אפילו בתוך הבלגן של השבועות האחרונים, חלק נכבד מהחודש האחרון היה סביב ישרא. במיוחד בימים האחרונים. ועכשיו כשהגענו ליום הזה, הפחד של לאבד את ישרא חזק יותר מכל דבר אחר.

כבר כתבתי על הזכרונות שלי מישרא, ועל הבית שישרא מייצג עבורי. עשרות אנשים כתבו את זה, גם בישרא וגם באתרים אחרים. מתן, אחד ממנהלי המאבק לקבל את ישרא, כתב את זה בצורה טובה יותר משאני יכולתי (הקישור למי שרוצה לעקוב או להצטרף לקבוצה). לכולנו יש חודשים או שנים של זכרונות מישרא. כולנו עדיין כאן כי זה הבית, כי זה המקום הכי טוב בשבילנו, כי זה שונה.

ובכל זאת, רשת החליטו להפוך את ההחלטה של ערוץ 10 ולסגור את המקום במקום להעביר אותו אלינו.

זה מכעיס אותי. אבל ממש. זה גורם לי לרצות לעבור ברמת אביב כשאני בתל אביב מחר ולהתחיל לזרוק אבנים על החלון של מנכ"ל רשת עד שייתנו לי להיכנס לדבר (הייתי דופקת על הדלת אבל הם מסננים שיחות אז הם בטח שלא יתנו לי להיכנס). זה גורם לי לרצות לקרוא להחרמה של רשת כדי שלפחות הם ישלמו על זה, כי בינינו, זה מגיע להם. זה גורם לי לרצות להילחם בדרכים שהן אמנם חוקיות אבל בואו נגיד morally gray. מה שרשת עושים והדרך שהם מתעלמים מאיתנו זה בדיוק מסוג ה"social injustices" שמעצבנים אותי וגורמים לי להילחם.

אבל זה לא החלק הכי חזק שלי.

יותר מכל דבר אחר, זה כואב.

המחשבה על לאבד את הבית שלי, את המקום היחיד שבאמת היה לי בעולם, כואבת. אמרתי את זה כשישרא נעלם בחודש שעבר ואני אגיד את זה שוב, זה כאילו שבעל הבית זורק אותך מהדירה השכורה ומחליף את המנעולים, ואפילו לא אומר לך למה. בחודש שעבר זה היה בפתאומיות; עכשיו קצת פחות. אבל זה עדיין בדיוק זה. והם אפילו לא נותנים לנו להילחם. הם אפילו לא נותנים לנו לדבר. אנחנו לא חשובים.

וזה כואב. הידיעה שאנחנו גרגירי אבק בעיני רשת והידיעה שהם יכולים פשוט לקחת לנו את הבית ככה סתם כי מתחשק להם... זה כואב. והמחשבה על לנסות לכתוב במוקם אחר אחרי כמעט עשור שהבלוג הזה קיים, אחרי שביליתי יותר מחצי מהחיים שלי בישרא (כבר 12 שנים מאז שפתחתי את הבלוג הראשון שלי)... המחשבה הזאת מרגישה בלתי אפשרית.

אני לא מוכנה לאבד את ישרא.

כן, גיביתי את הכל. כן, העליתי כבר את כל הבלוגים למיניהם לוורדפרס והכנתי כבר בלוג גיבוי שרץ ופעיל על השרת שלי (שמיועד לדברים אחרים אבל זה שוקל כל כך מעט שאם כבר אז כבר). אבל זה לא ישרא. זה בחיים לא יהיה כמו ישרא.

אני לא מוכנה להיפרד מהבית שלי. אני לא רוצה להיפרד מהבית שלי. ואני מפחדת שיכריחו אותי בכל זאת.

Don't take away my home. Please.

*לכל מי שרוצה, מדריך לגיבוי והעברה של ישרא. אני לא זוכרת מאיזה בלוג שמרתי את זה בדצמבר 17 אבל הנה הקובץ שלי. אני נשארתי עם וורדפרס כי התרגלתי מאתר אחר שלי, אבל אפשר להוריד מוורדפרס ולעבור לבלוגספוט כמו שהפוסט מציע.

