היה לי דחף ממש חזק להגיע לביה"ס היום. אני צריכה לשלם על הדי.וי.די של מסיבת הסיום שלנו, וחשבתי לעצמי שאם אני אגיע בזמן, אולי יצא לי לדבר איתך.

ואני פשוט לא מצליחה להפסיק לחשוב על זה. על כמה שאני כבר מתגעגעת לחיוך שלך ולעיניים הירוקות-כחולות האלה שלך, שתמיד מביטות בי בכזה מיקוד וכזאת רצינות. על כמה שאני מתגעגעת לקול שלך, לדרך שבה אתה מדבר עם תלמידים אחרים ולדרך שבה אתה מודה שאתה שונא את כל הביורוקרטיה שמעורבת בתפקיד שלך, אבל אני יודעת שאתה מוכן להתעסק בה בשביל התלמידים שלך, שאתה כל כך אוהב. על כמה שאני מתגעגעת להבנה המושלמת שלנו ולחיבור הנפשי המדהים הזה שיש לנו.

אז קצת תירגלתי בפיזיקה וקראתי ספר שגרם לי לחשוב עלייך. זה סיפור אהבה כזה של בני נוער, שמעורבת בו פנטזיה (מלאכים, גלגול נשמות, קצת נצרות, אני מניחה), והאמת שסביר להניח שאלמלא המילים שכתובות מאחורי הספר, בכלל לא הייתי קונה אותו, אבל כשקראתי את המילים ההן, לא יכולתי להתאפק, ואני יודעת שאתה תבין למה. "ומה אם האדם שנועדתם להיות שלו, לעולם לא יהיה שלכם?"

כי אני לא רוצה אותך במובן הרומנטי. אני גם לא חושבת שזה מה שאמור היה לקרות. אבל אני כן מרגישה, ברגעים מסוימים, כאילו הפגישה הזאת היתה אמורה לקרות. כאילו היינו אמורים להיפגש ולהתקרב ככה. כאילו אנחנו אמורים להמשיך לשמור על קשר. ואני יודעת שסביר להניח שאלה תחושות שנובעות מהרצון שלי להישאר קרובה אלייך, שזאת רק פסיכולוגיה, אבל אני מרגישה כזאת שלמות איתך, כמו שרק אנשים שפגשו את תאום הנפש שלהם יכולים להבין. ואני יודעת שבמובן מסוים, גם אתה מבין - כי אני לא היחידה שיכלה לאבד את עצמה בשיחות האלה בלי לשים לב בכלל.

ואני לא כועסת עלייך, או עליי, או מנסה לשכנע באיזושהי צורה, כי אני יודעת שזה לא יכול לקרות. ואני יודעת שאתה יודע שזה רק הקושי שלי להיפרד ממך, אבל אני בכל זאת רוצה להבהיר את זה, כדי שלא תחליט פתאום שאני מסוכנת ואתה צריך להתרחק ממני. כי אני יודעת שאנחנו לא נוכל להישאר בקשר, כי ככה זה אנחנו, אבל זה עדיין קשה לי להפנים את זה, כי אני כל כך אוהבת אותך.

כן, עדיין לא הגעתי לשלב השלישי במשל שלך, למרות שחייכתי כשאמרת את זה.

ואני מתגעגעת.

ויש לי תחושה שתקבל עוד הרבה מכתבים כאלה בשבועות הקרובים.

אן.

