בשבוע שעבר ניסיתי כל השבוע לא לחשוב על היומולדת.

זה מצחיק (או אולי בעצם עצוב), כי עד לפני כמה שנים לא היתה לי שום בעיה עם היומולדת שלי. לא הייתי מהאנשים האלה ששונאים את היום או משהו. אבל עם כל מה שקרה בכמה שנים האחרונות, נראה לי שהיום הזה הוא פשוט עוד תזכורת לכל מה שהשתבש. במיוחד השנה, כשאני איכשהו עדיין תקועה פה, למרות שכבר הייתי אמורה לצאת מפה מזמן.

הייתי אמורה.

ולמרות שזה אמור להיות מה שהכי מפריע לי, כרגע הרבה יותר כואב לי שזה יהיה היומולדת הראשון שלי בלעדיה מזה שלוש שנים. זה נשמע מגוחך כשאני אומרת את זה, כי שלוש שנים זה לא הרבה זמן, אבל זה מה שכואב כרגע. אני מניחה שלא צריך הרבה זמן בשביל לשבור למישהו את הלב. בטח שלא כשזה שלי, עם כל כך מעט הגנות שבקלות אפשר להגיע אליו. Easy peasy.

אולי אמא - בראיה הפשטנית כרגיל שלה - דווקא צדקה בקטע הזה. "אז אולי היא לא החברה הכי טובה".

אני מניחה שהיא לא.

אבל זה לא הופך את זה לפחות כואב.

אני מנסה להיות סלחנית כלפי עצמי, אבל זה מתחיל להיות קשה כשאני קובעת גבולות ומפרה אותם פחות מיום אחרי שקבעתי אותם.

אני יודעת שאני במצב קשה כרגע. אני יודעת שיש לי אותו על הראש, וגם את מה שקרה ביום שני (שהוביל לזה שאני חושבת עליו שוב, תודה רבה), וזה שהיא חזרה זה כאילו ״בואו נראה כמה סכינים אפשר לתקוע לה בלב לפני שהיא תישבר״. כל אחד מהדברים האלה לבד היה קשה מספיק, אבל עכשיו הכל ביחד... כן, לא פלא שחצי יום אתמול שכבתי במיטה ובכיתי.

אבל מה הפואנטה בלכתוב את כל מה שכתבתי, בלקבוע את הגבולות שקבעתי, אם אני גם ככה לא מסוגלת לעמוד בזה?

12:20

התחלתי לכתוב את זה לפני חצי שעה. ואז הלכתי לחפש את הפוסט של וונט על גבולות. וישבתי וקראתי אותו. וחשבתי.

אני מכירה את ההרגשה הזאת, שאני לא מכבדת את הגבולות של עצמי או של אחרים. בפעם הראשונה שקראתי את הפוסט, כשהוא פורסם ב-2018 או מתי שזה לא היה, חשבתי לעצמי, הלוואי שהייתי יודעת איך לעשות את זה. זה משהו שאני יודעת שאני צריכה ללמוד ולהשתפר בו, אבל הלוואי שהיה לי את זה מאז ומתמיד, שהייתי מבינה את זה הרבה קודם.

קצת מעציב אותי שעבר כל כך הרבה זמן, וזה עדיין מרגיש מאוד... רחוק.

למדתי דברים בשנה האחרונה. למדתי שלא מגיע לי שיתייחסו אליי כמו שהתייחסו אליי. למדתי שיש לי זכות לרגשות משלי. שיש לי זכות להביע את הרגשות האלה. למדתי שיש לי זכות - ואולי אפילו חובה, למרות שאני לא בטוחה שאני מאמינה בזה עדיין - לשים את עצמי במקום ראשון לפעמים.

אבל עדיין לא למדתי גבולות. לא כמו שצריך.

וישבתי לקרוא את הפוסט שוב, וחשבתי לעצמי, מה הפלא שקשה לי עכשיו לשמור על גבולות, כשאני כל כך לא רוצה להיות בתוך עצמי? כשביליתי את כל היום אתמול בלברוח מהכאב של עצמי, מהמחשבות, מהזכרונות? מה הפלא שקשה לי לשמור על גבולות עכשיו, כשגם הכוס (המטאפורית) שלי ריקה - כי זה מה שקורה כשתמיד עסוקים בלמלא את הכוסות של כולם - וגם החלל הפנימי שלי מרגיש כל כך לא בטוח?

איך וונט אמר? ״Growing up, I spent a lot of time anywhere else. Anywhere but within my own boundaries. Why? Like I said, boundaries were being crossed. It didn't feel safe in my space. So I'd leave. Mentally check out. Emotionally absent myself. Come back when sh-t had settled. Then clean up the mess. It was like going to the movies and returning home to find your house has been burglarized. Also, like I said, I was busy checking in with you. Crossing your boundaries. And his. And hers. And theirs. To see how you/he/she/they were feeling. To make sure I was safe.״

אני מכירה את זה. ביליתי כל כך הרבה מהחיים שלי בלהיות שם בשביל כולם. להיות מה שכולם צריכים. זאת הדרך היחידה שבה יכולתי לחיות. ואיכשהו זה לא השתנה. אולי בגלל שמאז שהוא הלך, להיות בתוך עצמי היה כמו למות. אולי בגלל שאני עדיין לא מאמינה שמגיע לי שלמישהו יהיה אכפת ממני. אולי בגלל ששום דבר בחיים שלי לא היה יציב, או בטוח, או מכיל. זה היה היופי בלכתוב. זה היה המקום הבטוח. המקום היחיד שיכולתי להיות בו אני.