שני בתים היו לי בחיי.

הראשון, פורום סטארגייט בתפוז. הסדרה תמיד היתה חלק מהחיים שלי - ההורים שלי צפו בסדרה מאז שהיא התחילה, וכשהיינו קטנות הם היו רואים פרקים גם כשאחותי ואני היינו שם והם השגיחו עלינו - אז זה לא באמת מפתיע שהרגשתי בבית בפורום. הנה עוד אנשים שזה חשוב להם כמו שזה חשוב לי, שאני יכולה לדבר איתם על הסדרה, לזהות את השמות של הפרקים או לזרוק פרטי מידע ולדעת שאנשים לא יסתכלו עליי כאילו אני מוזרה. לקח לי זמן עד שהתחלתי להגיב שם, ובכל מקרה זה תמיד נשאר רק סביב סטארגייט, אבל זה היה בית of sorts. הרגשתי שייכת, כנראה בפעם הראשונה בחיים שלי.

הפורום נסגר בסופו של דבר. הוא לא היה פעיל - לא באמת - כבר תקופה די ארוכה לפני כן, אבל זה כאב כשהוא נסגר. לא יכולתי שלא לחשוב שאני הייתי יכולה להמשיך להחזיק אותו. היו לי רעיונות. היו לי דברים שרציתי לעשות. אבל הייתי צעירה מדי, ולפי החוקים של תפוז, לא יכולתי לעשות שום דבר. ניסיתי להצטרף למישהו שניסה לבנות אתר ישראלי חדש לסטארגייט, ואפילו ניסיתי לעשות את זה בעצמי, אבל שום דבר לא התקדם, ובינינו, הייתי צעירה ונאיבית מדי בשביל להצליח לעשות משהו כזה.

הבית השני הוא ישרא.

לקח לי זמן עד שמצאתי את עצמי פה. את הבלוג הראשון שפתחתי כאן, אי שם בגיל 11, עוד שלחתי לכל מי שאני מכירה; זה היה לפני שהבנתי כמה מנחם זה יכול להיות למצוא מקום שבו אפשר להגיד מה שאני רוצה על האנשים בחיים שלי בלי שהם ידעו. נעלתי את הבלוג ההוא כבר מזמן, ולא ממש הייתי שם מאז מלבד ביקורים חטופים בטעות (או כדי לגבות את הבלוג לפני שישרא נעלם), אבל הביקורים האלה מספיקים כדי להזכיר לי כמה ילדותי הוא היה. זה מצחיק לקרוא על הדברים שהרגיזו אותי או על הדברים שהתעסקתי בהם (אבל בתמצווה לזאת וזאת ואומייגאד תשמעו מה אחותי אמרה). אפילו הסלנג מצחיק אותי.

הוא החזיק מעמד כמה חודשים - כמו כל יומן שאי פעם החזקתי - לפני שהוא ננטש. אחריו היו - בין היתר - בלוגי ביקורת, בלוגי עיצובים, בלוגי כתיבה, בלוגים אישיים (שהחזיקו גג חודש) ואפילו עיר וירטואלית אחת (למרות שבינינו, טיפו תמיד היה טוב יותר לערים וירטואליות). בספטמבר 2009 החלטתי שאני רוצה לכתוב את דעתי על דברים, והבלוג הזה נולד (בשם In The Line of Duty). 

הפוסטים המוקדמים שלי פה מצחיקים. הדעות והמחשבות שכתבתי פה מצחיקות. לא באמת היה לי מושג מהחיים שלי, למרות שהייתי בטוחה שאני יודעת הכל. זה מסוג הדברים שמבינים רק ברטרוספקט, ואני מתארת לעצמי שעוד עשור אני אקרא את הפוסט הזה ואחשוב שהוא נורא מצחיק כי "מה בכלל ידעתי אז". מטופשים ומצחיקים ומוזרים ככל שהפוסטים שלי יהיו, הם היו שלי. ובפעם הראשונה בחיים שלי הרגשתי חופשייה לחשוב ולהגיד מה שאני רוצה. למישהי שבקושי מסוגלת לדבר עם אנשים, זה המון.