יותר ויותר אני מגלה שהכינוי "מר ג'" כבר לא מתאים, כי אני רוצה לקרוא לך בשם האמיתי שלך. יותר ויותר אני מגלה שכתיבת המכתבים כבר לא כל כך משנה, כי כל כך התרגלתי לדבר איתך בעל פה, שאני מוצאת את עצמי מדברת עם הדמות שלך שיש לי בראש. יותר ויותר אני מגלה שהסיבות לכך שאני פונה אלייך השתנו לחלוטין - אם פעם הייתי פונה אלייך כדי לדון במחשבות שהיו לי וגם כדי להגיד שאני מתגעגעת, היום אני עושה את זה יותר כדי להעביר רגשות שקשורים אליי ואלייך. זה כאילו שבינתיים כל כך התרגלתי להעביר את המחשבות האלה בעל פה, שנוח לי יותר לדבר איתך בראש שלי מאשר לכתוב לך. זה כאילו שחזרנו לשנה שעברה, לתקופה שבה רק התחלתי לכתוב לך, אבל הפעם הכל באמת בסדר איתנו.

אני לא יודעת מה אני מתכוונת לעשות עם המכתבים האלה. גם עם הישנים וגם עם החדשים. אין לי שמץ של מושג מה אני רוצה לעשות הלאה. אם להודות באמת, אין לי שמץ של מושג מה אני רוצה לעשות הלאה בהרבה תחומים. התחלתי לסדר את כל הציטוטים שלך שיש לי ולגבות את כל ההודעות שהחלפנו בינינו כדי לוודא שאני לא אאבד שום דבר, מאוחר יותר אני אצלם את ההקדשה שלך, ובינתיים אני רק מנסה להבין מה אני עושה עם עצמי. זה לא שזה כואב לי להסתכל על דברים שמזכירים לי אותך - להפך, זה גורם לי לחייך - אבל אתמול בלילה הבנתי באמת בפעם הראשונה שאני לא אראה אותך שוב, ומצאתי את עצמי בוכה בגלל זה. ואין לי מושג מה אני מתכוונת לעשות הלאה עם זה. אמא אומרת שזה עוד יעבור, ואני יודעת שהיא צודקת, אבל אני גם יודעת שזה יהיה הרבה יותר קשה משהיא חושבת.

כי אתה יודע, למרות המשל שסיפרת לי ביום ראשון, הדבר היחיד שלא לימדת אותי זה איך להסתדר בלעדייך.

גיליתי שבשבועות האחרונים לא עשיתי כמעט כלום. אני מניחה שכל כך הייתי עסוקה בחיים "האמיתיים" שלא היה לי זמן לקרוא או לחשוב או לראות טלוויזיה (מלבד "מלכה לבנה", אבל זה בערך שעה בשבוע). בין העבודה לבין בית הספר לבין האוניברסיטה גיליתי שאני מתחילה להרגיש קצת כמוך - עייפה וכאילו הזמן עובר לי בין הידיים ואני לא מספיקה הכל. אמנם לא נשארתי ערה עד השעות הקטנות של הלילה בשביל זה, אבל זה בטח היה הצעד הבא. וכשאמרת לי שלשום שסופסוף התחלת לקרוא ספר חדש, פתאום קלטתי שגם אני רק שלשום התחלתי לקרוא ספר חדש (בלי קשר לעבודה בחנות). (בעצם, כן יצא לי לקרוא את הצל של אנדר השנה. אבל נראה לי שדי זהו.)

יש לי עוד כל כך הרבה ספרים שמחכים לי. ביום ראשון, כששלחת לי את הסמס, הייתי בדיוק באמצע סידור הספרים שלי. גיליתי שיש לי הרבה יותר מדי ספרים (הבטיחו לי שאני אקבל ספרייה!) שחלק גדול מהם עדיין לא יצא לי לקרוא בכלל, או שהתחלתי ומעולם לא יצא לי לסיים. השנתיים האחרונות היו כל כך מטורפות, הן מהבחינה הרגשית והן מבחינת החיים, שבקושי היה לי זמן לנשום, שלא לדבר על לשבת לקרוא ספר. רוב הזמן רק ניסיתי להצליח לעשות את כל מה שלקחתי על עצמי.

