קראתי את העיתון לפני כמה ימים. באחד העמודים, במלבן קטן וכמעט בלתי נראה, לא הופתעתי לגלות שהשרים הצביעו נגד הורדת השכר של עצמם, שנקבעה על ידי משרד האוצר כחלק מהרפורמה לצמצם את הגירעון. לבסוף, היה כתוב שם, הם החליטו להוריד את השכר שלהם באחוז אחד במקום בעשרה אחוזים.

באותו היום המתנתי בציפייה לקול הציבור. הרי הציבור הישראלי, שעליו נגזרו כל כך הרבה גזרות כלכליות בתקופה האחרונה, בוודאי יקים קול מחאה. הקמנו קול מחאה כשהמחירים עלו בעבר. לא היה בלבי כל ספק שהציבור הישראלי יגיב, וכמו תמיד, יגרום לגופי השלטון שלנו, הכנסת והממשלה, לשנות מיד את ההחלטה הלא-צודקת ולא-הוגנת הזאת.

והפלא ופלא – נותרה דממה. הציבור לא אמר מילה. אחרי המחאה שקמה כשהעלו את המע"מ והורידו את הקצבאות, אחרי מחאת האוהלים ומחאת הקוטג', ציפיתי למשהו מהקהל הישראלי, אבל עושה רושם שלא רק שאת אף אחד זה לא מפתיע – אלא גם שלאף אחד לא באמת אכפת. כשהכנסת מחליטה לאשר קיצוצים אצל עובדים שונים במגזרים שונים, אנחנו שם בשביל למחות – אבל כשחברי הכנסת משתמשים באותו הכוח שאנחנו נתנו להם כדי למנוע פגיעה בעצמם על חשבוננו, אין שם אף אחד.

יש כאן יותר מדבר אחד לא תקין. ההתנהלות של מערכת החינוך היא בלתי נסבלת בעיניי. העובדה שהמדינה נמצאת בגירעון תקציבי נוראי נוראית. ההתנהלות של שרים וחברי כנסת במדינה, ולא פחות מהם של ראש הממשלה שלנו, דוחה. ועדיין, אנחנו לא אומרים מילה. התקשורת מביעה את הביקורת שלה, נערך דיון ציבורי במשך יום או יומיים וכולם עוברים הלאה, כאילו לא קרה שום דבר.

אבל קרה משהו. ולא סתם קרה משהו, קרה הרבה. האנשים האלה, שאנחנו הפכנו לשליטים במדינה שלנו, בוגדים באמוננו, מנצלים את הכוח שלהם לא בשביל לעזור למדינה, אלא בשביל לעזור לעצמם, והם פוגעים בנו בדרך. במקום לחשוב על רפורמות שיעזרו למדינה, כל שר שני יוצא כל יומיים ברפורמה חדשה שמטרתה להביא יותר קולות למפלגה שלו בבחירות הבאות. במקום להעביר רפורמות שאולי ייקחו כמה שנים עד שיעברו לגמרי, הם מתמקדים בתוכניות לטווח הקצר ומזניחים את כל הבעיות שאנחנו גוררים בחברה שלנו כבר שנים.

אבל הכי גרוע בכל העניין הזה... הוא שאנחנו מאפשרים את זה. אנחנו השלטון של המדינה הזאת. כל הדמוקרטיה מתבססת על שלטון העם. אנחנו אולי בוחרים את האנשים האלה כדי לנהל את המדינה במקומנו, אבל בסופו של יום, העם הוא עדיין הריבון במדינה הזאת, והוא תמיד יהיה. והעם נמצא במדינה לא כדי שיהיה לחברי הכנסת ולשרים על מי להשפיע ואת מי לנהל, אלא כדי להזכיר לנבחרי הציבור שלו שהוא זה שבחר אותם, ושבמידה והם לא יעשו את הדברים הנכונים לו, הם לא יהיו בשלטון יותר.