גדלתי. השתניתי. הוא נכנס לחיים שלי ולימד אותי דברים. התבגרתי. סיימתי תיכון, התגייסתי, השתחררתי. למדתי. השנים האחרונות היו משמעותיות עבורי. ולאורך כל התקופה הזאת, הבלוג הזה היה כאן, איתי. אפשר ממש לראות את תהליך ההתבגרות שעברתי. שאני עדיין עוברת. הייתי חלק מקהילה פה, אבל עדיין עם מקום משלי שאני יכולה להגיד בו דברים, לחשוב ולהרגיש ולכתוב. זה היה מין שילוב מוזר כזה של ביחד ולבד וזה עבד. משהו בישרא עבד.

וזה לא שלא ניסיתי לעבור הלאה עם הזמן. היה לי בלוג בלייבג'ורנל. היתה תקופה שכתבתי בטמבלר (מקום יותר לפאנדום, פחות לכתיבה מסוג ישרא). היתה תקופה שביליתי את כל הזמן שלי בטוויטר, ולמרות שפגשתי שהם הרבה אנשים נהדרים והייתי חלק פעיל בפאנדומים, זה לא באמת היה אותו דבר. לא קרוב אפילו. איכשהו תמיד חזרתי לישרא.

כתבתי את זה גם ב2017, כשערוץ 10 הודיע שהם סוגרים את ישרא. אבל איכשהו עכשיו זה מרגיש גרוע יותר. לפחות ערוץ 10 היו מוכנים לדבר איתנו, לנהל איזשהו מו"מ, להתחשב בגולשים שלהם. עם רשת אי אפשר לדבר. נראה שלא באמת מעניינים אותם האנשים פה, כמו שלא באמת מעניינים אותם הצופים שלהם (או שהם היו טורחים לענות למיילים והודעות שנשלחים אליהם, אבל אפשר לראות מהפייסבוק ומהאתר שלהם שהם לא באמת מעוניינים בלענות). זה כמו ללכת עם הראש בקיר.

ואין לי בעיה ללכת עם הראש בקיר אם זה מה שצריך בשביל להציל את הבית שלי. כבר עשיתי את זה יותר מפעם אחת, וברוב המקרים קיבלתי את מה שרציתי. אבל אני מתחילה להרגיש שמאוחר מדי. שאנשים כבר ויתרו. שאני הולכת לאבד את הבית השני שמצאתי לי, אחרי הרבה מאוד חיפושים ועם המון כאב. ועכשיו אני מנסה להבין איך אני אמורה להתרגל ללכתוב במקום אחר, או לאן ממשיכים מפה, או איפה כל הקהילה שהיתה פה היום.

ובסוף שוב אני נשארת בלי בית. 

My closest friend told me to read The Named series. Which I started, quite a while ago. And I've been sending her sporadic emails about it every time I go back to reading, usually after something happens and I need the comfort, ever since I started.

I've read Ratha and Thistle-Chaser a while back (and apparently was already halfway through Ratha's Challenge, though I only found that out today), but with everything that's happened lately she said maybe Ratha's Challenge would comfort me - because it's about healing - and because I didn't quite remember all of Ratha and Thistle-Chaser, I figured I might as well start with it.

I've always identified with Thistle, from the moment I started book three, but with everything that's happened lately, I've been feeling even more like her. I've been pretending to be stronger, more gathered, more aware, but the truth is, I'm a bloody mess. I'm weak and tiny and broken and haunted by my own past. The only difference betweeen me and Thistle is that I don't have a physical injury. It's all emotional.

The thing is, though, I'm jealous of her. Becuase she got to face Ratha and her Dreambiter and she got to confront Ratha with what she's done to her. With the damage she'd inflicted upon her. She got to start the process of healing with her mother.

I don't.

I don't get to face my dad or HIM or those who hurt me and left me a broken mess. I don't get to confront them and try to heal. I don't get to move forward with them. I don't get to see my Dreambiters become my family.

And that knowledge hurts.

Haven't I earned it? The chance to heal? The chance to be something else? Haven't I earned having someone as supportive and patient as Thakur was to her? Someone who could teach me and help me and be there for me?

Haven't I?