אבל אני מניחה שזה חלק מהריגוש בחופש הקרוב. אני לא ממשיכה לעבוד בצומת (שזה קצת עצוב, אבל אני לא כל כך מרגישה שזה פגע בי. זאת אומרת, נהניתי לעבוד שם, אבל אני לא לוקחת את זה אישית. מהניסוח של ההודעה אני מניחה שהם פשוט היו צריכים לבחור כמות מוגבלת של אנשים. זה מצחיק, אתמול גיליתי שאני מנסה לשכנע את עצמי לא להיות עצובה בגלל זה - כשאני בכלל לא עצובה מלכתחילה.) אבל כאמור, זה גם בסדר. כשקיבלתי את ההודעה חשבתי על מה שאמרת לי בנוגע לעבודה שם וחייכתי, כי כן, יש משהו בדברייך, אבל אני כבר לא כזאת, אז אולי זה דווקא לטובה.

בכל אופן, עכשיו כשיהיה לי רק את האוניברסיטה (והכנס באוגוסט!), יהיה לי המון זמן לעצמי. אני חושבת שאני פשוט אתחיל לקרוא את כל הספרים שיש לי שעדיין לא נגעתי בהם, שחלקם ספרי עיון וחלקם ספרי קריאה. אני חושבת שאני גם אחזור לכתוב דברים מקוריים, כי התגעגעתי לתחושה הזאת, ואולי אתחיל לראות כמה סדרות שהמליצו לי עליהן (כמו באפי. ראית את באפי? ראיתי חלקים ממנה כשהייתי ילדה והיא שודרה פה בארץ, אבל אני לא זוכרת הרבה מזה). לשם שינוי, מלבד האוניברסיטה, אני חושבת שזה יהיה חופש די רגוע.

ואני לא יודעת. אמא הציעה שאני אאסוף את כל המכתבים שלי אלייך ואעשה מהם ספר, אז אני עדיין חושבת על זה. נראה לי הגיוני יותר לכתוב קודם את "מלאכים", או איך שאני לא אחליט לקרוא לו עכשיו, אבל אני לא יודעת מה יהיה. כרגע עדיין יש לי את פיזיקה ואז את הבחינות באוניברסיטה, אבל האמת היא שאני כבר מתחילה להרגיש את החופש. אני חושבת שאולי הוא יהיה לי טוב.

נפרדנו אתמול מדקל. שלשום גם היה השיעור האחרון שלי בחברתית, אבל לזה אני לא כל כך אתגעגע, אז זה לא נורא. המרכזת של הקורס זוועתית, אפילו יותר מהמרכזת של מבוא (שהיתה יחסית בסדר, אם להודות באמת, פשוט מציקה לפעמים), והמנחה שלי סבירה, פחות או יותר, אבל זה פשוט לא מספיק. האמת היא שלא כל כך נהניתי מהשיעורים עצמם גם כי, מה לעשות, למדתי אותם עם אנשים רגילים. אתה יודע איך זה, לראות חלק מהדברים האלה מהצד ולדעת שהם לגמרי נכונים, ולשמוע את כולם מכחישים את זה או מתווכחים על הנכונות של זה. זה קצת משגע.

בכל אופן, נפרדנו מדקל אתמול, מה שהיה קצת עצוב. אחרי השיעור עמדנו איתו משהו כמו חצי שעה וסתם דיברנו על פילוסופיה וכל מיני דברים. חשבתי לעצמי שהיית ממש מחבב אותו, כי למרות שהוא ממש קוגניטיבי, כמו MIG, הוא מאוד אוהב את הצד הפילוסופי של קוגניציה, ופחות את הצד המחקרי. זה היה משעשע, כי שאלנו אותו על מה הוא עושה את הדוקטורט, אז הוא אמר שהוא לא עושה, לא יעשה ולא מתכוון להיכנס למחקר, כי מעניין אותו יותר לחשוב על הרעיונות האלה מהזווית הפסיכולוגית-פילוסופית מאשר לנסות להוכיח תיאוריות שסביר להניח שאפשר גם להוכיח וגם לפסול אותן. הוא אמר משהו על זה שהציון שלנו בקורס לא משנה כלום, ומיד חשבתי לעצמי מה אתה היית אומר ואיך היית מתווכח איתו. בחיי, הייתי מוכנה לשלם כדי לראות ויכוח של שניכם.

