה בסוף שנה שעברה. אף אחד פשוט לא הקשיב.], ככה שלא באמת היו פרידות מיוחדות. אנחנו כיתת מחוננים, אחרי הכל. רוב המורים שלנו היו מורים של התיכון (ועוד בטח המורים הכי טובים של התיכון), ואלה שלא לימדו אותנו שנה אחת, גג שנתיים (רק מורה אחת, אם אני זוכרת נכון. אה, והמורה לפיזיקה, שפגשנו היום בקניון וזכר את השם שלי. זה היה די מטריד). לא היו פרידות, לא ממש. אולי בגלל זה זה הרגיש עוד פחות כמו סוף השנה. אולי.

בכל מקרה, בשעתיים הראשונות ראינו סרט. איזה משהו עם ג'ניפר אניסטון (כל השעה הראשונה ישבתי לנסות להיזכר מה השם שלה, כל פעם עלה לי "רייצ'ל" לראשXD), לא זוכרת מה השם שלו. חדש יחסית. פברואר השנה, אם אני זוכרת נכון.

שוב, לא הפואנטה.

אחרי זה הלכנו בחזרה לכיתה. קיבלנו עבודת קיץ בערבית. זה בערך היה הקטע של היום שבו הוא הפך להיות אחד הימים הפחות נחמדים שהיו לי לאחרונה. העשרים ביוני. מי היה מאמין.

לפני בערך שבוע חברה שלי (אחת מהבודדות שיש לי בכיתה הארורה הזו) סיפרה לי שאמא שלה שוקלת להעביר אותה בית ספר בכל זאת. לא חשבתי שזה ייצא לפועל. קיוויתי. היא היתה החברה הכי טובה שהיתה לי בכיתה הזאת. לא הייתי אומרת בכללי, אבל לפחות בכיתה. לא שזה שינה משהו, כן?

היא הזכירה לי את זה היום, כשהיא התלהבה שהיא לא צריכה לעשות את העבודות קיץ. כמובן שסתמתי ושיתפתי פעולה.

אחרי זה הייתי צריכה לשמוע מה"מחנכת" שלי שגם חברה טובה אחרת עוברת. ולא סתם עוברת, אלא לאותה מגמת רפואה שכבר הזכרתי כאן יותר מפעם אחת. אני אחפש מאוחר יותר את הפוסטים, אני אשים פה קישור. העניין הוא שלא רק שגיליתי את זה היום, ולא רק שזאת המגמה שאליה אני תכננתי לעבור (שזאת, אגב, בדיוק הסיבה למה לא רציתי לספר להם עד לקראת סוף השנה או משהו), אלא שהייתי צריכה לשמוע את מהמחנכת. לאבלי, איסנ'ט איט?

שוב, להעמיד פנים שאני שמחה. זה בסדר, אל תרגישו רע על זה שגרמתם לזה, התרגלתי.

עכשיו, זה פשוט. עד היום היינו קבוצה של ארבע בנות ועוד שני בנים, חברים שלנו, גם אם לפעמים הם קצת הרגיזו אותי. אבל חבר זה לא כמו חברה. ואל הרביעית אני לא ממש מתחברת. מה שמשאיר אותי בערך לבד.

גרייט.

שאר היום היה סתם. התעודה היתה סבירה (ממוצע 85, שנתי 88.4, והכל בגלל פיזיקה וכי הייתי חולה באחד המבחנים במחשבים), אבל לא בדיוק מה שקיוויתי, וזה, כמובן, אומר שאני גם לא מקבלת את כל הכסף. עברתי חצי מהדרך הביתה בשביל לגלות ששכחתי את המפתח בבית, בתיק שאותו לא לקחתי, יחד עם הכרטיסיה והכסף. נפלא. למזלי הייתי ליד הספריה, אז עצרתי שם וחיכיתי לאבא שלי.

בדרך גם דיברתי עם אמא שלי והכל. אחרי זה היא דיברה איתו (בעיקר בשביל להגיד לו איפה אני, כי בספרייה לא מדברים בנייד), וכשהוא בא לקחת אותי הוא סיפר לי שהוא דיבר עם בית הספר שיש בו את מגמת הרפואה ההיא ונראה מה אפשר לעשות בשביל בכל זאת להעביר אותי לשם. כי פיזיקה אפשר להשלים אחר כך. תיכון לא חוזר על עצמו.

וזהו. ועכשיו צריך לשקול את זה.

השאלה היא אם אני שוקלת את זה גם כאן. אני חושבת... לא יודעת. אולי זה עדיף.

אה, והכי מצחיק?

גם עכשיו, כשישבתי לכתוב את הפוסט הזה, שמעתי את "Start Again", גרסאת האוס. בדיוק מה ששמתי שנה שעברה.

אן.

אה, ומסקנה?

אולי ה"וי" בכל זאת צודקים בנוגע לרגש.