אבל העניין הוא כזה. זה לא באמת לחיות. גם להכיל את כולם זה לא באמת לחיות. זה סוג אחר של חוסר-קיום, אבל זה עדיין חוסר-קיום. ומה שאני מבינה היום - מה שהבנתי אתמול כשכתבתי את הדבר המאוד-ארוך הזה בטוויטר - זה שאני כן רוצה לחיות. אני אפילו אולי קצת מתגעגעת ללחיות. לשיחות עם אנשים. לעבודה. ללצאת מהבית (את זה למדתי בעקבות הסגר, האמת). שבוע שעבר הבנתי שאולי אפילו התגעגעתי לקבוצה כשהיא בפורמט החיים האמיתיים ולא בזום. זה הרגיש טוב, לחיות.

והנה מה שעוד הבנתי אתמול כשכתבתי את מה שכתבתי: אם אני רוצה לחיות, אני חייבת גבולות. חייבת. אני חייבת להחזיק את אן פה, איתי, בתוך אן, מודעת לאן, לרגשות שלה, למחשבות שלה, לתחושות שלה. לא עם הבנאדם שיושב מולי. לא עם הבנאדם שאני מסתמסת איתו. איתי. אני חייבת להבהיר מה אני מוכנה לקבל ומה אני לא. מה אני מוכנה לתת, ומה אני לא.

ואחרי שישבתי וקראתי שוב את הפוסט הזה הבנתי גם שזה תהליך. שה״אני מנסה להיות סבלנית כלפי עצמי, אבל זה מתחיל להיות קשה״ זאת הבעיה. שזה לא יקרה ביום אחד, או ביומיים, או בעשרה, במיוחד לא כשגם ככה כואב לי ואני מרגישה תחת מתקפה. ואני לא יכולה להוסיף למתקפה הזאת בלהיות מאוכזבת מעצמי / כועסת על עצמי כי אני לא מצליחה לעמוד במשהו מורכב כל כך שקבעתי אתמול. אחרי עשרים שנה שבהן עשיתי בדיוק את ההפך, עצם העובדה שהצבתי גבולות היא כבר ניצחון קטן. היא התקדמות בכיוון הנכון. כרגע, אפילו לזכור שיש לי גבולות, שיש דברים שאני לא מוכנה לסבול, זה ניצחון קטן. אפילו להגיד שאני עומדת מאחורי מה שאמרתי אתמול - שאני מבינה שזה פוגע אבל זאת האמת שלי כרגע - זה ניצחון קטן.

אז אולי להתפרק ממשהו שהיא אומרת או לחשוף בפניה משהו - חלקיק קטן ממני - שאמרתי שאני כבר לא אחשוף... אולי זה בדיוק ההפך מהתקדמות. אבל זה תהליך. ויש ימים שהוא יהיה קשה יותר. וזה שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה מפורקת לפני שעה ועכשיו אני חושבת על כל זה בהיגיון, זה שלפני שעה בכיתי ועכשיו - אפילו שאני עונה לה - אני מגוננת על עצמי יותר... אולי זה גם ניצחון קטן, וכל מה שאני מסוגלת לו כרגע, עם כל שאר הכאב שלי.

ואולי זה בעצם בסדר.

כל פעם שאני קוראת דברים ישנים שכתבתי אני קולטת מחדש שהדרך שאני כותבת היא הדרך שבה הייתי רוצה שידברו אליי. 

רק שזה לא באמת קורה. לא בחיים האמיתיים. 

לפעמים אני תוהה אם אולי זה פשוט לא יכול לקרות.

אמרתי לו את זה והוא שאל איזה יום. ״היום הכי גרוע בחיים שלי.״

לא אמרתי לך את זה אף פעם, אה? לא אמרתי לך שבקושי יש לי מושג מה היה שם. לא אמרתי לך שהדברים היחידים שאני זוכרת זה את התחושה שהלב שלי מתרסק לרסיסים ואת הגשם. גשם גשם, לא סתם טפטוף. הוא ירד מהבוקר עד הצהריים, כמעט ברצף. זה מה שאני זוכרת מהיום הזה. 

את רוב מה שאמרת אני לא זוכרת. השיחה הסיוטית הזאת. 45 דקות שאני יושבת ובוכה ואתה מדבר. מנסה להרגיע. מנסה לעזור. יש לי תמונה של זה; זכרון מאוד ברור של הרגשות שלי; אבל מה שאמרת? כמעט כלום. 

אני זוכרת במעורפל את הgist. אנחנו קרובים מדי וזה לא יכול להמשיך. זה תופס יותר מדי מקום. זה מתחיל למשוך תשומת לב. אתה עושה את זה בשבילי. את זה אני זוכרת. אין לי שמץ של מושג מה היה בשאר השיחה. 

אתה יודע מה עוד אני זוכרת? את השעה שאחרי. אמרת שתדבר עם המורה שאחרי כדי שאני אוכל לצאת להירגע. אני בכלל לא זוכרת שחזרתי לכיתה בשעה הזאת. הלכתי בגשם בחוץ ובכיתי. אמרתי לאמא בטלפון שאני לא מוכנה להישאר. אני חוזרת הביתה גם אם אני אצטרך ללכת ברגל בגשם. ואז ישבתי למטה לבכות קצת. וברגע שיכולתי לקחתי את התיק וברחתי הביתה. 

זה מה שאני זוכרת מהיום הכי גרוע בחיים שלי. את הגשם.

Somehow that feels appropriate. 

אן.