הוא אמר לנו לשמור על קשר ושאנחנו מוזמנים לשלוח לו מיילים וכאלה, כי זה תמיד נחמד לו לראות לאן הבוגרים של הקורס הגיעו. אני חשבתי שאנחנו צריכים להמשיך לסמסטר ג' (P:), אבל לא נראה לי שזה כל כך יתקבל על ידי האוניברסיטה או על ידי חלק מהסטודנטים בקורס. אבל כן, אני ממש נהניתי, למרות התגובה הראשונית שלי (זוכר איך הגבתי בתחילת הסמסטר?). בסוף נשארנו רק שלושה, אז הוא שאל מה השמות שלנו, ופתאום קלטתי שהוא באמת מעולם לא חיבר את השמות של האנשים שהגישו ממ"נים לתלמידים שישבו מולו בכיתה. זה לא מפתיע, כי מעולם לא עשינו סבב שמות או משהו, אבל זה היה משעשע.

אחרי שחזרתי הביתה דיברתי עם MIG בטלפון. רציתי לדבר איתו גם על יום ראשון, אבל לא היה לו זמן, אז התמקדתי באתמול. אמרתי לו ששמעתי (נחש ממי) שאישיות ופתולוגיה הם קורסים ממש מעניינים, אז הוא ישר אמר שאתה מתעניין בפילוסופיה, ואישיות הוא יותר פילוסופי, אז ברור שנהנית ממנו. הוא אמר לי שהתפתחותית מאוד מעניין - אמרתי לו שאני אוהבת להסתכל על בני הדוד הקטנים שלי ולזהות באיזה שלב הם אצל אריקסון - ושפתולוגיה הוא גם מאוד מעניין. רציתי לספר לך כי זה פשוט שעשע אותי איך שהוא ישר זיהה שאני מדברת עלייך.

אבל בעצם, ברור שהוא יזהה.

וזהו, האמת. עוברים לי כל כך הרבה דברים בראש ביומיום שאני מניחה שאני לא באמת יכולה לספר לך את כולם במכתב אחד. קורה לי הרבה יותר היום שאני מצליחה למצוא את התשובות לדברים לבד, או שאני לא מהרהרת בהם יותר מדי אלא פשוט נותנת להם לקרות, כמו שדיברנו ביום ראשון. יש לי כמה טיוטות של מכתבים שעדיין לא סיימתי או שהחלטתי לא לפרסם, כמו ביום ההוא שגיליתי שאני שונאת את עצמי (זה סיפור ארוך, אבל טוב שגיליתי את זה עכשיו ואני יכולה לטפל בזה), או ביום האחרון של השנה, או בכל מיני נקודות זמן אחרות. בינתיים אני לוקחת איתי את מעיין לכל מקום (להגנתי ייאמר שאתה זה שקראת לו ככה בפעם הראשונה! זאת הגנה גרועה, נכון?) וקוראת את ההקדשה שלך בנקודות זמן אקראיות לחלוטין. כאמור, אני גם מדברת איתך בראש שלי, מדמיינת כל מיני דברים שהייתי צריכה להגיד לך ולא יצא לי (כי תמיד יש כאלה ואני מניחה שגם תמיד יהיו כאלה), מתפללת (למי?) שכשאני אבוא בשנה הבאה אתה לא תרצה שאני אעוף משום, אלא תחייך אליי ותחבק אותי, וחושבת על כל הדברים שאמרת לי ואני מיישמת לאט לאט.

וכמובן שהדבר היחיד שחסר לי בכל העניין הוא אתה.

שמור על עצמך, גאון שלי. חסר לך שיקרה לך משהו.

אן.