יש כאן כל כך הרבה בעיות. נכון שאין מקום שאין בו בעיות בכלל, אבל אנחנו כאן, ובמקום להגיד שזה תקין שיש בעיות או שיש אנשים אחרים שיטפלו בזה, אנחנו צריכים להתחיל לפעול. אנחנו יודעים למחות – כבר הוכחנו את זה. אז למה אנחנו לא מנצלים את הכוח שלנו בשביל לשנות את הדברים שלא מתאימים לנו? למה אנחנו יושבים בצד בשקט ומעמידים פנים שהכל בסדר, או מתלוננים רק אחד בפני השני ואף פעם לא פועלים?

או שאני היחידה שחושבת שזה לא תקין, ולכולם זה נראה נורמאלי לחלוטין?

אני לא רוצה שייגמר שבוע הבא.

אני יודעת, קצת מוזר לחשוב על זה שבוע מראש. קצת מיותר לחשוב על זה שבוע מראש. ואין סיבה הגיונית לזה שאני לא ארצה ששבוע הבא ייגמר- אני אהיה אחרי שתי הבגרויות האחרונות שלי ואחרי הפסיכומטרי. אני אהיה בסוף התקופה הזאת ואצא סופסוף לחופש אמיתי. החופש שמגיע לי אחרי השנה הזאת.

אבל אני לא רוצה שהוא ייגמר.

כי זה שהוא ייגמר אומר שני דברים מבחינתי.

הראשון נוגע לבגרות. ביום חמישי, עוד פחות משישה ימים, מתקיימת הבגרות באזרחות. אני לא מודאגת מהבגרות - המתכונת היתה ממש טובה, אני יודעת את החומר טוב, אני אוהבת את המקצוע הזה וקשה להערים עליי בקטע של שאלות. כמו שכבר אמרתי יותר מפעם אחת, אני בטוחה שהבגרות תהיה טובה ושאני אגמור על 95+. אני לא בטוחה שאני אסכים להתפשר אם אני אגמור על פחות מזה.

מה שזה כן אומר... זה שאני לא אראה את מר ג' שוב. ועם זה קצת קשה לי להשלים.

אמא קנתה לו משהו. עזרתי לה לבחור, למרות שאני לא בטוחה שבחרתי את הדברים הנכונים, אבל אני הולכת עם האינטואיציה שלי, כמו שעשיתי כשהחלטתי לסמוך עליו. אמא קנתה לו משהו, והיא תכתוב משהו, ואני אתן לו את זה ביום של הבגרות, אחרי שציוני ההגשה יהיו כתובים ולא ניתן יהיה לשנות שום דבר. אני מתכוונת לעשות עוד משהו באותו היום, אבל זה משהו אחר. בכל מקרה, אני אתן לו את זה ואחרי הבגרות אני אגיד לו להתראות ושאני מקווה שיצא לי לראות אותו שוב, למרות שאני בכלל לא בטוחה בזה. ושהיתה שנה מדהימה, ושלמרות שירדנו קצת מהפסים, לא הייתי מחליפה את זה בשום דבר שבעולם. בזמן שכן דיברנו הספקנו המון, ונהניתי, חשבתי, והתפתחתי יותר משהייתי יכולה לעשות בתקופת חיים שלמה. ונכון שאני עצובה שזה נגמר כמו שזה נגמר, אבל אם הייתי יודעת מראש איך זה ייגמר, בכל זאת הייתי עושה את זה.

וזה אומר... שזה נגמר לגמרי. שאין עוד שיעורים שאני כל כך נהנית מהם, אבל גם שאין עוד... אותו. ואני אתגעגע לשני הדברים האלה כל כך הרבה, שזה לא ייאמן.

השני נוגע לפסיכומטרי. 

כש-MIG נכנס לחיים שלי בתחילת דצמבר... הייתי בטוחה שזה לכמה שיעורים וגמרנו. לקח לי כל כך הרבה זמן להחליט להתקשר, גם אחרי שמר ג' נתן לי את הטלפון, ועשיתי את זה מתוך חוסר רצון מוחלט ובידיעה שזה יהיה לזמן קצר. והנה אנחנו עכשיו, שבעה חודשים מאוחר יותר, והוא עדיין מלווה אותי.

לא רציתי שתגיע הבגרות במתמטיקה. לא רציתי שהיא תגיע, כי זה אמר שכל העניין הזה ייגמר. ואז החלטתי שאני ניגשת לפסיכומטרי ונרשמתי והכל, והייתי רגועה, כי אמרתי לעצמי שאין בעיה, אנחנו נמשיך לעבוד ואפשר יהיה להמשיך את זה עוד קצת, עד הפסיכומטרי. ואז הבגרות במתמטיקה היתה מזעזעת ברמות שלא נראו מעולם, ואמרתי לעצמי שגם בזה יש משהו טוב, כי הבגרות מועד ב' היא שבוע אחרי הפסיכומטרי. אחלה.

ואז אתמול בבוקר גיליתי שיש לי 100.

עכשיו כשאני חושבת על זה, יכול להיות שההחלטה לגשת למועד ב' לא נבעה רק מזה שהרגשתי לא בנוח עם הציון שלי, אלא גם מזה שרציתי להמשיך את זה לעוד שבוע. החלטתי שאני ניגשת למועד ב' כי אני לא חושבת שזה מגיע לי, כי לא באמת עשיתי את כל מה שיכולתי לעשות, ואז כשאמרתי את זה למר ג' הוא הצליח לשכנע אותי לרדת מזה.

אבל עכשיו כשאני חושבת על זה, יכול להיות שגם זה היה חלק מזה. חוסר הרצון להשתחרר מזה שזה ייגמר שבוע מוקדם יותר משתכננתי.

וברור שאני לא רוצה שזה יקרה. כי זה בנאדם מדהים, והוא עזר לי המון, והוא שינה אצלי דברים, והוא היה חלק משמעותי מהחיים שלי. ואנחנו באמת נהנים. ואני רוצה להאמין שנחזור לזה בשנה הבאה, אבל האמת היא... שיש לי את הספקות שלי. אני מניחה שהם עבדו כל כך קשה לשכנע אותי שאני לא באמת צריכה את זה, שאולי אפילו אני מתחילה לחשוב ככה. וזה היה משמעותי, וזה היה נהדר.

ואני אתגעגע לזה.

אז גם לו אמא רוצה לקנות משהו. חשבנו שיש לנו עוד שבוע, אבל אין לנו, לא ממש, אז נצטרך לחשוב מהר. אני עדיין לא יודעת מה יהיה, כבר נחליט. אבל זה ממש גורם לי לרצות ששבוע הבא לא ייגמר.

הוא היה כאן היום... קיבל מלא חדשות טובות. 100 במתמטיקה, 740 בסימולציה האחרונה... זה היה יפה. וחייכתי כל היום אחרי זה, וזה באמת יום טוב. אבל אני כבר קצת מתגעגעת.

אבל נדאג לזה שבוע הבא. היום עובר עליי יום טוב (מלבד זה שהתעוררתי בחמש וחצי, מן הסתם), ואתמול היה יום טוב, ואין טעם סתם להרוס את זה.

אן.

מה שלומך? זה הדבר היחיד שלא יצא לי לשאול אותך.

יש לי כמה פוסטים ממתינים, אחד בנוגע להצעת החוק החדשה (אני לא אוהבת את הכיוון שאליו המדינה שלנו מתקדמת), משהו אחר בנוגע לפילוסופיה, משהו על פיידון... יש מספיק מה לעשות. אבל אתה יודע איך זה, נשאר לי עוד שבוע אחד אחרון, ואני צריכה להתמקד קצת יותר בלימודים בשבוע הזה וקצת פחות בכיף. אז אני אגיע להכל, אבל רציתי לכתוב לך היום בכל זאת.

השבוע האחרון היה... מיוחד. אתה יודע למה אני מתכוונת? אני לא ממש מרגישה שוני בין השבוע הזה לחודשיים שלפניו, אבל אתה יודע איך זה, בכל זאת יש איזושהי תחושה של חופש. אז נכון שאנחנו בחופש מאמצע אפריל בערך, ועכשיו זה די מרגיש אותו הדבר, אבל הידיעה שלפחות גמרתי את הסיוט הזה שנקרא כיתה י"א... יש לי הרבה סיבות לגאווה בקטע הזה. ואתה  יודע, הידיעה שכל מה שנשאר זה בגרות בהיסטוריה, בגרות באזרחות ופסיכומטרי... אני מרוצה.