התחלתי את הבוקר ממש מוקדם, אבל יצא לי לסכם עוד קצת בפסיכולוגיה. עוד מעט המבחנים ואני כבר כמעט מוכנה!

בסביבות שמונה קפצתי לביה"ס. אמרתי היי למר ג', דיברנו קצת על הא ועל דא, על מה נשאר לו ועל מה נשאר לי, גיליתי שהוא לא ישן מספיק גם בלילה שעבר אבל שהיום הוא מסיים עם הכל אז סביר להניח שדברים ייראו טוב מעכשיו, ביקשתי ממנו את ההקדשה שביקשתי בשנה שעברה והייתי קצת מבוישת-מובכת משהו, אבל הוא חייך. ואמרתי לו שישמור על עצמו והוא אמר שהחל מהיום. 3>

משם המשכתי למשמרת. עליתי למעלה כדי לגלות שכולם למטה ביריד (XD), ואז שלחו אותי ליריד השני, אז הגעתי לשם ועזרתי לסיים לסדר. רוב המשמרת בכלל ישבנו וקראנו ספרים, אבל יצא לי לעבוד עם מישהי ממש נחמדה אז גם דיברנו קצת וזה. אחרי שבע שעות עבודה (שהיו תענוג, כי כאמור, קראתי וסיכמתי חומרים בפסיגולוגיה לקראת הבחינה) סגרתי משמרת, אכלתי בבורגראנץ' וחזרתי לדבר קצת עם החבר'ה שעשו משמרת ערב. זה היה כזה כיף ^^

אחרי שהיינו שם והחלטתי איזה ספרים אני קונה השנה נסעתי לשיעור בקוגניטיבית. היה כל כך כיף! היה ממש אדיר, למדנו את הפרק האחרון והתחלנו לעשות חזרה למבחן. היה ממש מגניב! למרות שקצת עצוב לי שזה השיעור הלפני-אחרון ואני כבר מתגעגעת. אבל כאמור, היה מגניב. והיה מעניין. ואני רוצה ללמוד עוד בקוגניציה, אבל מה עוד חדש?

בכלאופן, אחרי השיעור קפצנו לקניון לצומת. אחד האנשים שעובד איתי ראה אותי ועושה לי כזה, "כבר סגרתם את היריד השני?" ואני כזה, "עבדתי בוקר היום..." והוא כזה, "אה, אז את פה לטייל?" D:

וסתם, הלכנו לסטימצקי כי יש לנו כרטיסי הנחה. אחרי שגילינו שאין שם כמעט כלום למרות המבצע המאוד אטרקטיבי שלהם, חזרנו לצומת, עזרתי קצת, ביקשתי שישמרו לי איזה ספר, ואז מצאנו את שאר הספרים אז כבר קניתי את הספרים שחיפשתי (נפילה, מצרפי המקרים והמלכה הלבנה) והיה ממש מצחיק כי כבר דיברתי עם האנשים שאני עובדת איתם והיה נהדר D:

נשארו לנו עוד חמישה ימים ביחד (רביעי excluded), ואני כבר מתגעגעת אלייך כמו שמעולם לא התגעגעתי לאף אחד אחר. אני עובדת היום ומחר בבוקר (אני אנסה לצאת היום מוקדם כדי לפגוש אותך בכל זאת), אבל יש לי דחף חזק לבטל את שתי המשמרות האלה ולבוא לביה"ס לדבר איתך בכל פעם שיהיה לך זמן. אין לך תעודות להכין השנה; ישיבות הציונים הסתיימו מזמן; שתי הבגרויות שלך מאחורייך ונותרו לך רק העבודות בסוציולוגיה. אמור להיות לך זמן לדבר איתי כמה שרק נרצה.