לא הייתי מרוצה מהתעודה שלי. ואז הגעתי הביתה ואחרי שנרגעתי קצת הסתכלתי עליה שוב ואמרתי לעצמי, "אבל למי זה משנה בכלל? אני מתכוונת, את אף אחד כבר לא מעניינת התעודה. כולם יתעניינו בתעודת הבגרות שלי, את אף אחד לא מעניינת התעודה שלי מכיתה י"א. אז למי אכפת?". ואתה יודע מה? זה הרגיע אותי, כי באמת לא אכפת לי. אז נכון שרציתי ממוצע גבוה יותר, אבל זה לא קריטי. מתמטיקה, פיזיקה, רפואה, כימיה - כל הציונים יתבססו רק על שנה הבאה. הדבר היחיד שאולי יכנס למגן זה ספרות, ולמי בכלל אכפת מזה? (לא סובלת את המקצוע הזה)

אז בקטע הזה אני בסדר.

בקטע של ציוני ההגשה שלי אני קצת פחות מרוצה. יש לי שתי מאיות (רפואה ואנגלית), 96 (מתמטיקה), 95 (תנ"ך), 91 (כימיה), ושני 90 (לשון ופיזיקס), ואני מניחה שהציון בהיסטוריה יהיה בין 85 ל-90. אני סומכת עלייך שאזרחות יהיה בסדר - וממה שעברנו על המתכונת נראה לי שבאמת יהיה בסדר (עברתי עם אמא על החומר בשני חלקים, אתמול ושלשום. שלשום היה הדמוקרטיה, אתמול היה כל השאר. הייתי כל כך טובה אתמול שהיא היתה בהלם). מה שאני לא מרוצה ממנו זה כמובן פיזיקה (צרות של עשירים, אני יודעת), ולשון גם קצת מאכזב. אבל בסדר - אני לא דואגת. הבגרויות היו בסדר, וזה בעצם כל מה שחשוב. יש כרגע רק שתי בגרויות שאני לא מרוצה מהן, ואני מחכה לציונים לפני שאני אחליט אם לגשת למועד ב' או לא.

100 במתמטיקה, הא?

לא הפתעת אותי היום כשהבנת מה מפריע לי. לא הפתעת אותי גם כשהסתכלת עליי כאילו אני מטורפת כשאמרתי שקיבלתי את הציון המקסימלי ואני רוצה לגשת למועד ב'. גם לא הייתי מופתעת כשהצלחת לשכנע אותי לא לעשות את זה. אני כל כך מתגעגעת ללדבר איתך ככה, כששנינו רגועים והכל בסדר. הצלחת לשכנע אותי לעשות הרבה דברים, ואני מרוצה מזה. עד עכשיו אני לא חושבת שהיתה פעם אחת שבה הקשבתי לך וגיליתי שעשיתי את הדבר הלא נכון. ולפני הגדנ"ע לא ממש שאלתי, אז זה לא נחשב.

ואתה יודע מה עוד עזר לי להחליט לוותר על המועד ב'? ניסיתי לדמיין אותנו יושבים ליד חדר מורים ומדברים, קצת כמו שעשינו (בהליכה) אחרי המתכונת. וחשבתי לעצמי שאם היינו חצי שנה אחורה בזמן, היינו גם יושבים לדבר על זה לעומק, ולא רק מנצלים את ההזדמנות כדי לקחת הפסקה במתכונת. וחשבתי שאתה היית אומר שאני מתמקדת שוב בדברים הלא נכונים, כי אני מתמקדת בזה שלא עשיתי כל מה שיכולתי לעשות. זאת אומרת שאני מתמקדת בטעויות של העבר ובכל זאת מלקה את עצמי עליהן, למרות שאני עובדת על לא לעשות את זה. ולא יכולתי להרשות לזה לקרות. ובנוסף למה שאתה אמרת... הרעיון לעשות מועד ב' נראה טיפשי פתאום.

זה מדהים כמה אתה עדיין משפיע עליי, לא?

אתה יודע, דיברתי עם הפסיכולוגית שלי עלייך. אני לא מאמינה שאני מספרת לך את זה, אבל יכול להיות שעשינו את זה במהלך השנה גם. ויכול להיות שהתלהבתי, והבעתי אמון, והבעתי הערכה, ונדהמתי כל פעם מחדש כמה אתה מבין אותי וכמה החברות הזאת מרגישה נכון. והיא אמרה לי אתמול, אני אפילו לא זוכרת איך הגענו לזה, שזה מדהים איזה חלק מרכזי מהחיים שלי היית. והאמת? זה באמת מדהים.

אתה מבין... כשהתחלתי את השנה הזאת הייתי במצב קצת בעייתי. חשבתי שלא תהיה לי בעיה עם לימוד פיזיקה ורפואה (קבענו עם ביה"ס שאני אלמד רפואה והמורה שלי ייתן לי שעות פרטניות. אני גם ככה לא צריכה הרבה בשביל להשלים את החומר...), ואז גיליתי שאני אצטרך ללמוד אותם במקביל, ושאף אחד בביה"ס לא מוכן לעזור לי לקיים את ההסכם שהיה לנו. היה לי גם כימיה על הראש, היו לי 57 שעות במערכת, היה עומס, הייתי מגיעה הביתה מותשת כל יום... בקיצור, אחרי שבועיים כאלה הייתי בטוחה שאני לא הולכת לשרוד את השנה הזאת.

אתה... אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך. אני לא אומרת את זה בקטע רומנטי, או בשום קטע אחר, אלא בצורה הכי פשוטה והכי כנה שיש. בכל המחצית הראשונה, אתה היית הסיבה היחידה שבגללה הגעתי לביה"ס עם חיוך. כן, נהניתי משיעורי רפואה ומחלק מפיזיקה ומחלק ממתמטיקה, אבל העומס היה מטורף וכל איזה שבועיים-שלושה הייתי נשברת (אני רק רוצה לציין שמעולם לא ביקשתי שנפסיק את השנה הזאת, רק אמרתי שאני לא מסוגלת). ו... והרבה מהשפיות שלי נשמרה על ידי השיחות שלנו, ההודעות שהחלפנו. הייתי מתעוררת בבוקר להודעה ממך ואז הייתי חושבת על הרעיונות שהעלית במשך כל היום עד שהייתי עונה לך. השיחות האלה של השתי-דקות-בין-שיעורים גרמו לי לחייך ולקחת דברים קצת יותר בקלות במשך כל אותו היום.

ואז, גם כשקרה מה שקרה בינואר, גם אז הייתי בסדר, כי א, עדיין היית חלק מהחיים שלי, וב, הייתי במקום עצמאי יותר, במקום שבו אני הופכת דברים לטובים יותר, אני מאמינה בעצמי ואני רגועה ויודעת שאני יכולה. ואלה דברים שאתה הראית לי, שאתה לימדת אותי. אלה דברים שלא היו קורים עכשיו בלעדייך, ואני נוטה להאמין שהם לא היו קורים גם בעשור הקרוב. אבל בזכות כל אלה שרדתי את השנה הזאת, שרדתי אותה על ממוצע 89, עם ממוצע ציוני הגשה (לא סופי) של 94.5, ואני בסדר גמור.

אני ניגשת לפסיכומטרי עוד שבוע (ואחת עשרה שעות ורבע שעה)!

האמת? אני ממש רגועה. הסימולציה הקודמת היתה מזעזעת. הסימולציה האחרונה... היתה מצוינת. אני עומדת כרגע על בדיוק 740. התקדמתי, אני עובדת, ובסך הכל אני מרוצה.

נשארו שתי בגרויות. שתיים. קשה להאמין, הא?

ועם הכל עוד היה לי זמן לשינוי נפשי. בחיי שאני גאה בעצמי.

היה תענוג לדבר איתך היום. העלה המון זכרונות טובים מפעם. אני מניחה שבאיזשהו מקום אני תמיד אתגעגע לזה.

תשמור על עצמך. xx

אן.