אבל אני יודעת שבפועל סביר להניח שלא ממש יצא לנו לדבר הרבה. או שאולי כן, אני לא יודעת, אבל יש לי תחושה שכדי להצליח לעבור הלאה אסור לי לבטל את שתי המשמרות הללו. זה בסך הכל כסף, ולמרות מה שאמרתי לך, לא ממש חסר לי כסף כרגע, ואני יכולה לוותר על הספרים שהתכוונתי לקנות, אבל אני חושבת שכדאי שאני אאבד את עצמי בעבודה ובלימודים בשבועות הקרובים כדי שאני אולי אצליח לעבור את החופש הזה.

ובכל זאת, אני כל כך רוצה להגיע לביה"ס היום שזה כמעט מפחיד אותי. אני יודעת שאני אראה אותך בשלישי, חמישי ושישי, ואני יודעת ששנינו עוד נגיע לביה"ס אחרי סוף הלימודים, אבל כל רגע שאני לא מנצלת איתך מרגיש לי מבוזבז. כי בסופו של דבר, אחרי העשרים לחודש אני כבר לא אראה אותך מסתובב שם עם כוס קפה שאם לא הייתי יודעת יותר טוב הייתי חושבת שדבוקה לך ליד (אמרתי לאמא פעם שיש שתי סיבות למה אתה לא מסתובב עם כוס קפה- הספקת לשתות אותה בחדר מורים או שלא הגעת בכלל לחדר מורים להכין אותה), מדבר עם תלמידים, מחליף כיפים, מחייך אליי ואומר לי "בוקר טוב", מדבר עם מורים, מתנהג ברצינות מוגזמת כי אתה זה אתה, רודף אחרי הזנב של עצמך בניסיון לעשות את כל מה שאתה צריך לעשות ורץ מחדר המורים לכיתה למזכירות לחדר של הרכזת וחוזר חלילה. אני כבר לא אראה אותך עם התיק הזה שלך והג'ינס ונעלי הספורט או הסנדלים (המזעזעים, יש לציין), עם התספורת הקצרה מדי כי אתה אף פעם לא יודע מתי לעצור כשאתה מסתפר, עם הטי שירטס המגניבות שלך ועם העיניים הכחולות-ירוקות האלו שאני כל כך אוהבת. אני כבר לא אראה אותך מסובב ראשים שם ולא אשמע תלמידות מדברות עלייך כ"המורה החתיך של י'7" או "ע', חיים שלי". אני כבר לא אלווה אותך לחדר מורים או לכיתה או לאן שלא יהיה, ותוך כדי אנחנו נדבר על כל נושא שבעולם.

ואני כבר מתגעגעת.

ואני לא יודעת איך אני אמורה לשרוד את התקופה הקרובה. כי אני לא תלויה בך, אבל למי אני ארוץ לספר שג'ורג' מרטין הוציא פרק לדוגמא חדש? למי אני ארוץ לספר שאורסון סקוט קארד עדיין לא סיים את הטרילוגייה של מלחמת הבאגים הראשונה אבל כבר יש לו שמות לכל הטרילוגייה של השנייה? מי ייתן לי המלצות על ספרים נהדרים שאף אחד בגיל שלי לא מכיר, אבל שאני אדע שיתאימו לי בדיוק? למי אני אספר על הכנסים שלי או על הסדרות שלי או על הציונים שלי או על כל מה שקורה איתי? למי אני אגרום לחייך ככה?

אני אוהבת אותך. תזכור את זה. ואני לעולם לא אשכח אותך. אתה הסיבה שהחיים שלי נראים כמו שהם נראים. אתה אמנם גרמת לי לבכות יותר מכל אחד אחר שאי פעם היה בחיים שלי, אבל גם עשית אותי יותר שמחה ויותר קרובה לאושר משאי פעם הייתי. אתה היית משהו בין מחנך לאח גדול לחבר הכי טוב שלי, תאום הנפש שלי, הבנאדם היחיד שאי פעם הרגשתי כל כך קרובה אליו נפשית ושהוא מבין אותי בצורה כל כך מושלמת.

ואני אתגעגע. ♥

אן.